שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן קפג
כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה שמואל יהודה ליב נ"י אבד"ק קוואהל.
ע"ד שאחד נשא בת אחי אביו והיא הכניסה לו נדוניא תשעה מאות רו"כ תק"נ רו"כ נתנו אביה זקינה ואשתו שהם גם זקינים של החתן והמותר וכן כל ההצטרכות ניתן לה מעזבון אביה והאשה מתה תוך שנה לנישואיה ונתברר שהיתה חולנית קודם שנשאה ולא גילו זה אז להבעל ורוצים אחי האשה שהבעל ישיב להם הנדוניא כתקנת שו"מ וכן המתנות והפ"צ מהנדוניא מההשלשה עד היום וזקינם אומר שמוחל מה שנתן להיורשים של האשה ואשתו אומרת שרצונה שיחלוקו הבעל עם אחי האשה כי שניהם הם נכדיהם ומה שבעלה אומר שיתנו הכל ליורשים הוא מפני שכבר נחלש כח שכלו והיורשים הטילו עליו אימה וכן האמת שנחלש שכלו ודעתו וכן הגיד בנו של הזקן שמתחילה אמר אביו שיחלוקו ביניהם והבעל טוען איך שהוא צריך להוציא כעת הוצאות לישא אשה. וגם כי הוא מוחזק בהנדוניא וחפץ מעכ"ת לעשות פשר שיקח הבעל שלש מאות רו"כ וכמ"ש העבוה"ג לעשות פשר בספק תקנה אבל הדיינים שעמו דנים כנגדו שיתנו הכל להיורשים וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה:
הנה לא ביאר מעכ"ת אם להזקינה יש רכוש בפ"ע או שהכל של בעלה רק מצד שהוא חלוש ולזה היא העוסקת בזה ואתפוס כפי הרגיל שהכל ברשות הבעל. וגם לא ביאר מעכ"ת את מדריגת חלישות שכלו של הזקן אם בא לכלל שוטה או לא. ונראה פשטות הענין שהוא בכלל הפתאים שכתב המהרי"ט סי' ט"ז דהוי כפיקח לענין גט ומו"מ, ובחיבורי ח"א סי' ע"ח וסי' פ"ו בארתי בע"ה שהעיקר לדינא שבדבר דחזינן שאינו מבין כראוי דיינינן ליה כשוטה ובנ"ד כתב מעכ"ת כי בנו הגיד שבתחילה אמר שיחלוקו וכשהפחידוהו היורשים אמר שיתנו הכל להם וא"כ חזינן שהוא מבין טוב הדבר ורק אמר כן מחמת פחד ובזה לא מיקרי שוטה דכיון שגם היורשים נכדיו לזה נתרצה בנקל להגיד שיתנו להם ע"י פחד ופיתוי כל דהו וכעין מ"ש הרמב"ן פ' תולדות שבנקל להביא אהבת האב הזקן לבנו והוי כהא דב"ב (דף קנ"ו) גבי ההוא דשדא קשייתא עי' בחיבורי שם מ"ש בזה וכיון שנתברר שהעיקר בזה הוא דעת הזקן א"כ דברי אשתו אין מעלים ומורידים דהיא אין לה שייכות בנכסים הללו ואף אם הזקן בגדר שוטה נ' שאין ממש בדברי הזקינה כי הלא היא הויא כאפיטרופסת בנכסי הזקן שהוא סומך אצלה ואסור לה ליתן מתנה בדבר גדול כזה ולפ"ז אי נימא ששייך להזקן שהיא הנותן אין בכח אשתו לתת ליורשים ג"כ אם נדון את הזקן לשוטה וכמש"ל:
ובגוף הדבר כבר הובאו דברי המ"ב בח"מ וב"ש שם שדן אם נתן אחר הוי שייך לנותן או ליורשים אכן הט"ז באה"ע שם כתב ששייך לנותן. ולענ"ד דבריו ברורים בפירוש לשונות הפוסקים שכתבו לאב או ליורשים שהכוונה אם אין האב בעולם. ועוד דהנה עיקר תקנת שנה ראשונה כבר כתבו האחרונים שהיא תקנת ר"ת ולא תקנת שו"מ ובספר הישר לר"ת סי' תקע"ט מפורש שהיא לנותני הנדוניא ועיין תומים סי' ס' סק"ט ומש"ש מתחילה שיחזור ליורשיה או לנותני הנדוניא נראה כוונתו דהיכא שהאב נתן הנדוניא ה"ז חוזר ליורשיה דהאב הוא היורש ונקיט לה סתמא מפני שכ"ה ע"פ רוב וכן הזכיר שם אח"כ מ"ש. ועוי"ל דכוונתו היכא שהכניסה משלה וכדעת הפוסקים דאף אם הכניסה משל עצמה שייכא תקנה זו ובמרדכי פ' נערה הועתק להיפוך לנותני הנדוניא או ליורשיה וכמ"ש המ"ב וט"ז אבל בגוף דברי ר"ת הלשון כנ"ל:
ועוד דהנה עיקר יסוד תקנת ר"ת היא ג"כ מסברא שעל דעת כן לא נתן לה הנדוניא וכדמשמע להדיא במרדכי פ' נערה דמייתי תקנת ר"ת אהא שהביא שם דעת ר"ת שבתוס' שם (דף מ"ז ע"ב) דאף אם מתה לאחר נישואין ועדיין לא נתנו לבעלה את הנדוניא אינו יורשה דהוי אומדנא שלא נתנו לה נדוניא רק שתהנה עכ"פ שעה אחת עם בעלה מהנדוניא ובתקנה החמירו יותר שאף שהגיע לידו לא ירשנה תוך שנה וא"כ זה שייך רק כשישיב הנדוניא להנותן אבל לא ליורשיה דהא ע"פ רוב דעת הנותן הוא רק כדי להשיאה אבל לא להעשיר יורשיה וכן סברא דתם לריק כחכם שייכא ג"כ לגבי נותן ואף בנ"ד שהבעל הוא ג"כ נכד הנותן י"ל דלא שייך בזה סברא דתם לריק וכן הא דאדעתא דהכי לא נתן מ"מ אין בידינו לחלק בתקנה זו מסברא רק מה שמצינו בפוסקים ועי' בנוב"ת סי' צ"ד שכתב ג"כ כמש"ל שאין לחלק בכה"ג עכ"פ לפ"ז אין להבעל זכות בנ"ד בין אם הזקן הוא בן דעת לענין מו"מ בין אם אינו בן דעת וכמש"ל ואין לומר שלכחחילה נתנו הסך תק"נ רו"כ לשניהם דז"א דהא לפה"נ נכתבה תוספת כתובתה לחשבון סך תשע מאות רו"כ דבלא"ה לא היה ספק כלל:
אכן נראה לדון בזה דהא דעת התומים ושאילת יעב"ץ בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קצ"ד שהבעל יכול לנכות הוצאות שעלו לו בעת הנישואין והח"ס ח"א סי' ק"כ תמה דלא מצינו זה בדברי הראשונים ודחה דעתם ונפלאתי אשר דחה דברי גדולים הללו כלאחר יד. ולענ"ד יש מקום לדבריהם דהנה כבר כתבנו שאחד מן הטעמים לתקנה זו היא בשביל שעל דעת כן לא נתנו לו הנדוניא. והנה התו' בכתובות (דף מ"ז ע"ב) כתבו דלהכי לא אמרינן אומדנא כזו לפי שזה תלוי גם בדעת הצד השני. וי"ל דעל תנאי זה לא היה רוצה הבעל לישא אותה וצ"ל בדעת המתקנים דס"ל דשפיר מתרצה לישאנה על אופן זה שיחזור הנדוניא בתוך שנה כשלא יהי להם זש"ק. ואף שאינו דין גמור מ"מ כיון דמסתבר כן לזה תקנו בזה דבר שקרוב לדין התורה ובפרט דעכשיו אחר התקנה בודאי נתרצה בזה ונראה הטעם בזה דהא באמת קשה לתקן תקנה לאפקועי ממונא בזה"ז שאין לנו ב"ד מומחים ואין ישראל מחוייבים לקבל תקנות ב"ד בדברים שבממון. ולזה ביארו הראשונים דכיון שהדבר מסתבר גם ע"פ דין לזה תקנו שינהגו כן שלא יבואו לפקפק לדון כדעת החולקים על ר"ת שם דלא אמרינן אומדנא אחר נישואין והוי זה כהכרעה שהכריעו לדינא כשיטה זו ושינהגו כן במדינתינו ועפ"ז נראה לבאר הטעם מ"ש בתקנה שבס' הישר שם שאם הוציא מהנדוניא אין ליורשיה רק מה שנמצא בשעת מיתה וקשה דכיון דאמרינן דאדעתא דהכי לא נתנו הנדוניא א"כ יתחייב לשלם כל הנדוניא דמה לו לנותן הנדוניא מה שהוציא אח"כ. אבל לפמש"ל א"ש דאמדו לדעת הבעל שע"מ כן לא היה מתרצה לישאנה שישיב הנדוניא ולא ינכה ההוצאות כי ידוע אשר אחר הנישואין מתרבה ההוצאה וגם כי הוא מוכרח לעשות איזה מסחר כדי להרויח לפרנס אשתו ולהספיק צרכי ביתו ואפשר שיפסיד ג"כ ואח"כ יצטרך לשלם ליורשיה כל הנדוניא ועל תנאי זה ודאי לא היה מתרצה, ולזה תקנו בדרך כלל שלא ישיב מה שהוציא או הפסיד ולא דקדקו כ"כ בזה לנכות מה שהוציא על עצמו בהכרח כי נתת דבריך לשיעורין ויבואו לידי קטטות ומריבות. ולפ"ז נראה פשוט דגם ההוצאות שעלו לו על צרכי נישואין צריך ג"כ לנכות לו כי גם בזה אומדנא ברורה שלא היה מתרצה לישאנה שישיב כל הנדוניא ויפסיד הוצאות הנישואין ונראה שפירשו הגאונים הנ"ל מ"ש בתקנת ר"ת שלא ישיב רק מה שנשאר בידו שעדיין לא הוציאו הכוונה גם על ההוצאה שהוציא לצרכי נישואין וכמו שצריכים להחזור לו מתנות שנתן לה כן יוכל לנכות הוצאות נישואין ואף שיורשיה לא יוכלו לגבות הוצאות הנישואין היינו משום שבבעל לא נעשה שום שינוי ויכול לומר תנו לי אשתי וכו' ע' ב"ב (דף קמ"ו) ואם אם נתנו לידו הנדוניא אחר הנישואין מ"מ יוכל לנכות הוצאות הנישואין. ובהפסד ע"י מו"מ כתב הב"ש בסי' נ"ג סקי"ז שאם היה לו גם משלו אזי יחשבו ההפסד לפי ערך המעות וכתב הבית מאיר שם דה"ה מה שנפחת ע"י מזונות והוצאת הבית ע"ש, וז"פ דאף שהאב שילם הנדוניא כמה ימים אחר הנישואין מ"מ כיון שכבר היה חוב עליו לשלם לחתנו שפיר מנכה ההוצאה מעת הנישואין גם מהנדוניא לפי ערך המעות אם היו לו משלו. ואם לא היו לו משלו פשוט שיכול לשלם מהנדוניא מה שלוה כמבואר באחרונים שם שאם שילם חובו אין ליורשי אשתו עליו כלום כי לא תיקנו רק מה שנשאר בעין וע' בשאילת יעבץ שם וא"כ כ"ש מה שהוציא לצרכי נישואין שמנכה דהא האב התחייב בנדוניא תיכף בעת קשר השידוכין והשליש הכסף ת"י שליש דזה הוי ברשות שניהם כדאיתא ברמ"א סי' נ"ג ובפרט לפי מנהגינו שנותנים שטרי שלישית לשני הצדדים. ונלע"ד דאף אם יש לו מעות של עצמו מ"מ ינכה כל הוצאות הנישואין מהנדוניא כיון שלא נהנה מזה וכדעת התומים ושאילת יעב"ץ הנ"ל. וכן מסתבר דאיך נימא שישוב נדונייתה והוא יפסיד את הוצאותיו בשעה שהוא מוכן לקיים תנאו. והנה בשאי"ע שם תמה על התומים שקצב סכום מועט על הוצאותיו ואפשר לומר שדעת התומים היתה שגם הוא יסבול בזה לפי ערך מה שהיו לו אז מעות שלו ג"כ וע"ש. ועכ"פ צריך לנכות לפי ערך הרכוש. והריווח שהרויחו בהנדוניא פשוט שצריך לנכות על הוצאות כמבואר באחרונים ע' שו"ת ב"ח סי' ב' ובבי"מ סי' נ"ג והיינו לפי ערך מעות שלו ומעות הנדוניא יעו"ש ואם לא יספיק הריווח אזי ינכה מן הקרן ע"ש ובפ"ת סי' נ"ג ואף שקודם הנישואין לא זכה עדיין בנדוניא וי"ל שהשליש מחזיק זה ברשות הכלה מ"מ מה שהוציא על הנישואין נראה שינכה כמש"ל כי על סמך זה שידע שכבר הושלשה הנדוניא הוציא ההוצאות וזוהי דעת התומים ושא"י הנ"ל. ומש"ש שינכה גם הוצאות תנאים צ"ע וכמו שתמה הח"ס שם וצ"ל דס"ל בטעם תקנות שו"מ דאמרינן דאדעתא דהכי לא נתרצה להוציא הוצאות כיון שהיא מתה ואין נ"מ לה וכמ"ש התו' בכתובות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה שלא ומ"מ עדיין צ"ע דהא במת האיש אין מגבים להאשה כתובתה מתקנת שי"מ ולא מצינו שיתנו לה הוצאותיה על הנישואין ואפשר לחלק בין איש לאשה ואקצר:
ובנ"ד יש עוד לדון לפמ"ש מעכ"ת שהאשה היתה חולנית ולא הודיעו זה להבעל ויורשי האשה מודים בזה ויש לדון לבטל הקידושין למפרע עי"ז. ואף דקיי"ל שאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו. אבל הכא הרי מודים היורשים שלא ידע ומשמע שגם אחר הנישואין לא ידע רק חשב שעכשיו חלתה ונסתחפה שדהו. ונהי דלענין הקידושין אין נ"מ בזה אבל עכ"פ יוכל לתבוע מדינא דגרמי את הוצאות הנישואין שהיו לו. ובפרט בנ"ד שהוא מוחזק. ולפמ"ש מעכ"ת שהיו לו הוצאות איזה מאות רו"כ. נראה שיפה פסק שישארו אצלו עכ"פ שלש מאות רו"כ על הוצאות נישואין ואף שזה קצת גוזמא שהבעל יוציא כ"כ על נישואין כי הוצאות נישואין הם על הכלה. אך אפשר חשבו בכלל זה הפסד מלבושים וכדומה: