שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן נג
כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה ארי' יהודה הכהן נ"י הרב דק' דאשעוו.
ע"ד שו"ב שבעיר קאטאריד הסמוכה לעירו שחתן השו"ב עוסק עם חותנו במלאכת שו"ב באשר השו"ב כבר זקן ולא מחה איש בזה והשו"ב נתן לחתנו הנ"ל בתורת נדוניא כתב אשר לאחר מותו תהא חזקתו שייכת לו. ועתה קמו מערערים שאין לו כח למסור חזקתו לחתנו. ולאחר מותו יקחו שו"ב אחר כרצונם. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים. וחפץ לדעת דעתי בזה:
הנה מעכ"ת הביא דעת השם ארי' סי' ל"ז דשו"ב הוי אומנות ולא מינוי ואין לו זכות ירושת מינויו לבניו אחריו כמו בכל מונויים שבישראל. וכת"ר האריך להוכיח דהוי מינוי. הנה כבר בארתי בחיבורי ח"ג סו' ל"ה דשו"ב הוי מינוי והבאתי שם שכ"כ כמה פוסקים. ומה שלא נזכר זה בש"ס הוא מפני שבימיהם לא היו מיחדים איש מיוחד לזה. רק כל מי שהיה בקי בבדיקת הסכין והלכות שו"ב היה שוחט ואף בביהמ"ק לא מצינו שהיה אחד מיוחד לשחיטה. וכ"נ בש"ס בכ"מ. ולכאורה יש לדקדק מלשון המשנה בתמיד פ"ג מ"ז דקתני לא היה שוחט השוחט עד שישמע קול שער הגדול שנפתח. משמע שהיה ממונה אחד לשחוט. דאלת"ה הול"ל לא היה שוחט או לא היו שוחטין. אבל ז"א דהא היתה על השחיטה פייס כדתנן ביומא (דף כ"ה) מי שוחט מי זורק. ואולי קמ"ל דסגי שהשוחט לבדו אומר ששמע אף ששאר העומדים אצלו לא שמעו. דבכה"ג נאמן יחיד דהוי מילתא דעבידא לגלויי. ואותם שאומרים שלא שמעו אינה הכחשה. כי לפעמים יזדמן שהאדם טרוד באיזה מחשבה. ואינו שומע כמו חבירו המפנה דעתו לזה. וכעין הא דאיתא בכתובות (דף כ"ג) דלא ראינו אינה ראיה. ואף לפמ"ש הרמ"א באה"ע סי' קנ"ב ס"ד שאם עמדו ביחד ואומרים שלא ראו הקידושין הוי הכחשה. יש לחלק בין ראיית עין לשמיעה. כי ידוע שאדם הטרוד באיזה מחשבה יזדמן שלא ישמע איזה דבר אף שחבירו העומד אצלו שומע. ובלא"ה מיושב שם לשון השוחט דכיון שזכה ע"י פייס בשחיטה הרי הוא מיוחד לזה כעת. ובימי האמוראים נראה שהיו מקומות שהיו ממנים שו"ב קבוע כדאיתא בב"מ (דף ק"ט ע"ב) דטבחא דאפסיד מסלקינן ליה ובמקום שנהגו כן ודאי דהוי מינוי לדבר מצוה:
ואף שבחיבורי ח"ג סי' ל"ו פקפקתי בענין חזקת שו"ב מצד שהעיקר הוא השכר. היינו בנדון שנשאלתי שם שהוחזקו לשחוט אצל איש אחד שהוביל בשר לכפר אחד ואח"כ יצא האיש ההוא לדור בכפר ההוא ורוצה לשחוט אצל שו"ב מכפר הסמוך שם. והכפר ההוא היה כמקום הפקר ששחטו אצל מי שרצו. וא"כ לא שייך דין חזקה מצד מינוי. רק מצד שהחזיק אצל האיש ההוא במצות שחיטה. ולזה כתבתי דכיון שעיקר הקפידא בזה הוא על השכר ולא על המצוה. לא שייך בזה דין חזקת מצוה. והרי מצינו דכל המינוים קבלו שכר מתרומת הלשכה או מקופת הציבור. ובכ"ז קיי"ל שמורישים זכותם לבניהם אחריהם. אף שיש הרבה שמתמנים כדי להתפרנס מזה. ואף המלך שכתוב בו מפורש בתורה דין נחלה. היתה פרנסתו מוטלת על הציבור:
ובנ"ד יש לחתן השו"ב דין חזקה מצד עצמו ג"כ. דכיון שעסק שם תשע שנים בשו"ב הרי החזיק בעצמו במינוי זה אצלם. ולא גרע מהא דמערבין בבית ישן משום חסדא בגיטין (דף נ"ט) וע' חיבורי ח"ג סי' א' שהארכתי בזה בס"ד. ובנ"ד אם יסלקוהו משם בודאי יאמרו שמצאו בו איזה פסול. ונהי שצדקו דברי הש"א שס במ"ש שאם אין בנו ראוי לשרת בעיר ההיא במינוי שו"ב שאין לו זכות בזה. כי בשו"ב צריך לדקדק הרבה באומנתו ושיהא ירא שמים. כ' בנקל שיכשיל באכילת נבילות וטריפות ע"י מיעוט אומנתו וזהירותו. ואף לענין נשיאות שא"צ שיהא ממלא מקים אביו בחכמה כדאיתא בכתובות (דף ק"ג). כי הנשיאות היתה הממשלה לבד ולא לימוד התורה. מ"מ הצריכו שם שיהא ממלא מקומו ביראת חטא ע"ש. וזה פשוט שצריך שיהא עכ"פ ראוי להנהיג הציבור בדעת והשכל. כי חלילה לומר שיעמידו מנהיג על ישראל את מי שאין בו דעת. וה"ה בשו"ב צריכים שיהא אומן וירא שמים. ויראת שמים לחוד אינו מועיל כי יהי שוגג בדבר כשלא ירגיש בפגימה וכדומה. אכן בנ"ד שכתב כת"ר שהוא אומן כראוי ויש לו כתבי קבלה ע"ז ממומחים ומרבנים וגם הוא ירא שמים. פשוט שאסור לאנשי העיר לסלק את חתן השו"ב ממינוי שו"ב. ואף לאחר פטירת חותנו השו"ב הקבוע. וכן נהגו בכל תפוצות ישראל וכמ"ש הש"א בעצמו שם בסוף התשובה: