אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן נא

סימן נ

ע"ד שהקשה הפמ"ג בפתיחה לה' תערובות היכי ילפינין ביטול ברוב מקרא דאחרי רבים להטות. הא התם הרוב מוכיח שהלכה כן. משא"כ הכא הלא יש כאן איסור ודאי. לדעתי לק"מ דמה הוכחה היא זו שההלכה האמתית היא כדעת הרוב. ובפרט דהא קיי"ל ביבמות (דף י"ד) אם המיעוט יותר גדולים בתורה. בכ"ז אזלינן בתר רובא ועמ"ש בזה בחיבורי ח"א סי' ל"ה. וגם דהא כל אחד מהמיעוט ברור לו בלבו שהלכה כמותו. ובכ"ז מחוייב לעשות כדעת הרוב. וגם דהא אף אם מחולקים בהלכה מפי השמועה הוי ג"כ הלכה כרבים אף שהיחיד שמע מפי המרובים כדאיתא פ"ק דעדיות. ובכה"ג לא שייך לומר שהרוב מוכיח שהלכה כן. ועכצ"ל דאזלינן בתר הרוב אף שאפשר שטעו בדבריהם וע' בחיבורי שם בזה באורך וא"כ כשמבטלין איסור ברוב קיל טפי דהכא יש עכ"פ בודאי רוב היתר. וגבי סנהדרין אפשר שעושים לגמרי שלא כהלכה ובכ"ז אזלינן בתר רובא:

ומה שהקשה כ"ת על התו' ב"ק (ד' ה' ע"ב] שכתבו דאדם ישן לא מיקרי מעשיו גרמו לו. דהא ודאי החיוב בא ע"י מעשיו. יפה הקשה. אבל כבר ביאר זה בשטמ"ק שם דלא מיקרי מעשיו גרמו רק כשעשה מתחילה במעשיו את הנזק. אבל לא כשנזדמן אח"כ הנזק ע"י מעשיו הקודמים. ובזה מיושב מש"ש התו' דאיירי כשנפל מן הגג ברוח שאינו מצויה. והקשה הרש"ש שם למה נקטו רוח שא"מ. ולפמ"ש א"ש דברוח מצויה הוי כעושה הנזק מתחילה. כיון שעמד על הגג באופן שהיה אפשר לו ליפול ברוח מצויה והוי מעשיו גרמו לו:

ומ"ש בשם חי' גלאנטי בע"ז (דף נ') דלאו דאל תפנו אל האלילים אינו נוהג בנשים ולזה מותר לנשים להסתכל בדיוקנאות. ותמה כבודו עליו. הנה ספר זה איננו אתנו ונראה שהוא מפרש הא דאיתא בשבת (דף קמ"ט) שאסור להסתכל בדיוקנאות משום דכתיב אל תפנו וגו' אל מדעתכם הכוונה כדי שלא יבטלו מלימוד התורה. וכמ"ש הרמב"ם בסה"מ. וביתר ביאור כתב החינוך במצוה רי"ג שלא יבטלו את העת על עניני הבל. וס"ל להגלאנטי שזה שייך רק באנשים שמצוים על ת"ת להגות בה יום ולילה. אבל נשים שפטורים מת"ת כדאיתא בקדושין (דף כ"ט) אין שייך בהם איסור זה. כ"נ לכאורה לישב דבריו ואין זה שייך להא אי דרשינן טעמא דקרא. כי נראה דזה הוי כאלו מפורש הטעם בתורה דלכ"ע אזלינן בתר טעמא כדאיתא בב"מ (ד' קט"ו) ובכ"מ. דלשון אל תפנו מפרש הש"ס שלא יפנו מדעתם ומחשבתם הקבועה תדיר בעסק התורה ועבודת ה'. ויש לדון בזה דכיון דקרא דאל תפנו קאי לאזהרה גם על ע"ז כדאיתא בספרא פ' קדושים וברמב"ם בסה"מ שם, וכיון דבזה מצווים גם נשים. א"כ מצווים בכל דבר שנכלל בלאו זה. ונראה שלזה כתבו הרמב"ם והחינוך שם שנוהג בזכרים ונקיבות. ולא חילקו בזה לענין הא שאסור להסתכל בדיוקנאות. ומטרדותי ההכרח לקצר:

וע"ד שכתב כבודו ליישב קושית הרעק"א בנדרים (ד' ע"ט) דבדבר שאינו נוגע לאחרים אמרינן דדברים שבלב הוי דברים. ורק בדבר שנוגע לאחרים בעינן שתהא האומדנא גלוי לכל העולם. לכאורה דבריו נכוחים. וכעין זה כתבו התו' בב"ק (דף ק"י ע"ב) ובכתובות (ד' מ"ז ע"ב) דבדבר שאין בו נ"מ לאחר אמרינן דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה שתפול לפני מוכה שחין ע"ש. ואף דבקיום נדר דאיירי הר"ן בנדרים שם יש נ"מ בזה להאשה. מ"מ י"ל דכוונת הר"ן שאם קיים בלבו לא יפר לה עוד. כי אם יפר לה תסמוך על הפרתו ובאמת אינה בשביל ההקמה שבלבו. אבל באמת ז"א דבב"ק וכתובות שם הכוונה שהיא אומדנא גלוי לכל שאינה רוצית להתקדש באופן זה. ואף שלא חשבה כלל אז מזה. מ"מ אמרינן דעתה כן. ורק היכא שתלוי גם בדעת אחרים. יש כאן אומדנא להיפוך שהמוכר אינו מוכר רק באופן שיהא מכור בכל גוונא והנושא אשה נושא באופן שתהי נשואה לו בכל גוונא. ע"ש בלשון התו' בזה והוי אומדנא כנגד אומדנא ותו ליכא כאן אומדנא גמורה. אבל במקום שאין שום אומדנא לא אזלינן בתר מחשבה כלל וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' ס"ח באורך דבנדרים לא אזלינן בתר מחשבתו. וכדמוכח בנדרים (דף נ"ה ע"ב) דבעינן שיהא לבוש או טעון אבל במחשבה לחוד לא סגי. ועיקר הסברא היא דמחשבה אין בה ממשות לקבוע דין ע"ז. ובאמת יש לדון הרבה בשיטה זו דהא בנדר בעינן שיהא פיו ולבו שוין ובהקדש ודבר מצוה אמרינן בשבועות (ד' כ"ו) שגמר בלבו א"צ להוציא בשפתיו. ולענין פיגול דכתיב לא יחשב כתבו התו' בב"מ (דף מ"ג) ובכ"ד דבעינן דיבור. ויש פוסקים דס"ל דסגי במחשבה. וזה דורש אריכות גדול ואין פנאי כעת לזה:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה