שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן קכ
כבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה יהודה לובעצקי רב בפאריז.
מכתבו הגיעני ע"ד האשה שאומרת שבעלה המומר מת בקאנאדא כי השיגה מכתב מכומר אחד והיה לה כתב היתר מהגאב"ד אשמינא ונאבד ממנה וע"א מעיד שהגיע מכתב כזה מהכומר. וכי הרה"ג מהר"נ אדלער נ"י מלאנדאן השיג ג"כ ידיעות מקאנאדא שמת המומר הלז וכי האשה הנ"ל הלכה להרב הנ"ל עם המכתבים לקחת ממנו כתב היתר אבל אינו יודע אם השיגה אז היתר או לא והיא נשאת למומר הנ"ל כי היתה סבורה שהוא ישראל וכשנודע לה שהוא מומר עזבה אותו. והאריך מעכ"ת בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה. ובאשר אני טרוד מאוד כעת וגם חלוש קצת לזאת אשיבנו בקוצר:
הנה מה שלא הוחזקה שם א"א י"ל דהיכא שיש ע"א שיודע שהיתה א"א מירתתה לשקר ויותר טוב לה להגיד שמת בעלה בדבר שהעד מסייעה קצת ולהאמינה שהיה לה כתב היתר. הרי בנד"ד הוי קטטה כמ"ש הפוסקים ואינה נאמנת ואף ע"א אינו נאמן. אך י"ל דהכא הוי טובא ספיקות דהא במומר יש מחלוקת הפוסקים אי הוי כקטטה ובע"א בקטטה הוא בעיא דלא איפשטא. ועוד דהא בטעם דלא מהימנא בקטטה פליגי אמוראי בש"ס אי משום דאמרה בדדמי אי משום דמשקרא ולמ"ד משום בדדמי לא שייך בנ"ד שאומרת שהיה לה כתב היתר מהרב הנ"ל וא"כ תלוי זה בפלוגתא ועוד מדברי הנו"ב שהביא גם כת"ר משמע דאף שיש ע"א מ"מ כיון שלא הוחזקה א"א לא מיקרי איתחזק איסורא. אכן זה דחוק לענ"ד דהרי מ"מ נודעת לאיתחזק איסורא. וכן אמרה לפנינו. ואי משום מיגו הרי בהוחזקה מלחמה הוי בעיא בש"ס. אך יש לחלק דשם הטעם משום בדדמי ע"ש. אכן הוי מיגו במקום ע"א ועכ"פ יותר טוב לה שלא להכחיש העד. ועכ"פ מכל הטעמים שהזכרנו יש לדון להתירה. ובפרט דהרבה פוסקים הורו להתיר והובא בפ"ת בסעיף מ"ח. ועוד דבע"א כתבו הפוסקים הטעם מפני ששוכרתו והכא לא שייך זה דהלא לא העיד שהיה לה כתב היתר כפי שהגידה. אך י"ל שירא לומר כן שמא יתברר ע"י הרב הנ"ל ויתפס בשקרו וכאן שהוא שו"ב יסלקנו מאומנתו אבל במכתב מהכומר א"א להתברר כ"כ וגם יוכל להכחיש הדבר גם אח"כ כי פיהם דבר שוא. ובלא"ה אינו נ"מ לנ"ד כיון שלא היה מסל"ת ורק הידיעות שהשיב הרב רנ"א שהזכרנו י"ל דמהני. ואף שאומר בסתם ידיעות. מ"מ משמע שהיה בהן ממש. דבלא"ה לא היה הרב רנ"א מודיע להאשה כיון שאינו ברור ע"פ ד"ת. ויש לדון עוד מצד ביטול הקדושין כיון שלא ידעה שהוא מומר. אך מלשון השאלה משמע שלא עזבתו תיכף כשנודע לה שהוא מומר רק כשהתחיל לפתותה שתמיר עזבתו, א"כ כיון שלא עזבתו תיכף הרי נתרצתה בו ולא הקפידה על המום. ויש להאריך בפרט זה ובכל פרט ופרט שהזכרנו. אבל אין לי פנאי כי עלי להשיב כמה תשובות. ד' יהיה בעזרי עכ"פ מקודם יכתבו להגאב"ד דאשמינא ואם לא ישיב כלל או ישיב שאינו זוכר. אזי אני מסכים להתירה לעלמא: