שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן קנה
כבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה חיים משולם קופמאן נ"י אבד"ק גאסטאנין.
ע"ד בתולה שהרתה ואומרת שהיא מבחור פלוני משרת בכפר הסמוך והבחור מתחילה כיחש ואח"כ הודה שזינה עמה איזה פעמים. ושבפעם ראשון מצאה בתולה. ורק אומר שבכל עת היה זורה מבחוץ כדי שלא תתעבר. ותולה הריונה בבחור אחר קרובה שהיתה מתיחדת עמו ג"כ ועתה הוא באמעריקא. והיא אומרת שלא זינתה עם הבחור הלז. והמשרת הנ"ל אומר שכיון שאומרת ברי שהוא ממנו נכנס ספק בלבו כי אפשר הטיל בה זרעו ולא הרגיש. ורוצה לקחתה לאשה אם יתירו לו. ופלפל בחכמה וחפץ לדעת דעתי בזה:
הנה אף שהבחור כיחש מתחילה. מ"מ נאמן בהודאתו אח"כ כי יש לו אמתלא טובה שבוש להודות ורק צריך לשאלו למען יגיד האמתלא בפיו וכמבואר בפוסקים שכל אמתלא צריך שיגידנה הבע"ד. ואף כי בנ"ד האמתלא גלויה לכל כמובן ובדבר הגלוי לכל כתבו התו' בגיטין (דף ל"ב) ובכ"מ דדברים שבלב הוי דברים וע' מהרי"ט חח"מ סי' מ"ה. מ"מ יותר טוב שנשמענה מפיו. ואף לפמ"ש הצ"צ סי' נ"ה שיש לחוש שאח"כ למדו אותו לשקר. מ"מ בנ"ד לא שייך זה. דא"כ הו"ל להודות שהיא מעוברת ממנו ולמה לו להגיד שהיה זורה בחוץ ושהיה לה קרבות עם אחר. ומוכח מזה שהודה על האמת כמו שהוא. ובלא"ה כבר כתב הצ"צ בעצמו שם דרק משום שנתנו לו ממון ושהושיבוהו בתפיסה חיישינן למשקר אבל בעלמא נאמן ע"ש. ומה שאמר שהיה זורה מבחוץ. הנה כיון שאמר אח"כ שנכנס ספק בלבו בזה הרי כתב הנו"ב הביאו גם כת"ר דחייס אף על ספק בנו. ולענ"ד יש קצת ראיה מפסחים (ד' פ"ז ע"ב) דאיתא שם שהושע חס על בניו שהוליד וא"ל הקב"ה שאין אתה יודע אם הם בניך או לא ע"ש וכן פירש"י שם שהוא ספק אם הם בניו. הרי דחייס אף על ספק בנו. ואף דשם רוב בעולות אחר הבעל. מ"מ הא בפרוצה ביותר חיישינן וכדקיי"ל באה"ע סי' ד' סט"ו וע' סוטה (דף כ"ז ע"א). ובמהרש"א שם נדחק בזה. ופשטות לשון הש"ס ורש"י משמע שהוא ספק גמור. ובמהרש"ל שם כתב הטעם בשביל שהיה זקן. וזה ג"כ דבר חדש. וגם דכל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי בהדיא והעיקר לענ"ד כמש"ל. ומה שאומר אח"כ שהוא ספק אצלו אינו חזרה מדבריו הראשונים רק שהוא כמפרש דבריו דאף שהיה זורה מבחוץ מ"מ אפשר שהטיל זרעו. ועוד נראה דכיון שאומר הטעם לפי שהיא אומרת ברי שהיא מעוברת ממנו נראה שמאמינה בזה וא"כ קבוע בלבו שהוא בנו ובודאי יחוס עליו וגם דהא מחויב ע"פ דין להספיק צרכי הולד כיון שהגיד שמאמינה. ואף כי באומר נאמן עלי אבא קיי"ל בח"מ סי' כ"ב דבתרתי לריעותא בעי קנין שלא יוכל לחזור בו. נראה דהכא לא מיקרי תר"ל דהא האב נאמן לומר שהוא בנו. וא"כ שפיר יכול לומר שמאמין אותה כאלו היתה אבי הולד. וכעין מ"ש הקצה"ח שם שאם קיבל הדיוט במקום מומחה הויא חד ריעותא. ועוד דהכא סגי בעד אחד דהא הוא אומר שאינו יודע והו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וא"כ הוי רק חדא ריעותא לפמ"ש הרעק"א בתשובה סי' קע"ו דשני פסולים באחד לא הוי תר"ל. וה"נ אף דהויא אשה וקרובה. מ"מ לא הוי תר"ל. ואף דבנ"ד לא הוי ליה למידע. מ"מ הלא יש מחלוקת הפוסקים בזה ע' בח"מ סי' ע"ב. ועוד דהא כיון שאומר שמאמין לה א"כ הוא אסור בבתה אם תלד בת ואם תלד בן אסור לו להשיא לו בתו וממילא יש לנו להחזיקו בבנו כ"א לא נחזיקנו יש לחוש שעי"ז יבואו לידי איסור כי יאמרו דקמו רבנן במילתא ונתברר שאינו בנו אך זה י"ל להיפוך שאם נתירנו יסברו שהוא ודאי בנו או בתו ואם יקדשנה או הבן יקדש את אחותו יאמרו שאין קדושין תופסין. ועכצ"ל דכיון שכל ההיתר הוא משום שהוא ספק בנו אין לחוש לזה. וא"כ ה"ה כשנאסרה לו אין לחוש לזה. ואף שאב נאמן על בנו. היינו רק כשאומר שיודע בעצמו. אבל לא כשאומר שמאמינה. ועכ"פ כיון שמתחייב בדיבורו ממילא יהא מחוייב לתת צרכי הולד אם תתעבר ומיעכר חלבה דזה טעם איסור מעוברת ומניקה כדאיתא ביבמות (דף מ"ב) והנה יש לדחות דא"כ יועיל אם הנושאה יתחייב באופן המועיל להספיק צרכי הולד ועכצ"ל דכיון שאינו בנו לא יתן מעצמו ותצטרך לתבעו בב"ד והיא בושה לילך לב"ד כדאיתא בסוגיא שם. אבל כשהוא בנו הוא חס עליו ונותן מעצמו, וא"כ אין נ"מ בנ"ד מה שהוא מתחייב במה שמאמינה. אכן מ"מ י"ל דכיון שמאמינה בלבו יחוס עליו כיון שהוא חושבו לבנו. ובפרט לפמש"ל דבספק בנו ג"כ חס עליו:
ועוד נראה דאף שהיה זורה מבחוץ. מ"מ אפשר שהיה זורה על גופה מבחוץ ועי"ז אפשר שתתעבר. וכמו שמצינו בש"ס שאפשר שתתעבר באמבטי. והך דיבמות (דף ל"ד ע"ב) איירי שזרה בחוץ לגמרי. ואף דהמ"ל פט"ו מה"א הל"ד ופי"ז מהא"ב כתב דלא תלינן שבאמבטי עיברה. מ"מ י"ל דהיכא שטוענת ברי שלא נבעלה לאחר וגם הוא נראה שמאמינה שפיר מודה שיכולים לתלות בזה. וגם דהא דעת הח"מ והב"ש באה"ע סי' א' שאפשר להתעבר בכה"ג וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' קצ"ה ובברכי יוסף אה"ע סי' י"ג וכ"כ התשב"ץ ח"ב סי' רס"ג באורך שדבר זה אפשר והביא שכן הסכימו רופאים מומחים. וא"כ כיון שהוא מאמין לדבריה שלא נבעלה לאחר ממילא הרי הוא כמודה שממנו נתעברה:
ועוד נראה דכיון שהוא קצת מסופק שמא הטיל זרעו בה ממילא הוי כודאי שהטיל זרעו. דהא בעלמא קיי"ל דכיון שראו כדרך המנאפים אמרינן דודאי בה עליה ומחייבים מיתה על עדות כזו. ואף בבא על שפחה חרופה דבעינן שכבת זרע היא לוקה אם באו עדים על הביאה. וקשה דאיך אפשר שיראו עדים שהוציא זרע בה. וכן מפורש בכריתות (דף י"ב ע"ב) שאם אמרו עדים שבעל ש"ח יכול לומר לא גמרתי ביאתי ע"ש. וזה שייך רק גבי קרבן שנאמן כי אומר שאינו רוצה להביא חולין בעזרה. אבל כשמודה שגמר ביאתו או שאמר שאינו זוכר ודאי שהוא מביא קרבן והיא לוקה ע"פ העדים מפני שחזקה שגמר ביאתו דאש בנעורת א"א שלא תבער. ואלת"ה לא משכחת לה מלקות בש"ח דהא אין להלקותה על פיו. דאף שהוא כשר להעיד אבל הלא הוא רק ע"א. ואף שכתבו התו' ביבמות (דף נ"ה ע"ב) שא"צ בש"ח הוצאת זרע מ"מ הרי רש"י כתב שם שצריך הזרעה ע"ש וכן מפורש בירושלמי ר"פ הבע"י דבעינן שיפלוט הזרע וע"ש בש"ק ובחידושי הארכתי בזה. ועכ"פ עכצ"ל להירושלמי דגם על הוצאת ש"ז הויא החזקה אם ראוהו כדרך מנאפים אכן בכריתות (דף י"א רע"א) פירש"י דבעינן שראוי להזריע [ובתו' יבמות שם כתבו דהעראה אין ראויה להזריע וכ"נ בפירש"י בכריתות שם. ולפמש"ל שאפשר להתעבר ע"י ש"ז שמוציא מבחוץ על גופה קשה דא"כ גם העראה ראויה להזריע אם יוציא זרע אך י"ל דזה לא מיקרי שהביאה גרמה להזריע דהא באופן כזה אפשר שתתעבר ע"י זרע שיטיל על גופה בלי שום העראה או ע"י אמבטי וסדין וכדומה. ועכצ"ל דבעינן שההזרעה יהא ע"י הביאה ולא שהזרע מונח על גופה וגוף שלה ימשוך לתוכה את הזרע ותתעבר מזה] ועכ"פ יותר קרוב שקרה איזה פעם או פעמים שלא זרע בחוץ כלל או שרק מקצת זרע בחוץ ועתה שכח כיון שהטבע היא לגמור הביאה וכנ"ל וכעין זה איתא בכתובות (דף ט' ע"ב) שביהודה שהיה הארוס מתיחד עם ארוסתו אמרינן שאפשר בא עליה ולא הרגיש מתוך חיבתה או ששכח ע"ש בפירש"י. הרי שאפשר שישכח ענין כזה או שלא ירגיש. וא"כ שפיר יש לאוקמי על החזקה שאירע שגמר ביאתו כטבע בנ"א. וכן האומדנא שבודאי לא נזהר כ"כ בכל פעם שלא יצא מעט זרע כדרך כל הארץ:
ומה שמתחילה אמר שבודאי היה זורה בחוץ ואח"כ אמר שהוא מסופק ולזה מאמינה שממנו היא מעוברת. לא הוי זה חזרה מדבריו. באשר מקודם נדמה לו שזרה בחוץ בכל פעם והיה חושב שאפשר נתעברה מהבחור השני שהיה לו ג"כ קרבות עמה. אבל כשאמרה שלא נבעלה להלז היא נאמנת לו בזה ועלה הספק בלבו. ובפרט כי הספק דבר המסתבר וכמש"ל שרחוק הדבר שיהא נזהר בכל פעם וטענתו הראשונה היתה נגד הרוב וחזקה שאין עושין כן רוב הבועלים ודאי שנאמן בדבריו עתה. ומכ"ש כשנתיר לו לישאנה הרי יראה שאנו מחזיקים עיבורה ודאי ממנו ועי"ז יתחזק הדבר בלבו ויחזיקנו כבנו ויחוס עליו:
ועוד נראה דהנה כיון שעיקר איסור מעוברת ומניקה הוא משום שמא תתעבר ויעכר חלבה והבעל לא יתן על הוצאות מסמוס ביצים וחלב לצורך הולד. א"כ כשישלישו על צרכי הוצאות ביצים וחלב תהא מותרת להנשא ועכצ"ל דמ"מ אסור משום גזירה וכמו דאסרינן אם שכרו לה מינקת משום שמא תחזור בה או משום דלא פלוג רבנן בתקנתם וכמו גבי הבחנה ע' תו' כתובות (דף ס' ע"ב) ד"ה ואמר וע' ריב"ש סי' תס"ג ובחיבורי ח"ג סי' ק"ד. ובנ"ד שהוא אומר שמאמינה ומחזיק שהיא מעוברת ממנו יש לגזור שמא אח"כ יחזור בו ולא יאמין לה ולא יחזיקנו כבנו. ולפמש"ל יש במעוברת חברו שני פרטים. האחד שמא יוגרם נזק להולד עי"ז והשני משום תקנת חז"ל דאסור משום לא פלוג בכל גוונא אף במקום שאין לחוש לנזק הולד. והנה קיי"ל שהכל ואף נשים נאמנים על האיסורים ובפרט היכא דלא אתחזק איסורא ע' ת' פסחים (דף ד') וגיטין (דף ב' ע"ב) בזה. ולפ"ז בנ"ד נאמנת האשה לומר שהיא מעוברת מהבחור הזה ומותרת לינשא לו דהא לא אתחזק איסורא כי תיכף כשראוה שהיא מעוברת היה אפשר שהרה ממנו. ואף שחשודה על איסור נדה דהא נבעלה לו בנדתה. מ"מ נאמנת ע"ז דבעוה"ר קיל לההמון איסור פנויה ואין יודעים שיש בה איסור נדה וכ"כ בשו"ת בר"א ס"ס י"ד ובחיבורי ח"ד סי' ק"ט. וכיון שהוא מסופק מותר לו להאמינה בזה. ורק שיש חשש שיעכר חלבה והוא לא יתן על צרכי ביצים וחלב כי יחזור בו ממה שהאמינה דכיון דאינו ברור לו שהוא בנו לא יחוס עליו. לזה יש עצה שישלישו כעת בבאנק וכדומה כסף מזומן בערך מה שיצטרכו על ביצים וחלב אם יעכר חלבה באופן שלא יהי חשש שיאבד הכסף ומשום לא פלוג לא שייך הכא כיון שגוף התקנה דמינקת חבירו לא שייך הכא וכמש"ל. וא"ל דכיון דיש חשש שלא יחוס על הולד א"כ היינו איסורא דמינקת חבירו. י"ל דהכא אומר כעת שמאמינה וא"כ מחזיקו לבנו ובודאי יחוס עליו. ורק שיש לחוש שיחזור אח"כ ויחשדנה שזינתה עם אחר ובשביל זה לא יחוס על הולד דא"כ הוי חששות טובא שיחזור מדעתו וגם גזירה שמא לא ישלישו או משום לא פלוג ולא מצינו שיחמירו כ"כ בזה. ואקצר בזה באשר כי עיקר נראה שאין לחוש שמא יחזור מדעתו. וכיון שאומר שמאמינה אמרינן דודאי יחוס על הולד כיון שמחזיקו לבנו:
ועפמש"ל יש לישב הא דביבמות (דף ל"ו ע"ב) תלי הש"ס האיסור באיש דקתני לא ישא מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא יוציא ולא הזכירו איסור אירוסין ובכתובות (דף ס' ע"א) קתני מינקת שמת בעלה לא תיארס ולא תנשא עד שיעברו כד"ח ולא הזכירו דין דאם נשא יוצא. וכבר הרגיש בזה בנוב"ק סי' י"ד ובחיבורי ח"ג סי' ק"א וח"ד סי' ק"ה ישבתי בע"ה זה באופנים שונים. ועפמש"ל י"ל דהנה לכאורה אין שייך לאסור על האיש לישא מינקת חבירו דהא י"ל שהוא גומר בדעתו ומתחייב לתת צרכי הולד בביצים וחלב אם יצטרך. ונראה דביבמות (דף ל"ו) ר"מ קאמר לה ור"מ לטעמיה דס"ל ביבמות (דף י"ב ע"ב) דמעוברת ומניקה משמשות במוך הרי דס"ל דלא מהני מסמוס בביצים וחלב ובארתי בחיבורי ח"א ס"ע דלשי' אזיל דס"ל חיישי' למיעוטא וא"כ ודאי שאסור לישא לכתחילה אשה שיצטרך לשמש במוך ולז"ק שם שאם נשא יוציא לפי דחיישינן שישמש במוך. וזה הותר רק במינקת שלו כדי שלא יצטרך להפרישה וגדול השלום בין איש לאשתו שהותר אף למחוק ש"ש. אבל הכא שנשאה באיסור לא הותר לו זה. אבל יקשה מ"ט דרבנן שם. ונראה שעליו האיסור כדאיתא בירושלמי משום אל תבוא בשדי יתומים והוי כמזיק שעבודו של התינוק. ואף שיספיק לו אח"כ ביצים וחלב מ"מ טפי ניחא לתינוק בחלב אמו ואטו מותר להזיק את חבירו ע"מ לשלם וכדאמרינן בב"מ (דף ס"א) לא תגנוב ע"מ לשלם כפל ומכ"ש הכא שמשלם לו דבר גרוע. ולזה לכ"ע אין לו היתר לישא אותה. וזה שייך רק בנשואין ולא באירוסין שבזה עדיין אינו מזיק להתינוק. אבל על האשה אין איסור מצד מזיק שעבודו דהא היא הויא קרקע עולם ולא עבדא מעשה וכשאינו עושה מעשה הוי רק גרמא בעלמא. ואף דאיתא בב"ק (דף ל"ב) דתרוויהו עבדו מעשה היינו על גוף הביאה אבל לא על ההזרעה שתתעבר ובש"ח י"ל שלוקה על גוף הביאה רק שהוא מביא קרבן על ההזרעה וגזה"כ הוא שכשהוא אינו מביא קרבן היא אינה לוקה כדאיתא בכריתות (דף י"א) ולזה אם היה אפשר לה למסמס בביצים וחלב היתה מותרת לינשא ורק דחיישינן שלא יהי לה ולתבוע בב"ד תתבייש. והנה כשהיא אלמנה ג"כ צריכה לתבוע מזונותיה מיורשי בעלה וכן, צרכי התינוק וא"כ למה תיאסר לינשא. וצ"ל שבעודה אלמנה אינה בושה לתבוע היורשים לב"ד על מזונותיה וממילא תתבעם על צרכי התינוק. אבל כשתנשא לאחר אין לה שוב עסק עם היורשים ובושה לתבעם עבור התינוק. ואפשר לפרש שבושה בזה שמיהרה לינשא אחר מיתת בעלה ולזה אסורה ליארס ג"כ כי תיכף כשתיארס אין לה מזונות מיורשי בעלה וגורמת בזה רעה להתינוק כי מינקת צריכה מזונות יתירות כדאיתא בכתובות (דף ס"ה ע"ב) ולהכי לא קתני הכא שאם נשאת תצא ממנו כי אין בזה תועלת כי גם אז לא יהי לה מזונות מיורשי בעלה הראשון ואז ג"כ היא בושה לתבעם לב"ד לפמש"ל שהבושה היא לפי שנשאת לאחר. אבל ביבמות (דף ל"ו) גבי איסור האיש קתני שיוציא לפי שזה הוי תיקון לגביה שלא תתעבר ולא יעכר חלבה. ואף דסגי בהפרשה בעלמא מ"מ החמירו שיוציא בגט כדי שלא יבוא לידי מכשול בזה. ולזה בכתובות (ד' ס') נקיט רק אלמנה לפי שגרושה אין לה מזונות ומ"מ אסור לישא גרושה מניקה משום בשדי יתומים אל תבוא כמש"ל ולפ"ז י"ל שאם הגרושה גמלה בנה מותר לישאנה דהא ליכא הכא משום בשדי יתומים וגם משום בושה ליכא דהא גם קודם שנישאת אין לה מזונות מבעלה הראשון ובושה לתבעו בב"ד אך י"ל דאסור אטו לא גמלתו וגם דשמא תגמלנו כדי לינשא וכמ"ש הפוסקים:
ובזה יש לישב מה שקשה לי בסוגיא שם דבעי למימר דגמלתו מותר ואסור רק משום גזירה ע"ש. וקשה דתיפוק ליה דהא צריך לזון את התינוק וכשתינשא לא יתן לה בעלה והיא בושה לתבוע מיורשי בעלה הראשון וא"כ גם בגמלתו יש תקנת מינקת. וזה יש להקשות גם על אחר כ"ד חודש שצריך עכ"פ לזונו וצ"ל כי אז ניזון ממאכלים גסים ויוכל לאכול מה שאמו אוכלת אבל תוך כד"ח צריך מאכלים קלים כמו ביצים וחלב וזה דורש הוצאה מרובה וא"כ ה"ה בגמלתו תוך כד"ח. ולפמש"ל א"ש דזה אצטריך בגרושה שגמלה בנה שהאיסור בזה הוי רק משום בשדי יתומים כמש"ל וכיון שגמלתו לא שייך זה לזה הוצרכו לגזירה שמא תגמלנו. והרמב"ם כתב בפ' שיתן לה דברים מועילים לרפאות חלבה נראה שמפרש בש"ס דהביצים וחלב צריכים להאשה כדי לרפאותה שלא יתקלקל חלבה ולא כפירש"י שיצטרך להאכיל להתינוק ביצים וחלב ובחידושי ח"ס בכתובות (ד' ס') כתב דביצים וחלב מועילים רק כשיונק ג"כ אבל לא בזה לבד ע"ש, ולפ"ז י"ל דרק כשהיא מניקה ג"כ יש לחוש שבשביל שבושה לבוא לב"ד תניק אותו רק חלבה כי תחשוב שיספיק לו ובאמת לא יספיק לו כשתתעבר וימות ברעב. אבל בגמלתו אין חשש דזה א"א שלא תתן לו מאומה לאכול דזה יהי כאלו הורגתו בידים ולהכי לא חיישינן כדאיתא בכתובות שם:
ועפ"ז יש לישב הא דאיתא בכתובות (דף ס' ע"ב) ת"ר נתנה בנה למינקת או גמלתו או מת מותרת לינשא מיד ומייתי עלה דר"נ אסר בנתנה למינקת דילמא הדרא בה ומסיק והלכתא מת מותר גמלתו אסור. וקשה למה לא נקיט הא דנתנה למינקת מותר וא"ל משום דכבר הוזכר דר"נ ס"ל דלית הלכתא כהך ברייתא בנתנה למינקת דא"כ ה"ה בגמלתו דהא מייתי עלה מברייתא דרדופה דלא פלוג רבנן בתקנתם ע"ש והחידוש הוי רק דבמת הלכה כברייתא דמותר. ועפמש"ל א"ש דבנתנה למינקת יש סברא לאסור דאי הדרה בה המינקת או שלא יהא לה לשלם להמינקת ולא תחפוץ להניקו עוד אזי ישאר התינוק בלא חלב ולאכול מאכלים אחרים עדיין אינו ראוי ולא הורגל והוי חשש סכנה ואמו לא תוכל להצילו ואף. אם תוכל לשכור אחרת יש לחוש שיהי הדבר קל בעיניה כי תחשוב שתאכילנו מאכלים אחרים. אבל בגמלתו הרי יודעת שאין לה על מה לסמוך ויש רק לחוש שלא תאכילנו במזיד בשביל שתהא בושה לתבוע בעלה או יורשיו לב"ד. ויש מקום לומר שאין לחוש לזה דזה הוי כאלו הורגתו במזיד והרי קיי"ל דמת מותר ולא חיישינן שתהרגנו. ולזה קמ"ל דאף דמת מותר מ"מ גמלתו אסור והטעם משום שיש לחוש שתגמלנו כדי לינשא אף שאפשר שיזיק לו זה וגם שיש לחוש שלא יהא לה במה להספיק צרכיו בביצים וחלב וכדי שלא תצטרך לתבוע יורשי בעלה לב"ד תאכילנו מזונות גרועים שאין ראויים לו וזה יזיק לו. אבל במת מותר דלהרגו במזיד לא חיישינן וממילא לא הוצרך להזכיר נתנה למינקת דאסור דזה הוי קו"ח מגמלתו וכנ"ל:
והנה כת"ר כתב שלא תתחיל להניק ולשכור מינקת ושתשבע המינקת ושישלישו שכר המינקת. והנה לדעתי אין זה נכון דהא עיקר התקנה היתה כדי שהאם תניק את בנה ואנחנו נעשה להיפוך שכדי לקיים תקחז"ל בזה נגזר על האם שלא תניקנו כלל ובפרט בנ"ד שקרוב לודאי שהיא מעוברת ממנו וגם היא מאמינה איך נאמר שלא תניקנו נגד עיקר כוונת חז"ל בזה וגם דודאי האנשים האלה הם דלי המצב ואם נעמיס עליהם הכבדות כאלה לא יוכלו שאת ולא ישגיחו על הילד כראוי ותחת אשר חז"ל רצו בתקנתם להיטיב להולד נרע לו אנחנו בעצתינו זאת. ובדרך כלל מה שנמצא בכמה אחרונים עצה שלא להתחיל להניק אין זה נראה כלל כי הוא משפט מעוקל אשר תקחז"ל לטובת הילד תסבב לו רעה ח"ו. והא שנזכר בראשונים דין שלא התחילה להניק היינו שנזדמן כן אבל לא שאנחנו נצוה לעשות כן וכעין זה כתב הריב"ש סי' תס"ג ע"ש ואכמ"ל בזה דבנ"ד פשוט דלא שייך זה כיון שלדברי שניהם היא מעוברת ממנו וכמש"ל. ולזה לדעתי מותרת לינשא להבחור הזה רק ליתר שאת ישלישו בבאנק כסף מזומן בערך שיהא די למסמוס ביצים וחלב אם יצטרכו עבור הילד כשיעכר חלבה וכמש"ל ואם הם עניים וא"א להם להשליש אין זה מעכב ותוכל להנשא להבחור אם גם מעכ"ת יסכים לזה: