שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן קפ
כבוד ידידי הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה ישראל בן ציון נ"י הרב דק"ק ווישקאווא.
ע"ד אשה שבעלה נסע לאמעריקא והיא דרה בחדר אחד עם בתה ילדה בת שמונה שנים ובבית דר איש אחר ובקיץ העבר בא אחי בעלה מעבודת הצבא ולן כמה שבועות בחדר גיסתו הנ"ל ופעם אחד קם האיש שדר בבית בבוקר השכם וראה שהילדה בת האשה הנ"ל עומדת בפתח ושוחקת ונכנס לחדר לראות מה זאת וראה כי הבחור שוכב במטה אחת עם האשה ויד האשה תחת ראש הבחור ושניהם ישנים והאשה שכבה לצד הכותל ויקרא האיש הלז את אשתו והראה לה את הדבר והקיצה את האשה והקיצה משנתה כדרך אנשים העומדים משנתם וכשספרו למעכ"ת שלח אחר האשה והיא הכחישה ואמרה כי דברה עם הבחור אודות כתיבת מכתב לבעלה וישבה על מטתו ובתוך כך אחזתה שינה וישנה על כרים שלו אכן כשהגידו האיש ואשתו הנ"ל בפניה הודית ששכבה עמו במטה אחת אך שלא עשו שום מעשה זנות וכששאל את הבחור כפר מתחילה ואח"כ הודה שהיה דש מבפנים וזורה בחוץ וביקש שיסדרו לו תשובה וכשאמרו להאשה שהבחור אמר כנ"ל אמרה מסתמא כך היה שהרי הוא היה העושה אך כמדומה לה שלא היה רק נגיעה בעלמא כי תיכף כשנגע התרחקה ממנו מעט והבחור אמר כדבריו הראשונים רק אמר שאולי היא לא ידעה וגם אמר שלא שכבו זע"ז רק שכב בצדה ולאחר אמר כי בפעם ראשון היה רק נגיעה ובפעם השני הכניס אברו אך ספק הוא אם הכניסו באותו מקום או רק לבין רגליה כי היו רגליה כפופים יחד והאשה עומדת בדבריה שלא היה רק נגיעה וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה ובאשר ביקש להשיבנו תיכף ועלי להשיב כעת איזה תשובות וגם טרדותי מרובות לזאת אשיב בקוצר:
הנה על ביאה או העראה אין כאן עד זולת הבחור והוא פסול לעדות בלא"ה דהא הוא אחי בעלה. ולא שייך בזה לומר פלגינן דבורא כמ"ש מעכ"ת והיא לא הודית על העראה רק שאמרה שיש לה ספק בזה. ואח"כ החליטה שהי' רק נגיעה ועל הכיעור אין כאן רק ע"א וגם כי בעדי כיעור אין מוציאין אשה מבעלה כמבואר בסי' י"א ומכ"ש בע"א וכמבואר בתשובת מיימוני הובא בפוסקים וע' סי' קט"ו ס"ז והנה לא ביאר כת"ר אם אומר הבעל שמאמין להבחור או לא ולזה לא אדון בזה. ולפום ריהטא נראה שלא יוכל לומר שמאמין לו ובפרט שהבחור אמר אח"כ שספק לו אם הערה בה ואף שמתחילה אמר שבא עליה נראה שיכול לחזור כיון דאין עליו דין עד וממילא אין שייך לומר שהבעל יאמר שמאמין לדבריו הראשונים כי מזה מוכח שרוצה למצוא עילה לגרשה דמהיכא תיתי שיאמין לדבריו הראשונים ולא להאחרונים ובפרט שאמר שלא היו שוכבים זע"ז ובאופן כזה יותר קרוב שהיה רק נגיעה. אך נראה דכיון שכתבו הפוסקים בסי' י"א וסי' קי"ז ס"ד שבעדי כיעור יכול הבעל להוציאה ואין עליו חדר"ג ע"ש. וא"כ הכא שהודית בעצמה על כיעור גדול כזה יכול להוציאה ואף שיש לחלק דהכא שאין עדים רק שהודית בעצמה יש הוכחה שהאמת כדבריה שלא זינתה דאם רצתה לשקר היתה מכחשת הכל משא"כ בעדי כיעור יכול הבעל לומר דכיון שעשתה כזאת קרוב בעיניו שזינתה והרי אף בעדי כיעור ס"ל להרמב"ם שאם באותו פעם ודאי לא זינתה אין לחוש לה וכמ"ש הב"ש בסי' י"א סק"ד הרי שעיקר חשש כיעור הוא שרגלים לדבר שזינתה. אבל באמת ז"א דמ"ש הפוסקים שע"י כיעור יכול לגרשה ואין בה חרגמ"ה הוא מטעם כיון שעברה על דת יהודית לא תקנו חז"ל תקנה לפרוצות וי"א שמצוה לגרשה כדאיתא סוף גיטין משום גרש לץ וגו' עי' בהג"מ פ"ב דיבמות ובאה"ע סי' קט"ו ס"ד ואחרונים שם. ולפ"ז ה"ה אם הודית בעצמה על דבר מכוער ג"כ מותר להוציאה ולדעת קצת פוסקים מצוה להוציאה כנ"ל וע' בסי' קט"ו שי"ל שאם רוצה לגרשה הוא פטור מכתובה:
היוצא מזה דבנ"ד צריכים ב"ד להודיע להבעל את כל אשר הודית האשה ולהגיד לו אשר הוא מותר לדור עמה אך אם חפץ לגרשה הרשות בידו. ואף דלא מצינו בפוסקים שצריך להודיעו זאת. מ"מ נלע"ד כן למעשה דכיון שלדעת קצת פוסקים מצוה לגרשה ולכ"ע מותר לגרשה צריך להודיעו כי אולי חפץ הוא להחמיר על עצמו וכשלא יודיעוהו יחשוב שאסור לגרשה בע"כ כמו כל אשה וכ"נ דבבשר וכן כל דבר שהיה עליו שאלת חכם צריך להודיע להקונה שהיה ע"ז שאלת חכם כי אולי רוצה להחמיר על עצמו וע' חולין (ד' פ"ג) שצריך להודיע בג"פ אמה מכרתי לשחוט ויש לחלק כמובן. אך בזה י"ל שדרך הקונים לשאול על הבשר אם היתה ע"ז שאלת חכם ואם היתה סירכא בריאה ומדלא שאלו מוכח שנתרצה בכל אופן. אבל בשארי דברים דלא מסיק איניש אדעתיה שתהיה בזה שאלת חכם נראה ברור שצריך להודיע אם לא שהשאלה היתה פשוטה כביעתא בכותחא ואין מקום להחמיר כלל וכן אני נוהג כשאני נשאל על עופות והשאלה אינה פשוטה אני מזהיר שכשימכרו הבשר יודיעו להקונים שהיתה ע"ז שאלת חכם והרי הוזכר זה בכתוב שראוי להמנע מלאכול מבהמה שהורה בה חכם כדאיתא בחולין (דף מ"ד) וע' נדה (דף י"א ע"ב) ובתוס' שם ובדף ט"ו שם וביו"ד סי' קפ"ד שא"צ לשאול לאשתו אם היא טהורה משום שהיא בחזקת טהורה ע"ש הרי שא"צ להעלות על הדעת שיש איזה חשש ועי' יבמות (דף צ"א ע"ב) דאמרינן דהו"ל לאקרויי גיטא או לאמתונוי ונראה שזה רק במקום שבאין להוציאה מחזקתה הקודמת כגון שבאו עדים שמת בעלה או שהביאו לה גט יעו"ש, אבל היכא שהיא בחזקתה אין לחוש לזה ולזה הקונה דבר אין לו לחוש שיש בזה חשש שאלת חכם וע' פסחים (דף ע"ב ע"ב) דהו"ל לשיולי וע' חיבורי ח"א סי' ע"ו וח"ג ס"ס צ' בזה וע' ח"ס סי' ס"ה וגבי אלמנה לכה"ג איתא בר"ן כתובות (דף ק') דלא הוי מום לפי שסבורה שיערב עליו המקח משמע מזה שעליו היה מוטל ומ"מ נראה ברור שגם על השני מוטל להודיע מזה כמש"ל וע' חיבורי ח"א סי' כ"ב אות ל' וסי' פ"ו אות ז' ח' ומטרדותי ההכרח לקצר ועכ"פ בנ"ד נראה שצריך להודיעו כנ"ל וגם כי יותר קרוב שזינתה כמ"ש היחתה איש גחלים וגו' ובפרט שלן בחדרה כמה שבועות וחלילה לחפות על מרשעת כזאת והבעל יעשה כרצונו וע"ד הכתובה אין להגיד לו כי בזה יש עוד לדון ויכולים להגיד לו שע"ז יהי ד"ת ביניהם: