שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן קנו
כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה חיים מנחם מענדיל נ"י מו"צ בראדום.
ע"ד איש אחד שמו אשר חיים ליבוש שהיה בע"ג ונחלה בחולי מרה שחורה מחמת עג"נ וביום א' דחוהמ"ס הלך מביתו ולא נודע עוד ממנו מאומה וזאת היה ידוע לכל מכיריו שאצבע קמיצה ביד ימינו לא היה יכול לכופפו ומראהו היה לבן וגם היה לו גידול כמו יתרת על ערפו למעלה מהגומא ובשינים העליונים לא היו לו רק שני, שינים האמצעים והזקן היה צהוב ובעת נסיעתו היה לבוש באנדע וקאפאטע וט"ק קרוע קצת סמוך לאספער והיו לו מכנסים וועסטיל שני זוגות משני מינים והיה לבוש אז מכנסים ממין האחד והוועסטיל ממין השני ועל הכתונת היה רושם בכתב רוסיא שני אותיות משמו אָ עֶל היינו אשר לעהרער ועל גרונו היה לבוש מטפחת משי געהל פאסקעלאך והי"ל כיס גדול ובתוכו היה מונח כיס קטן עם מטבעות זהב גם סכין קטן ופאס שנותנים במדינתינו ובעש"ק פ' תולדות יצא קול שהאיש הנ"ל נמצא נטבע במים בכפר ליסוף סמוך ליעדלינסק ונסעו לשם אשתו וגיסה ראובן ואחד מח"ק שמו. נתן וכששבו לביתם הגיד ראובן הנ"ל בב"ד בתו"ע באליו"ע אשר כבואו ליעדלינסק ראה איש מונח סמוך להמים כשתי אמות לבוש בכל מלבושיו ואמרו הא"י שם שראוהו צף על המים פניו למטה והוציאוהו ביום ה' בשעה רביעית ולפי ערך גודל הגוף הכיר שהוא אשר ליבוש הנ"ל ובהביטו על הקאפאטא והגאטקעס הכיר שהם של אשר ליבוש הנ"ל והמטפחת שהחזיק בצלחתו היתה מונחת סמוך לו וכשגילו את פניו ראה שזה אשר ליבוש הנ"ל רק שהוצרך להביט היטב עד שהכירו באשר החוטם היה קצת נדחק ונתפשט לרוחב איין גיבלאשטשעט וכאשר הביט על היד ראה שהאצבע קמיצה מיד ימינו עמד בזקיפה כמו שהיה בחייו ושאר אצבעותיו היו כפופים והאצבע הנ"ל היה אדום ושאר האצבעות היו לבנים ההיפוך מכפי שהיה בחייו שרק אצבע הנ"ל היה לבן ובפיו ראה שמלמעלה לא היו לו רק שני שינים דיא פארונטע והא"יי מצאו אצלו הפאס והכיס והסכין קטן הוציאו ג"כ מצלחתו והכירו אותם היטב שהם של אשר ליבוש הנ"ל ובשעת הטהרה מצאו על הכתונת שני אותיות א היינו ר"ת אשר לעהרער. שוב העיד ישראל מאיר גיסה של האשה הנ"ל אשר ביום א' ויצא בשעת הטהרה גילה נתן את פניו והכיר אותו רק החוטם היה צו פלאשטשעט והמלבושים הבאנדע והגאטעקס והמטפחת של משי הכיר אגעהלע אין פאסקעלאך והסנדלר הכיר את המנעלים שתיקן לו קודם יו"ט והסכין קטן והכיס והפאסיק מהמכנסים הכיר גם כן העד הנ"ל והעד שאל לאשתו אם היה אצלו איזה דבר והשיבה שהיה לו כיס גדול ובו היה מונח כיס קטן עם מטבעות של זהב וסכין קטן וגם פאס ותוך הכיס קטן לא הי' זהב גם הכירה את הסכין קטן. והפאס והכיס קטן היו לחים אצבע אחד מיד ימינו הי' עומד זקוף והי' אדום לפי שהוסר העור מעליו ושאר אצבעותיו היו לבנים החוטם היה מראה בלאה וגם איין גיפלאשטשעט הראש היה נפוח את זקנו הכרתי ג"כ כי היתה געהל כמו שהיתה בחייו וגודל האיש היה ג"כ כמו שהיה בחייו והאשה הנ"ל אמרה אשר בבואה אל המים ראתה איך שאצבע אחד עומד זקוף ואמרה אשר היא רואה שזהו בעלה אשר ועל ראשו היה לו גידול כמו אקאקסיל ומנעליו הכירה אותם באשר לפני יו"ט עשו להם שולים פאדאשוועס והסכין קטן והכיס קטן והקאפאטא ג"כ הכירה וגם הכירה המכנסים והוועסטיל באשר היו לו שתי זוגות משני מינים והיה לבוש מכנסים ממין אחד והוועסטיל ממין השני והכתונת הכירה ע"י האותיות אשל שהיה עליה כי יש בביתה עוד חמש כתנות עם אותיות הנ"ל והטלית קטן הכירה ער איז גיווען מיט פאטשעווקע אויך צריסען לעבען דעם אספער הזקן היה געהל שיטער כמו בחייו שוב העיד נתן לנדא כי כאשר בא ליעדלינסק עם האשה וגיסה הנ"ל אמרו להם הבע"ג מיעדלינסק אשר ראו את המת והכירו שהוא בעלה אשר והוא לא רצה להאמין עד שהלכו לשם והיה לבוש בכל המלבושים והכירה האשה את המטפחת שהיה פני המת מכוסה בו והיא היתה מטפחת שהיתה בצלחתו וגם הכירה המלבושים והמנעלים שתיקנום קודם יו"ט אח"כ שאל אותה שתגיד לו סימנים אמרה לו שלבוש מטפחת משי על צוארו והסיר הוא את המטפחת מעל הצואר ושאל אותה ואמרה שזו היא מטפחתו ושאל אותה אם יש לה עוד סימנים ואמרה לו שהוא לבוש כתונת וואס איז גיציכינט ועל הראש אצל העורף למעלה מן הגומא היה לו איין גיוויקס וכל הסימנים שאמרה מצאו באיש זה והרב מיעדלינסק כתב שתיכף כשהוציאו את האיש מן המים לא הכירו שום אדם עד למחרתו וגם אותם שהכירוהו למחרת אמרו בפניו תיכף וכן היום אשר אילו לא ידעו שנאבד אותו האיש אזי לא היו מכירים אותו בטב"ע כי נשחת והלבין עור פניו עד למאוד והיה פניו נפוח. אך מפני שידעו כי אשר בע"ג נאבד הכירוה בזקנו וקומתו ואיש אחד אמר שהכירו היטב בסימן אצבע קטנה בימין שלא היה יכול לכופלה כי הכיר שהיה לו כן בחייו רק לא ידע איזה אצבע וגם הכיר שהיה לו כעין יתרת בראשו וגם בחסרון שינים עכת"ד האשה והעדים והרב דיעדלינסק בזה והאריך מעכ"ת בדברי חכמה לצדד להיתר וחפץ לדעת דעתי בזה והנני לרצונו אך לא אוכל להאריך באשר עלי להשיב כעת איזה תשובות וגם אני טרוד בהגהת חיבורי ח"ד:
ובתחילה אציע את אשר יש להעיר בבירור הענין ובדברי העדים. הנה כת"ר כתב שהלך מביתו בחוהמ"ס ואח"כ כתב שבעת נסיעתו היה לבוש באנדע וכו' משמע מזה שבחוהמ"ס נסע בעגלה כשנאבד. ולפ"ז היו צריכים למצוא העגלה והסיס ואם נסע עם אחר היה הלה מגיד היכן הניחו וגם לא נתבאר בדברי מעכ"ת מנין ידוע לב"ד באיזה בגדים היה לבוש בעת נסיעתו ואולי הכוונה שתדיר בנסיעותיו היה לבוש בבגדים כאלו אבל אין הלשון משמע כן וגם היה לו להגביל הזמן כי בודאי לא בכל ימיו הי' לבוש כן בנסיעתו שנית בשמו בתחילה קוראו אשר חיים ליבוש ואח"כ קורא אותו אשר ליבוש ואח"כ קורא אותו אשר ואולי היה נקרא פעמים כך ופעמים כך ולא היה קפידה בזה. שלישית שכותב שהיה על הכתונת אותיות א על ואח"כ כותב בכתב רוסיא אֻ על ונראה שלפי הברתם קוראים הקמץ כמו שורוק לזה כתבו א לרמוז על תיבת אשר. רביעית שכתב שנמצא בכפר ליסוף הסמוך ליעדלינסק ואח"כ כתב שבאו ליעדלינסק. חמישית שראובן הגיד שהמטפחת שבצלחתו היתה מונחת סמוך להנטבע ונתן לנדא הגיד שהיתה מונחת על פני הנטבע. ששית מה שאמר ראובן ששאר אצבעותיו היו כפופים קשה כי טבע המת שאצבעותיו פשוטים וכדאיתא במדרש ואולי כוונתו שהיה כפופים מעט ואצבע קמיצה היה זקוף ישר. שביעית שראובן לא הגיד שהוסר העור מעל האצבע כמו שהגיד ישראל מאיר ואולי לא הרגיש בזה והי' צריכים הב"ד לשאלו ע"ז. שמינית מה שהגיד ראובן שהא"י הוציאו מצלחתו הפאס והכיס והסכין אינו מבואר אם הגידו להם שהוציאום או שראה בשעה שהוציאום גם קצת נראה מהלשון שהא"י מצא את הפאס והכיס והאנשים שבאו הוציאו מצלחתו הסכין והכירום שהם של אשר הנ"ל. וכן נזכר בדברי ישראל מאיר שהפאס והכיס היו לחים משמע שהיו בידי הא"י רק היו עדיין לחים כי אם היו כולם בצלחת בשעה שבאו לשם למה היו רק אלו לחים ואפשר לפי שהסכין הוא דבר קשה נתיבש במשך העת ששכב הנטבע על הקרקע ועכ"פ לא נתבאר הדבר כראוי. תשיעית בדברי ישראל מאיר לא נזכר כלל שהגיד מי הוא הנטבע. ונראה דמשום שהיו עסוקים בעסק גב"ע על אשר ליבוש הנ"ל מוכח שכוונתו היתה עליו וכעין הא דקדושין (דף ו') דנותן קדושין סתם אם היו עסוקים באותו ענין מקודשת אבל הב"ד הו"ל לשאלו לפרש הדבר. ואף דמצינו בסנהדרין (דף נ"ו) דסגי כשהעד אומר אף אני כמוהו. מ"מ לשון ישראל מאיר הנ"ל שאמר סתם גרע טפי. עשירית מה שאמר יש"מ שאשתו אמרה שבכיס קטן מונח מעות זהב ואח"כ אמר שלא היה הכיס עם זהב אינו מובן אם הוא דברי אשתו שאומרת שתדיר היו שם רק בפעם הזאת לא היה שם זהב או שהוא דברי העד אשר כעת לא מצאו בכיס זהב ואם הנכרים הוציאו הכיס כמש"ל י"ל שהם לקחו הזהב אך גם בלא"ה אפשר לתלות בזה. אחד עשר הנה מתחילה וכן בדברי האשה נאמר שהיו לו כיס גדול וגם קטן ובדברי העדים לא נזכר כלל שנמצא כיס גדול ואדרבא משמע שהכיס קטן מצאו הא"י בצלחתו. ואם כוונת מעכ"ת מתחילה רק שדרכו היה כן תדיר ולא בשעה שהלך בחוהח"ס וזהו כוונת אשתו ג"כ ואזי אין קפידא בזה. אבל א"כ למה הוזכר כלל הכיס גדול. וגם היה צריך לדעת אם נשאר הכיס הגדול בביתו או לא ובדברי האשה לישראל מאיר משמע שגם בפעם הזאת הי' הכיס הגדול עמו. השנים עשר מה שהגיד יש"מ שהכיר הבגדים בשעת הטהרה ביום א' ויצא קשה דהא ודאי אז הפשיטו כבר את בגדיו וצ"ל שהיו הבגדים מונחים שם והכירום ולפ"ז צריך לצרף לזה הגדת שאר העדים שהמת היה לבוש בבגדים אלו כשראוהו אצל המים. הי"ג בהכרת המכנסים והוועסטיל נראה שלא היתה להאשה בהם טב"ע גמורה רק באשר הכירה שהם מהמינים שעשתה לו שתי זוגות כ"כ בלשונה וכן בכתונת לא היה לה ולראובן טב"ע רק הכירו ע"י האותיות שהיו על הכתונת וכן המנעלים נראה שהכירה רק בשביל שהיו עליהם פאדאשוועס חדשות ולא בטב"ע ורק הסנדלר נראה שהכיר בטב"ע את מלאכתו וגם לא אמרה שהכירה את בעלה בטב"ע רק ע"י האצבע הזקוף והגבשושית שעל ערפו ומלבושיו. והט"ק לא נתבאר בלשונו אם הכירתו בטב"ע ואגב הגידה סימנים שהיה עם פאטשעווקא וקרוע או שע"י סימנים אלו הכירתו. הי"ד מה שאמרו הבע"ג מיעדלינסק שהכירו את הנטבע שהוא אשר לא נתבאר מתי ראוהו אם תיכף כשהוציאוהו מהמים או אח"כ ובמכתב הרב דיעדלינסק נתבאר שלא הכירוהו תיכף ובגוף הכרתם שדא נרגא שאמרו שאילו לא ידעו שנאבד איש זה לא היו מכירים אותו. וגם נתבאר בדבריו שהכירוהו רק בגדלו ובזקנו ורק אחד הכירו ע"י האצבע זקוף והגבשושית שבראשו וחסרון השינים וא"ל שנתפוס כפשטות דברי האנשים שהכירוהו בטב"ע ולא נאמין לד' הרב שה"ה רק ע"א ולא קיבל עדותן במושב ב"ד ואף הם בעצמם א"נ לחזור בהם דז"א דהכא הוי רק ביאור דבריהם ושפיר אפשר לברר הדבר שישאלום שנית:
ועתה נבאר מה שיש להעיר בסימני האיש ובהכרתו בטב"ע ראשית ע"ד הטב"ע הנה לא הגיד זה רק ראובן וישראל מאיר וי"ל שהגידו זה בשביל שכבר ידעו שנאבד איש זה וכמו שאמרו אנשי יעדלינסק וגם ראובן בעצמו אמר שהוצרך להסתכל היטב וכמו שאמרו אנשי יעדלינסק שנשתנו פניו מאוד וא"כ יש לחוש שאמרו בדדמי וכמ"ש הפוסקים. וגם הלא קיי"ל באה"ע סי' י"ז סכ"ד שצריך שיהא פרצוף פנים עם החוטם והכא נשתנה החוטם וגם גוף הפרצוף נשתנה כנ"ל. ועוד דהא בנטבע קיי"ל שם סכ"ו שאם לא הכירוהו מיד כשהוציאוהו מן המים תו לא מהני טב"ע וגם דהכא י"ל דמיקרי חבול בפניו שהרי החוטם נתפשט ובודאי נעשה ע"י מכה רק שי"ל שנעשה אחר מיתה והיה צריך לשים לב לזה כי אם נעשה מחיים היה ניכר שם חבלה. ועוד דהא משמע בסכ"ד שם שאם שהה במים זמן מרובה עד שרואים שנשתנה צורתו אין מועיל טב"ע וכ"כ הב"ח ועוד אחרונים דאם נתפח אין מועיל טב"ע אף אם ראוהו מיד כשהוציאוהו מהמים וכ"כ המה"צ ס"ק ס"ג וא"כ ה"ה בנ"ד הרי נשתנה צורתו ונתפח כמו שאמרו ראובן ואנשי יעדלינסק ומה שהכירוהו ע"י גודל הגוף ודאי לאו כלום הוא כמפורש ביבמות (דף ק"כ) ורק אולי הכוונה שהיה לו טב"ע בתואר הגוף ואין הלשון משמע כן ומה שחסרו השינים ג"כ י"ל דלא הוי סימן כי זה מצוי בכמה אנשים ואף שאמרו ששני שינים האמצעים היו לו מ"מ אינו סימן מובהק כי הפוסקים כתבו דסימן מובהק מיקרי מה שאינו נמצא רק באחד מאלף ע' באחרונים בסכ"ד וזה מצוי שיהיו רק השינים האמצעים וע"ש סכ"ד ואחרונים שם לענין שינים גדולים ולא דמי לנ"ד דזה יותר מצוי כידוע ומה שזקנו מראה געהל ודאי לא הוי סימן כדאיתא ביבמות (דף ק"כ) דחיורי וסומקי לא הוי סימן. ובהכרת בגדיו הנה הכרת המכנסים והוועסטיל לא הוי הכרה כמש"ל כי נראה שלא הכירום בטב"ע רק ע"י מיני הסחורה והוי זה כמו חיור ואוכם דלא הוי סימן וכן המטפחת של משי משמע שהכירו רק ע"י מראה שלה וכן המנעלים הכירו רק ע"י הפאדאשוועס החדשים וזה לא הוי טב"ע ורק הסנדלר משמע שהכיר בטב"ע את מלאכתו וכגון שאומר שלא תיקן בעת ההוא מנעלים אחרים כאלה ועכ"פ הרי לא הוכרו כל מלבושיו רק מקצתם ובזה הרבה פוסקים ס"ל דחיישינן לשאלה רק בכל מלבושיו יש דס"ל דל"ח לשאלה וגם בזה יש חולקין כמבואר בפוסקים ובפרט בנ"ד שהיה לו מרה שחורה שדרכו לפשוט בגדיו לפעמים ודאי יש לחוש לזה ואף לדעת הנוב"י סי' נ"א דל"ח לזה מ"מ במקצת בגדים י"ל שמודה שיש לחוש ובפרט דבנ"ד יש פקפוק בענין כיס הגדול שהגידה האשה שהיה אצלו ועתה לא נמצא רק שיש לתלות שהא"י לקחוהו וגם הכתונת י"ל דלא הוי הכרה ע"י האותיות וכהא דיבמות (דף קט"ו) דחיישינן שמא פינן וה"ה הכא שמצוי אשר אחד נותן כתונת לעני או שמוכרים אף שיש שם אותיות וכ"כ הח"ס סי' צ"ב. ורק כתב שם לצרף לזה סימנים דחיורי וסומקי דשאר בגדיו והוא דחוק יעו"ש שהעיקר סמך אהא דאיירי שם במשאל"ס דהוי רק דרבנן משא"כ בנ"ד שלא ראו הטביעה והוי איסור דאורייתא ולענ"ד שאין לצרף הא דחיורי וסומקי לשום דבר כי זה דבר מצוי מאוד ואין שייך כלל לעשות מזה סימן דהא אין מראות רק איזה מינים ומזה לובשים כל האנשים שבעולם ואיך שייך לעשות מזה לסימן. ואולי בעובדא דהח"ס היה המראה קצת משונה מכפי רוב הבגדים:
וע"ד הגבשושית שעל העורף אף שמבואר בסי' י"ז סכ"ד באחרוני' שאם צמצום את המקום הוי סימן מובהק מ"מ י"ל דזה לא מיקרי צמצום מקום כי הרי לא הגידו כמה רחק הוא מן הגומא וצמצום מקום בעינן צמצום גמור כמו נקב בצד אות פלונית דמשמע שיהא ממש בצדו ואף דבע"ז (דף מ"א) איתא דאף בד' אמות מיקרי בצד מרקוליס מ"מ הכא ודאי שצריך שיהא סמוך ואף דודאי צריך שיהא הפסק קצת דהא בגיטין (דף כ"ז) איירי בגט וא"כ יקשה מזה על הפוסקים הסוברים דבעינן בגט מוקף גויל מ"מ צריך שיהא סמוך ממש וכ"כ הבעה"ע הובא בב"ש סי' קל"ב סק"ו דנקב בצד תיבה פלונית לא הוי סימן מובהק ומכ"ש הכא שאמרו רק למעלה מהגומא ולא נתנו שיעור כמה ורק האצבע הזקוף נראה שהוא סימן מובהק כיון שהגידו איזה אצבע ושהיה מראהו לבן וזה דמי לרושם על אצבע עקום שכתבו הפוסקים בסי' י"ז סכ"ד דהוי סימן מובהק. אבל יש לדחות דהא מראהו היה אדום ורק שאחד אמר הטעם מפני שנקלף העור וזהו רק אומדנא אבל עכ"פ אין כאן הסימן בשלימות וגם מי יימר שע"י קליפת העור נעשה אדום וא"כ יש כאן הוכחה שאין זה האיש וגם דהא אצבע עקומה לחוד לא הוי ס"מ ונימא דה"ה אצבע זקוף דמאי שנא כיון שהמראה אין ניכר כעת וע' ט"ז ובה"ט סקע"ג וע"ו וגם דהא סימנים עשויים להשתנות לאח"מ ובפרט בנטבע כתבו הפוסקי' ע' ב"ש סקפ"ג דאפשר שישתנו הסימני' ע"י המים וה"ה הכא אפשר נתקשה האצבע ונזקף ע"י המים רק שקשה לומר כן דא"כ למה נתקשה רק אצבע אחד וי"ל שבשביל שנקלף העור שלטו המים והקור באצבע זה יותר משאר אצבעות ולכן נתקשה זה לבדו וצריך לשאול בזה רופא מומחה אם אפשר להזדמן ע"י מים וקור:
וע"ד הטלית קטן שהכירה אשתו וכתבו בזה האחרונים דבציצית ל"ח לשאלה. הנה כבר העירותי כי לא נתבאר בגב"ע שהכירתו בטב"ע. וגם דבשוטה יש לחוש אף בציצית והלא חזינן שעשה מעשה שטות להטביע א"ע. וא"כ אפשר הפשיט בגדיו קודם שירד לנהר ומצאם איש אחר ולבשם ונטבע בהם. והפאס אף שכתבו קצת אחרונים דל"ח בו לשאלה מ"מ לפמש"ל שהחשש היא שפשט בגדיו. א"כ ממילא מי שלבשם נמצא אצלו גם הפאס שהיה בצלחתו. וחשש זה שייך גם ביתר הכלים שמצאו אצלו. ועפ"ז נדחה גם בנ"ד הסברא שאין מצוי שישאיל כל כליו. ונראה דאף למאן דס"ל דל"ח לשאלה מ"מ בכה"ג מודה שיש לחוש. דהא עיקר סברא דל"ח לשאלה הוא משום שכל שת"י אדם הוא שלו ושימכור אדם את מלבושיו ודאי דלא שכיח אבל הכא שקרוב הדבר שהפשיט מלבושיו כשירד לנהר שפיר י"ל שמצאם א"י אחד ומכרם לזה האיש שנטבע ושפיר הוי זה שלו כי קנה אותם בכספו. וחזקת מרא קמא נראה דלא שייך הכא דהא אף אם נתפוס שהנטבע הוא האיש אשר ליבוש מ"מ יצאו מחזקתו ובאו לרשות יורשיו שוב ראיתי בנו"ב סי' נ"א שהרגיש בסברא זו שאפשר השליך בגדיו מחמת שטותו. וכתב דמ"מ לא קנה האיש הזה דהא שוטה אין לו יאוש והפקר. וכתב דמ"מ יש לחוש שאח"כ נשתפה ונתיאש מבגדיו. אבל מ"מ יש כאן חזקת מרא קמא על הבגדים. ולענ"ד אין לחוש שמא נשתפה אחר שהשליך בגדיו שהוא דבר רחוק. אבל לפמש"ל שפיר יש לחוש שהפשיטן קודם שנטבע ושמצאם אחד ומכרן לזה ואח"כ הצילוהו מן המים כשהוא ערום ואזל לעלמא ובנ"ד נראה שלא היה שוטה כ"כ שלא יהא ממכרו ממכר ע"פ ד"ת רק שהיתה דעתו משובשת קצת. ואין להעמיד על חזקת שכלו שלא יטביע עצמו או שלא יפשיטו בגדיו. אבל מ"מ הפקרו הפקר. ואפשר שהמוצא עשה כדין שהכריז במקום שמצא או שהודיע לשכניו כדין עח"מ סי' ר"ס. וכשלא בא שום איש מכרם לאחר וכיון שמכרם כדין ממילא הוי שלו. וגם מ"ש מסברא דחזקת מ"ק לענ"ד ז"א וכמש"ל. ושם ראיתי שכתב שאם אמרו שהרושם הוא סמוך ללב לא מיקרי צמצום מקום ולא הוי ס"מ. ורק אם אמרו שהיה סמוך ללב לצד מעלה יש לדון דהוי ס"מ. ולכאורה הוא סתירה למש"ל דלמעלה מן הגומא לא הוי צמצום מקום. אבל ז"א דהא הנו"ב לא החליט זה רק כתב שיש מקום. לומר כן ע"ש. ועוד דשם העידו שהרושם סמוך ללב וזה הוי צמצום מקום אבל סתם למעלה לא מיקרי צמצום דאפשר שהוא רחוק הרבה ממנו לצד מעלה ולפ"ז לכאורה אין מקום להקל בנ"ד ובפרט שיש הכחשות ופקפוקים בדברי העדים כמש"ל:
ועוד יש לדון בזה מהוועסטיל והמכנסים שהיו לו בביתו ממין זה עוד וועסטיל ומכנסים. ולזה לא מסתבר שימכרם דבכה"ג ידוע שרוצה אדם לזווגן וכעין דאמרינן בב"ב (דף נ"ח ע"ב) שאדם רוצה לזווגן. ואף דחזינן שלא הקפיד ע"ז שהרי לבש עתה הוועסטיל ממין אחד והמכנסים ממין אחר. מ"מ י"ל עכשיו היה שרוי בצער ולא הקפיד ע"ז ומ"מ חשב שביום שבת או יו"ט וכדומה יתלבש בהם כהוגן וכיון דליכא חשש מכירה נשאר רק חשש שאלה. ובזה יש חזקה מה שת"י אדם הוא שלו דחזקה אלימתא היא וכ"כ הנוב"ק סי' נ"א. אך בנ"ד שהיה בעל מרה שחורה אין שייכים כל הסברות הללו כי אין לו דעת שלימה להתנהג ככל בנ"א:
עתה הגיעני מכתב מעכ"ת השני אשר כתב שהגב"ע ששלח אלי הועתק בטעות ותוכן הדבר כי הלך האיש מביתו ברגליו ולא בעגלה. ושמו נקרא בפי כל אשר בע"ג ושכפר ליסיף סמוך ממש ליעדלינסק וכתוב שם שהעדים והאשה באו לכפר הנ"ל. וראובן הגיד שהמטפחת היתה על פניו. וששאר האצבעות היו כפופים מעט והיו יכולים לכופפם כפי שירצו וראובן אמר שלא שם לב לראות אם הוסר העור מעל האצבע. ושהפאס הוציאו הא"י מצלחתו. וראובן הוציא הכיס והסכין קטן והכל היו לחים. וישראל מאיר הגיד ג"כ שם האיש ושהכירו שהוא זה וגם מצאו כיס גדול אצלו. רק לא היה שם זהב. והאשה אמרה שהיה אצלו זהב. וגם כותב שבשעת הטהרה היה לבוש בבגדיו וצ"ל דהיינו קודם התחלת הטהרה ושאשתו והעדים אמרו שהכירוהו בטב"ע. וכן הכירו בטב"ע את המכנסים והט"ק והוועסטיל והמנעלים. והגבשושית היתה למעלה מהגומא סמוך ממש להגומא. ועל חוטמו לא היתה שום חבלה רק אוף גישארצט ואיין גיפלאשצעט:
ונבוא לבאר לפי דבריו אלה. והנה מה שהכירוהו בטב"ע אין להעמיד ע"ז כיון שראוהו ביום השני להוצאתו מן המים ובפרט שנתפח פניו ובזה כל הפוסקים ס"ל שא"א להכירו בטב"ע ע' אה"ע סי' י"ז סכ"ו ואחרונים שם ואין להאריך בזה ואנשי יעדלינסק שראוהו תיכף הרי אמרו שלא הכירהו רק יש לדון בזה שאם היה יודע בפרטות את צורת חיתוך אברי, פניו ומכירם עתה היטב לא גרע זה מסימנים בגופו. ואף שאפשר שע"י התפיחה נשתנה קצת תואר אברי פניו. בכ"ז ודאי דלא אתרמי שישתנה ממש לצורת אותו האיש בכל אברי פניו וכמ"ש כל האחרונים שהרבה סימנים אמצעים הוי כסימן מובהק לפי שא"א שיזדמנו כל הסימנים הללו באיש אחד. ועוד נראה דהא העדים רואים שנתפח פניו ומכירים שכל אבר שלו הוא כמו שהיה בהאיש אשר בע"ג רק שנתפח א"כ הוי שפיר לכל הפחות סימנים אמצעים. ואף אי נימא שצורת אבר אחד מצוי כן בהרבה אנשים. דודאי מצוי שיזדמן בהרבה אנשים שיהא צורת פיהם ומדתו שוה. אבל שיהיו רוב צורת אברי הפנים שוים הוא דבר רחוק והוי סימן מובהק ואף אחד מאלפי אלפים לא יזדמן כן. והתפיחה גורמת רק לשנות את הטביעת עין בצורת האדם שלא יוכלו להכירו כ"כ אבל לצורת חיתוך פרטי אבריו לא שייך זה ולא אאריך בזה באשר בנ"ד לא הוזכר שיגידו העדים שמכירים צורת חיתוך אבריו בפניו או בגופו רק כתבתי מה שיש להעיר בזה להתלמד למקום אחר. ועל הכרת הבגדים אין להעמיד כמש"ל דהרבה אחרונים חששו לשאלה אף בכל בגדיו ומכ"ש בנ"ד שהיה בעל מרה שחורה. ועוד יש לדון בנ"ד ע"פ שיטת הרא"ש פ' האשה שלום והובא בטור סי' י"ז שאם לא ראו הטביעה שפיר יכולים להעיד עליו בטב"ע דכיון שלא ראו הטביעה לא יאמרו בדדמי ובנ"ד לא ראו הטביעה. ובמה"צ הביא כן בשם הר"ח. ואקצר בזה באשר רוב הפוסקים חולקים על שיטה זו אבל עכ"פ יש כאן צירוף לזה. ועוד יש לדון בזה דהכא לא ראה שום איש מישראל בשעה שהוציאוהו מן המים והא"י אינם נאמנים בזה להחמיר וא"כ שפיר יש להתירה ע"פ העדים שמכירים אותו בטב"ע דמאן לימא לן שנטבע שמא מצאוהו הא"י באיזה מקום. רק מחמת שיראו לומר שמצאוהו שלא יאמרו שהם הרגוהו. לזה אמרו שמצאוהו במים ושפכו עליו מים שיהיו כליו לחים. אך לפ"ז יש לחוש שמא כבר שהה ג' ימים אחר מיתה ואין מעידין עליו בטב"ע. ואף לשיטת המקילים בספק שהה ג"י. מ"מ הכא יש כאן ס"ס שמא נטבע במים ואין מעידים עליו בטב"ע. ואף אי נימא שלא נטבע מ"מ שמא שהה ג' ימים אחר מיתתו והוי ס"ס לחומרא ואף שי"א דלא מחמרינן בטביעה שיראוהו לאלתר רק אם לא עברו ג"י ממיתתו מ"מ בנ"ד דחזינן שנתפח נראה דכ"ע מודו. ובפרט דמסייע לזה חזקת א"א וחזקת חיים של האיש אשר בע"ג. ועוד נראה שע"פ התפיחה יש להכיר אם נעשה זה מטביעה. ועכ"פ שיטת הרא"ש והטור יש לצרף בנ"ד אבל אין להתיר נגד דעת רוב הפוסקים החולקים עליו. ויש לדון בזה ע"פ שיטת ר"ת שמתיר אף לאחר ג"י אם אין בו חבלה ואקצר:
אכן יש לדון להקל ע"פ הסימנים. כי הגבשושית נראה דהוי סימן מובהק דהוי כנקב בצד אות פלוני כיון שהגידו שהשומא סמוך ממש לגומא שבעורף וכמ"ש הנוב"ק סי' נ"א שצמצום מקום בכה"ג הוי סימן מובהק. ואף שכתבו קצת פוסקים שאחר ג"י יש לחוש לשינוי גם בסימנים מובהקים מ"מ הרי כתבו שהכל לפי ענין הסימן. ובנ"ד לא שייך לומר שתתהוה גבשושית לאחר מיתה. ומ"ש הנו"ב שם שאפשר שישתנה מקום הסימן ע"י מה שנתפח הבשר. הנה לענ"ד יש לדחות זה דהא כל הבשר נתפח וא"כ שוב הוי באותו מקום כמו בחייו ויש לדחות. אך בנ"ד על הגולגולת אין דרכו ליתפח כי אין שם בשר. וגם כי הרי הגומא שבעורף ניכרת לפנינו והגבשושית סמוכה לה. וע"י התפיחה היתה הגבשושית מתרחקת מהגומא ולא מתקרבת כיון דחזינן שהגומא לא נתפחה כ"כ עד שתהי גבוהה כמו כל הראש. ומה שיש לדון בזה דהנה שומא מפורש בש"ס ופוסקים דלא הוי סימן לפי שמצויה בבן גילו וגם עשויה להשתנות אחר מיתה. ונחלקו אחרונים אי שומא הויא בליטה על הגוף או רק שינוי מראה וע' נוב"ק סי' נ"א ושאר אחרונים ולפי מה שפירש"י שהוא ווארצל שקורין ורוא"ה מבואר שהוא בליטה על הגוף. ולפי מה שפירש תרגום ירושלמי על שאת שומא משמע שהוא שינוי מראה. ובנדה (דף כ"ב ע"ב) איתא שומא יש לה בתוך מעיה משמע שהוא כעין בליטה. ולפ"ז י"ל שהגבשושית הזה היינו שומא דאיתא בש"ס דלא הוי סימן. אכן מלשון יתרת שנכתב בשאלה משמע דהוי כמו תלתל בשר וזה אינו מצוי כ"כ כמו שומא. והבליטות שקורים שומא הם בולטות מן הגוף אבל אינם כתלתל ויתרת. ועוד דהא כמה פוסקים כתבו דאף בשומא מהני כשאומרת מקומה בצמצום גמור ע' ב"ש סקע"א ונו"ב שם ומה"צ סקצ"ה. ואקצר באשר נראה ברור דהא דנ"ד לא הוי שומא הנזכרת בש"ס ופוסקים. וממילא דהוי ס"מ כיון שצמצמו המקום וכמ"ש הפוסקים בסכ"ד גבי רושם. וכן הוזכר באחרונים הובאו בפ"ת שם שיתרת הוי ס"מ אך לא ביארו איך היתה היתרת. וכן קיי"ל בסי"ז סכ"ד דגבשושית על החוטם הוי סימן מובהק. ולא חששו שמא היינו שומא:
והאצבע הזקוף נראה ג"כ דהוי סימן מובהק שזה אינו מצוי כלל. וכן קיי"ל בסי' י"ז סכ"ד דחוטם עקום הוי סי' ואף המה"צ שכתב בסקצ"ט דגרסינן עמוקה. מ"מ נראה דהוי ס"מ דמאי שנא עמוק מעקום. וגם התה"ד סי' רכ"ד למד דין זה מגבשושית על החוטם וכ"כ הפ"ת שם. ואף דבב"י הביא בשם הרד"ך דרושם על אצבע עקום הוי סימן מובהק משמע שהעקמומית לא הוי ס"מ. צ"ל שהיה עקום רק מעט וכמ"ש הרמ"א שם גבי חוטם. וכ"כ הבאה"ט סקע"ד בשם המקור ברוך דפיו עקומה הוי סימן. וכ"כ הפנ"י סי' ז' באצבע עקומה ברגל הוי ס"מ. ולפי הנראה אף אי נימא שאצבע עקום הוי מצוי קצת מ"מ אצבע זקוף אינו מצוי כלל. ובפרט בנ"ד שהגידו איזה אצבע בצמצום. ולחוש שנעשה אח"מ. הנה דברתי עם רופא מומחה ואמר שא"א שיהא זה אח"מ. ואף שלפעמים מתקשה מחמת קור. מ"מ כשיתחמס מעט יהא האצבע נכפף כדרכו. ובנ"ד ראו זו גם בשעת הטהרה שכבר היה בבית וגם דהא אז עדיין לא היה הקור גדול כ"כ. ומה שמראה האצבע היה אדום נראה שאין זה שינוי כיון שנקלף העור וידוע שכן הטבע שהבשר מראהו אדום וע' חולין (דמ"ז ע"ב) ובפוסקים ביו"ד סי' ל"ח:
וחסרון שינים אף דנראה דלא הוי סימן. מ"מ הכא שאמרו שנשארו שני שינים מלמעלה. נראה דבכה"ג הוי מנין סימן וגם הגבלת מקום השינים. וכ"כ הח"ס סימן פ"ו על מ"ש בסי"ג סכ"ד שינים גדולים לא הוי סימן דמ"מ הוי מנין סימן אם אמר כמה שינים גדולים היו לו אם רק אין מצוי ששינים אלו יהי גדולים יותר מהשאר. ואף אי נימא שכל סימנים הללו אינם רק סימנים אמצעים. מ"מ כבר כתבו כמעט כל האחרונים שאיזה סימנים אמצעים מצטרפים להיות סימן מובהק. וכן מסתבר דאיך אפשר שיזדמן עוד אדם שיהיו בו כל הסימנים הללו יחד. ואקצר באשר כבר האריכו האחרונים הרבה בזה. ועוד יש לצרף בנ"ד שיטת מהר"ל מפראג ועוד אחרונים דע"פ סימנים אמצעים בגופו עם טב"ע בבגדיו יש להתיר את אשתו. וגם סברת הח"צ סי' קל"ד דהויא נפילה דיחיד. ולזה אין לחוש שהשאיל או שמצא את בגדיו איש שיש לו סימנים כסימניו וטב"ע של פניו יהא כמותו. וזה ודאי דבר זר לחוש לזה וגם יש לצרף שיטת הפוסקים דס"ל דחשש שאלה הוי רק דרבנן וסימנים אמצעים הוי ג"כ דרבנן שלא לסמוך עליהם ובדרבנן ל"ח לשאלה כמ"ש כמה אחרונים וכמ"ש הפ"ת סקצ"ה. ולפמש"ל דבנ"ד שהיה בעל מרה שחורה יש לחוש יותר י"ל דהוי חשש דאורייתא כי אין שייך בו חזקה שאינו משאיל בגדיו כיון שאין בו דעת שלימה. ומה שלא נמצא בכיסו זהב כמו שאמרה אשתו. אין מזה ראיה שאינו זה כי אפשר איבדו בעצמו כיון שהיה בעל מרה שחורה אי שהא"י שמצאוהו לקחו הזהב והחזירו את הכיס למקומו ועוד יש לדון בזה ע"פ סוגיא דב"ק (דף ק"י) וע' חיבורי ח"ד סי' ק' שהארכתי בזה:
והנה אין להאריך בזה באשר האחרונים האריכו בכל פרט וקשה להביא אומר מן החדש ועכ"פ הנני מסכים עם מעכ"ת להתיר את האשה מרים גיטל אשת אשר חיים ליבוש בע"ג ממחנו ויושיב ב"ד של שלשה ויתירוה: