שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן קעט
כבוד ידידי הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה אפרים נ"י אב"ד דק"ק הארחוב.
ע"ד ששלח מעכ"ת למקום המלחמה כתב כפי הנוסח שבחיבורי ח"א ס"ס פ"ט לצוות לסופר ועדים ושליח לכתוב וליתן גט לאשתו וחתם הבעל את שמו על כתב זה בעט עופרת והזמן בתחלת הכתב לא נכתב כלל ובסוף הכתב נכתב הזמן בעט עופרת והקיום נכתב בדיו רק אין מי שיכיר חתימת המקיימים ופקפק מעכ"ת בזה מצד שכתב בעופרת דהוי כתב שיכול להזדייף וגם הלא היה שם ב"ד שחתמו בו הקיום וחשש שמא חתם בכוונה בעופרת כדי שיוכל לערער וגם חשש שלזה לא כתב הזמן בתחלת הכתב וחפץ לדעת דעתי בזה ומטרדותי אשיבנו בקוצר:
הנה בגיטין (די"ט) איתא כתבו באבר כשר ופירש"י בעופרת ואיתא שם דכתב באבר פסול ומשני הא באברא הא במיא דאברא ופירש"י דבאבר אינו כתב כלל ובמים ששורין בו עופרת הוי כתב ויש פוסקים שמפרשים להיפוך דבאבר הוי כתב ולא במיא דאברא ע' בפוסקים באה"ע סימן קכ"ה ס"ב ובג"פ שם סק"ז וממילא מוכח שהכתיבה בעופרת אינו יכול להזדייף מדלא פסלו בשביל זה את הגט ואף הפוסלים כתבו משום דלא הוי כתב ולא משום שיכול להזדייף. וא"כ בנ"ד אין לחוש לזה הטעם משום דלא הוי כתב דרק בגט בעינן שיהא כתב משום דכתיב וכתב לה אבל בנ"ד שהוא רק לראיה שמצוה לכתוב וליתן גט לאשתו כשר אף ברשימה או חקיקה [ ובענין זה יש להסתפק כשמלחלח את העופרת ברוק וכפי הרגילות אצלינו וכותב בה אי מקרי מיא דאברא. ובאשר אין נ"מ לנ"ד אקצר בזה] אך זה יש לדחות דהא בכותב על דבר שיכול להזדייף כשר בעדי מסירה כדקיי"ל בסי' קכ"ד ס"ב אבל אם אינו נקרא כתב אין תועלת בעדי מסירה. אכן בלא"ה בנ"ד אין פוסל מה שיכול להזדייף כיון שיש קיום על חתימתו וא"כ א"א לזייף בשום דבר ורק אם יש נייר חלק בין חתימתו להקיום יש לחוש שיזייפו ויכתבו שם איזה חיוב וכדומה ויחתמו שמו ויתקיים ע"י הקיום שלמטה אבל בנ"ד שאין הדבר כן אין בזה שום חשש כיון שחתימות הקיום הם בדיו. והנה נסיתי וראיתי שכתיבה בעופרת אין יכול להזדייף כי כשמוחקים אותו נעשה רושם בנייר ועכ"פ אין שום חשש בנ"ד ויפה הורה מעכ"ת:
ומ"ש כת"ר שכתוב בנוסח שבחיבורי לכתוב הזמן בתחילה ובסוף ובכתב זה לא כתבו הזמן בתחילה. הנה בחיבורי שם כתוב כן רק בקיום ולא בגוף הכתב ואם כוונתו על הקיום נראה שאין חשש כיון שכתוב הזמן בגוף הכתב ואין זה מעכב שיזכירו הזמן בהקיום וגם כי ע"פ רוב בענין כזה מקיימים חתימתו באותו יום שנעשה:
וע"ד שהקשה בשבת (דף י"ד) דאיתא שם שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובין שיפסול תרומה מפני שהיו טובלים במים סרוחים ורוחצים אח"כ במים שאובים והיו אומרים אלו ואלו מטהרים ופריך רבא מנ"מ הא טבלו ומשני שאומרים שהמים שאובים לבדם מטהרים. והקשה מעכ"ת דהא גם אי נימא אלו ואלו מטהרים יש לחוש שקודם שיבואו עליו מים שאובים ילך הוא וטהור אחר בשני שבילין אחד טהור ואחד טמא ויתלו שהטמא הלך בטמא והטהור בטהור ובאמת הרי שניהם טהורין והדין בזה בשני שבילין ששניהם טמאים. לדעתי לק"מ דהא מין הדין יש לטהר שניהם משום שיש להם חזקת טהרה ורק שמחמירים משום דהוי תרי קולי דסתרי וע' חיבורי ח"א סי' כ"ג ולטמא אחד לא יוכלו דמאי חזית לטמא את זה ולא את השני אבל כשאחד טמא מקילינן בטהור. וא"כ ה"ה הכא כשיתלו שזה שטבל ולא באו עליו שאובין הלך בשביל הטמא אף שזה יהי בטעות מ"מ שפיר יטהרו את השני כיון דליכא הכא תרי קולי דסתרי אהדדי אך בלא"ה יש להקשות דהא יצא מכשול מזה אם אחר הטבילה והערב שמש ולא יבואו עליו שאובין יגע בתרומה וקדשים שיחשבו שנפסלה התרומה וישרפום. שוב ראיתי שהרש"ש הקשה שם כן ונשאל בקושיא. והנראה בזה דאי נימא שהחשש הוא שישרפו בחנם תרומה וקדשים א"כ מה תועלת במה שתקנו שהבא ראשו ורובו במים שאובין פוסל תרומה דהא עי"ז ישרפו יותר תרומה וקדשים כשיגע בהם מי שבא רו"ר בשאובים אבל בטבילה אין מצוי כ"כ שיטבול ולא ישיג שאובין עד אחר הערב שמש ולזה הוצרך רבא לומר שיאמרו שרק השאובין מטהרין: