שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן עד
ע"ד שהיתה בועא בערוגת הריאה במקום התחלת האומא והאונא. וקצת הבועא נמשכה גם על שטח חיתוך האונא וקצתה על שטח חיתוך האומא. ונסתפק כבודו אם זה מיקרי בועא על חריץ דקיי"ל בסי' ל"ז ס"ג דטריפה כי בנ"ד יש חריץ בהתחלת חיתוך האונא. וגם לפמ"ש האחרונים הטעם שאפשר כשתתפשט הבועא יקרע קרום הריאה שם כי טבע החריץ להקמיט. א"כ גם בנ"ד יש לחוש לזה. וחפץ לדעת דעתי בזה:
הנה הא דבועא על חריץ טריפה יש בזה ד' טעמים. הד"מ וכן ברמ"א שם כתב דהוי כתרי בועי דסמיכי להדדי לפי שהחריץ מפסיק באמצע הבועא. והמח"ב כתב והובא בש"ך שם סקי"ט הטעם שמתחכך בגרגרת וצלעות קטנות וסופו לינקב וזה שייך רק בחריץ שבאונא עליונה ע"ש. והתב"ש כתב הטעם שטבע הבועא להגביה את קרום הריאה והחריץ מקמט את הקרום ולזה סופו שיקרע הקרום. והר"צ כתב הטעם מפני שבחריץ שבאונא העליונה יש סמפון ואין עליו בשר רק קרום הריאה ולזה יש לחוש שיתקלקל הסמפון ע"י הבועא. והנה לפי טעמי המח"ב והר"צ אין זה שייך רק בחריץ שבאונא עליונה ולא בשאר מקומות. ולפי טעם התב"ש י"ל דזה שייך רק בחריץ גמור שזה מוכיח ששם נקמט קרום הריאה ונעשה חריץ. אבל בחיתוך שבין אונא לאומא אין זה מצד קימוט הקרום רק לפי ששם כלה החיתוך ומשם מתפרדים האונא והאומא לזה נראה כחריץ. אכן לטעם הרמ"א דהוי כתרי בועי דסמיכי י"ל דה"ה הכא:
והנה בגוף דין זה נתקשה הפמ"ג שם דהא בתרי בועי ג"כ לא מטריפינן בחדא ומתחזיא כתרתי ושפכי אהדדי והכא הוי רק מתחזיא כתרתי ושפכי אהדדי ונשאר בקושיא ונראה דהנה בתרי בועי דסמיכי פירש"י הטעם משום דודאי נעשו ע"י שניקבה הריאה שם. ונראה דבחריץ שהקרום נקמט ודבוק לבשר אמרינן שבודאי ניקב שם ועי"ז נעשתה הבועא דבלא"ה לא עלתה שם בועא כי המוגלא לא היתה יכולה להגביה הקרום שם. ולזה מדמי לה לבופי דסמיכי לפי שהטעם אחד דמוכח שבא מחמת נקב ובתרי בועי משמע הסברא דא"א שע"י המוגלא יתהוה קרום בין הבועות ואדרבא המוגלא היתה מגבהת הקרום בכל השטח והיו כבועא אחת ורק ע"י שניקבה הריאה הוגבה קצה הקרום במקום הנקב ונכנס כעין מחיצה בתוך הבועות וכ"כ הש"ך שם סק"ז וכתב שם דלהכי טריפה אף בשפכי אהדדי ע"ש ועכ"פ לפ"ז שייך זה רק בחריץ גמור שמקמיט את הקרום אבל בין החיתוכים לא שייך זה כמש"ל. ולזה נראה שאין להחמיר בזה וגם דבלא"ה דין דבועא על חריץ הוי רק חומרת האחרונים ולא נזכר בש"ס וראשונים. וגם דהא כתבו התב"ש וב"א שבספק יש להקל בזה. והעיקר נראה הכוונה בזה שהחמירו מפני מראית עין דמתחזי כתרי בועי וכעין מ"ש הש"ך סקכ"א גבי בועא בשיפולי. ולפ"ז יש להחמיר גם בנ"ד דבחיתוך מתחזי ג"כ כתרי בועי. אך אין לנו לחדש טעם שלא הוזכר באחרונים ולהחמיר עי"ז כיון דלפ"ז הוי רק חומרא בעלמא כי אין לנו לגזור גזירות מדעתינו וגם בבועא בשיפולי הביא בב"י שיש מקומות שמכשירים וע' בפמ"ג בש"ד סקכ"ג ומ"ז סי' ק"י:
ואף שהבועא מתפשטת על חוד האונא וא"כ הוי בועי בשיפולי לפמ"ש הרמ"א בסעיף ד' להחמיר אף בין החיתוכים מ"מ הרי הקילו בזה כמה אחרונים. והב"א כתב בסי' ל"ז סקע"ב ע"ג שאם הבועא בין החיתוכים קרוב לשורש האונא יש להכשיר. ולזה לענ"ד יש להכשיר בנ"ד: