אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן לז

סימן לו

ב"ה י"ג תשרי תרל"ח.

הרמב"ם בפ"ז מהל' לולב הלי"א כ' עשה לאגודה זו גימון של כסף ושל זהב או שכרך עליה סדין ונטלה יצא. לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה והוא שיהיה דרך כבוד ודרך הדור שכל שהוא לנאותו אינו חוצץ אבל אם נתן את המינין האלו בעציץ או בקדרה ונטלה לא יצא י"ח עכ"ל. ומקורו מסוגיא דסוכה (דל"ז) ע"ש. והקשה הלח"מ דאי סודר הוי נמי משום נוי. א"כ למה שינה רבא לשונו ואמר משום דשמה לקיחה. וכן קשה על רבה ול"א משום חציצה. ועוד הקשה דהא באזוב ושפופרת דמייתי שם לא הוי לנאותו ותירץ דגבי אגד שצריך ללולב לא שייך לקיחה ע"י ד"א רק משום חציצה. וחציצה לא שייך רק בלולב דכתיב ולקחתם לקיחה תמה ומהכא נפקא לן חציצה מדרבנן כמ"ש הר"ן ולזה גבי אגד נקט טעם דחציצה ולנאותו. אבל בסודר שאינו אגד שצריך ללולב נקיט פסול מה"ת שהוא לקיחה ע"י ד"א וע"ז לא מהני סברת לנאותו ואצטריך רבא למימר דהויא לקיחה, ומ"מ אצטריך נוי כדי שלא תהא חציצה דרבנן כנ"ל. אבל באזוב דלא כתיב רק ולקח לא דרשינן ללקיחה תמה לענין חציצה רק לענין לקיחה ע"י ד"א. ולזה מייתי שפיר דהוי לקיחה ושם לא בעינן נוי כיון דלא שייך חציצה כנ"ל. וסברת נוי לא מהני רק נגד חציצה דרבנן כמ"ש הר"ן עכת"ד ויש שם קצת ט"ס ע"ש:

ולענ"ד דבריו צ"ע דמה סברא היא זו דבאגד ל"ש לקיחה ע"י ד"א כיון דאנן קיי"ל לולב א"צ אגד ורק לנוי כדאיתא (בדף י"א ול"ג). וא"כ אינו לצורך גוף המצוה. ואם הסברא כמ"ש הר"ן דבטל לגבי לולב. א"כ גם חציצה ליכא ע"ש. גם לדבריו אכתי תקשה קושייתו ל"ל אמר רבה בסודר הטעם משום חציצה. דהא רבה לא ס"ל סברא דנוי ובפרט דלקיחה תמה היינו חציצה לדברי הלח"מ. ואדרבא טפי קשה דרבה קאמר משום לקיחה תמה. ורבא השיב דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה שאין זה מענין טעם רבה לדעת הלח"מ. ועו"ק דהלא הרמב"ם נקט גימון. וסודר בחדא מחתא. והיינו תרתי מילי דרבה וכדרכו להעתיק דברי הש"ס. ומשמע דבתרווייהו משום לקיחה ע"י ד"א נחית לה. ובאמת נראה מדבריו שהנימין הוא לבד האגד שלו. שכן מורה לשון עשה לאגודה זו. ולא כתב אגד את הלולב וכמש"ש בהלי"ב וכדאיתא במשנה גבי אנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהם וכו' ע"ש. ועו"ק שכתב דלהכי איכא חציצה בלולב דכתיב ולקחתם לקיחה תמה משא"כ באזוב. וא"כ הוי חציצה מה"ת בלולב ואיך כתב דהוי דרבנן. וגם מ"ש בשם הר"ן דחציצה דרבנן. לענ"ד אין זה כוונת הר"ן שם. שכתב שם שלשון חציצה הוא לאו דווקא דהא ליכא קרא להכי. ועיקר הטעם משום לקיחה תמה ע"ש שז"ב בכוונתו. והחילוק הוא דחציצה מדאורייתא תלי ברובו מקפיד ומדרבנן אף כ"ש. אבל הכא תלי עיקר בלקיחתו וכבר פלפל בכפ"ת לענין חציצה במקצת בלולב שהב"י התיר בסי' תרנ"א. ואגודה ורמ"א אסרו ע"ש. ובאמת קשה מאי מייתי מאזוב ושפופרת כיון דרבה קאמר משום לקיחה תמה וא"כ הא באזוב לא כתיב ולקחתם וכמ"ש הלח"מ. ועכצ"ל דולקחתם אצטריך שמעכבין זא"ז כדאיתא (בדף ל"ד ע"ב) וגם לחסר כפירש"י (דף ל"ו) ותו' (דף כ"ט ע"ב) ולקיחה לכאו"א (בדף מ"א ע"ב). ובאמת קשה מכל הני. ומצאתי בכפ"ת (דף מ"א) שהקשה כן בשם הרא"מ ותירץ דהול"ל וקחו או ולקחתם. וא"כ מבואר לקיחה תמה ולקיחה לכאו"א ע"ש. ואכתי קשה מנ"ל למידרש חסר ועיכוב. ודוחק לומר דתרווייהו משמע וצ"ל דיליף גם המסורת ולקחתם דקאי הריבוי על המינים כמובן. ומבואר שצריך שיקחם כולם ביחד או כולם בזא"ז כשיטות הפוסקים בזה ע' בתו' שם. וא"כ אכתי תקשה מנ"ל לרבה הא דד"א חוצץ. ועכצ"ל דזה יליף מלשון לקיחה וכמו באזוב. רק כדי לבאר כוונתו תפס לשון לקיחה תמה. וכעין זה כתבו התו' בכמה דוכתי דנקיט דרשה הפשוטה אף שבאמת עיקר דרשתו מפסוק אחר. ועו"ק דלדברי הלח"מ לרבא כשנטל בכלי שלא בדרך כבוד אין בו איסור רק משום חציצה דרבנן. וא"כ למה כתב הרמב"ם שאין יוצא י"ח. שאין לשון זה נופל על דרבנן ובפרט שידוע דרכו ז"ל לבאר איזה דרבנן ואיזה מה"ת. אבל מסוגיא דדף מ"ב י"ל דמ"מ לא יצא מדרבנן ע"ש. וצ"ע בטרוד במצוה דרבנן. אך שם י"ל שמ"מ מכוין בפירוש שלא יצא בנטילה זו. והו"מ באמת לאוקמא בהכי וע"ש בתו' ד"ה אמר אביי ואקצר. ועוק"ל מ"ש דבאזוב לא כתיב ולקחתם. דמ"מ גבי אזוב מצרים כתיב ולקחתם. וילפינן אזוב פרה בג"ש כמ"ש התו' בסוכה (דף י"ג) מהספרי ע"ש:

והנה התו' (בדף י"ג) הקשו דכיון דבאזוב ילפינן לקיחה לקיחה ומ"מ אם לא אגדו כשר. והא לעיל לר"י דיליף לולב לקיחה לקיחה אמרינן דלא אגדו פסול ונשארו בקושיא. ונראה בישוב קושייתם דזה תלי אי בעינן קרא כדכתיב או רק ראוי בעינן וכמ"ש התו' בחולין (דף פ"ג) ויבמות (דף ק"ד) ובכ"מ דבעינן ראוי לבילה וע' כתובות (דף מ"ד) בתו' ועכ"פ ראוי בעינן. ולזה י"ל דר"י ס"ל דבעינן קרא כדכתיב ממש. ולזה ס"ל לא אגדו פסול. אבל רבנן ס"ל דלא בעינן רק ראוי לאגודה שיהו שנים כדאיתא בסוכה (דף י"ג) דס"ל דשנים הוי אגד. ומ"מ לכתחילה מצוה לאגוד וכמ"ש התו' לענין בילה דלכתחילה מצוה לבלול ע' חולין (דף פ"ג) בתו'. אלא דקשה טובא מאי מקשה הש"ס (דף י"א) כמאן אזלא הא דמצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר ומשני משום ואנוהו. נימא דרבנן נמי ס"ל ג"ש דלקיחה ורק דבדיעבד כשר כנ"ל. ובאמת לשון הברייתא קשה דקאמר מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר דמאי אשמועינן בהאי נוי מצוה טפי מכל מצוות שמצוה לעשות ס"ת נאה וכו' וצ"ל דאשמעינן דאגד הוי נוי ומ"מ סיפא קשה דקאמר דכשר דמשמע דמצות אגד היא מגוף מצות לולב ואינו רק נוי למצוה. ודוחק לומר דנקטה לאפוקי מדר"י. דטפי הול"ל מצוה לאגדו כדי לנאותו וממילא ידענא דכשר בלא אגדו. ועפמ"ש מבואר ג"כ הא דילפינן במנחות (דף כ"ז) וסוכה (דף ל"ד) מלקיחה תמה דמעכבין זא"ז. ואמרינן שם במנחות דיש לו אין מעכבין. ומוקי כרבנן דא"צ אגד ע"ש. ופירש בה"ג בתו' שם שיכול ליטלן אחד אחד. וקשה דא"כ לא הויא לקיחה תמה. ולפמש"ל מבואר דבעינן ראוי ללקיחה תמה ולא מעכב. אבל אי נימא דבעי ראוי לאגד נראה שצריך ליטלם כולם ביחד. ובזה יש לישב קושייתינו. דאי בעינן ראוי לאגד ומצוה לכתחילה משום ג"ש דלקיחה כנ"ל. א"כ כמאן אתיא הא דיש לו אין מעכבין זא"ז, ועכצ"ל דלא ס"ל ג"ש דלקיחה. וכ"נ מלשון בין אגדן בין לא אגדן כשר. דמשמע דהכל אחד בעיקר דין לולב. ואדרבא קמ"ל דלא הוי חציצה דאל"כ הול"ל לא אגדן כשר דבאגדן פשיטא ול"ש למימר כשר. ור"י דנקיט אגוד כשר י"ל דנקיט לישנא דת"ק:

ובעיקר הדבר קשה דהתו' הקשו במנחות (דף כ"ז) דהא ילפינן קיחה קיחה משד"ע ותירצו דשמא אינה מופנה א"נ קיחה גמר ולא לקיחה ע"ש [ואפשר שזהו כוונת התו' בסוכה (דף י"א ע"ב) ע"ש. אך י"ל שכוונתם בפשיטות דרק שם גמרו לה ולא הכא. וכמ"ש התו' כעין זה בדף י"ג ע"א] ותמהני דהא גמרי לקיחה לקיחה באזוב כדאיתא בספרי הובא בתו' (דף י"ג ע"א) ואדרבא קשה טפי דהתם הוי ולקח מולקחתם והכא הוי ולקחתם מולקחתם. וכבר איתא ריש יומא ובכ"מ דהיכי דאיכא דדמי ליה מדדמי ילפינן. ואפשר לפמ"ש רש"י בחומש פ' בשלח דפרה אדומה נצטוו במרה א"כ י"ל דעדיף למילף פרה מאזוב מצרים משום דתרווייהו קודם מתן תורה. משא"כ לולב דהוי דבר הנאמר בסיני וכעין זה כתבו התו' בחולין (דף פ"ה ע"א), אלא דדחו שם מסוגיא דיבמות (דף י"ז) ע"ש. ובאמת יש לישב קושייתם לפמ"ש בדור"ל דרוש ז' בשם הילקוט דיבום נאמר בדיבור א' עם עריות. ועריות איתא במכילתא שנצטוו במרה וא"כ תרווייהו הוי קודם הדיבור. אבל הוא דחוק. ותירוץ הראשון של התו' ג"כ צ"ע דהא גם באזוב דפ"א לאו מופנה מדאצטריך ללקיחה תמה כדאיתא (בדף ל"ז) למעט לקיחה ע"י ד"א לרבה וגם לרבא בדרך בזיון דמודה כדאיתא בדף מ"ב. ולפמש"ל דבאמת היינו דיליף בג"ש מהתם ואהא סמיך א"ש. וא"כ גם בהא דשפופרת נצטרך לומר כן והוא דוחק:

ובגוף ענין חציצה קשה לי דהכא ס"ל לרבה דכיון דכתיב ולקח פסיל חציצה. ורבא ס"ל דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ומותר אף לכתחילה. אבל אי לא הוי לקיחה הוי מודו דבדיעבד פסול. ובמנחות (דף י"ט ע"ב) אמר רב דמלא קומצו בקומצו ממעט שלא יקמוץ בכלי ע"ש. ומ"מ אצטריך שם לעכב עוד קרא. ולשמואל דלא יליף דורות משעה באמת אינו מעכב ע"ש. הרי להדיא דבחד קרא לא מעכב. וביותר קשה על שמואל דאיהו ס"ל בסנהדרין (דף מ"ה) דבעינן קרא כדכתיב. והיה נראה בישוב זה עפמ"ש התו' במנחות (דף ל"ח ע"א) דרק בקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב ולזה גבי קמיצה בעי שנה הכתוב משא"כ בעלמא שפיר בעינן קרא כדכתיב. אלא דתקשי מאי מייתי בסנהדרין (דף מ"ה) מהא דנותן על שמאלו ויוצא דהא בקדשים בעי שנה לעכב וכ"נ במנחות (דף י"ט) דמדמי מצורע להא דשארי קדשים ע"ש. וי"ל לפמ"ש התו' במנחות (דף י"ט) דרק לענין שיעכבו זא"ז בעי קרא לעכ' אבל לגוף הדבר כמו קומץ שחסר סגי בחד קרא ע"ש. וא"כ ה"נ י"ל דזהו מעיקרי הדברים שיתן על בוהן ידו וכמו זריקה. ולזה לא בעי תרי קראי. דמחד נדע שכיון שא"א לעשות כמצווה אין לו טהרה. ושפיר דייק דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. ומזה תמה אני על התו' במנחות שם ד"ה שמואל שהקשה על שמואל מנ"ל לעכב בקומץ חסר ויתר כיון דלא יליף מוימלא כפו ממנה ע"ש. ואיך דימו זה לקומץ בכלי. דזה הוי בגוף ענין הקמיצה שאין כאן קומץ כלל. משא"כ בקומץ בכלי אשר באמת צ"ע לרבא דאמר דע"י ד"א ש"ל. וצ"ל דזה דווקא הכא דכתיב לשון לקיחה] ועכ"פ מכ"ש נלמוד דנתינה על הבוהן שהוא מדברים העקרים. ויש עוד פרט לענין הסדר שאף בשארי דברים בעי קרא לעכב כמ"ש התו' במנחות (דף ל"ח) ע"ש. אלא דלפ"ז תיקשי דמנ"ל דחוצץ בעבודה כדאיתא ביומא (דף נ"ח) וזבחים (דף י"ט). ופירש"י משום דכ' ולקח הכהן בעצמו של כהן. ומבואר שם דמעכב. ומנ"ל הא, וצ"ל משום דכתיבי בפ' ויקרא גבי חטאות טובא זימני ולקח והוי לעיכובא. אך צ"ע אי הוי גמרינן חדא מאידך וע' בסוגיא ר"פ איזהו מקומן. ולפמ"ש התו' בזבחים (דף מ"ז ע"ב) דילפינן כלי מהקישא דזאת התורה. א"כ שפיר מייתר בכולהו ולקח לעכובי כנ"ל ועכ"פ לפ"ז מיושב קושיית תו' בסוכה (דף י"ג) למה באזוב כשר אם לא אגדו ולא בלולב. והיינו דשם הוי קדשים ובעי קרא לעכב. משא"כ בלולב דלא בעי קרא לעכב. וצ"ל דס"ל דון מינה ואוקי באתרה. ולפ"ז צ"ל דבאזוב דפרה הוי ג"כ כקדשים ודוחק קצת. אלא דלפ"ז יקשה מאי מייתי משפופרת דבדיעבד שפיר כשר. וי"ל דלכאורה קשה לגי' רש"י שם ולקחו ונתן למה מייתי תו קרא דונתן. בשלמא גבי אזוב מייתי ולקח וטבל לפי שעיקר קפידה על שעת טבילה. אבל כאן עיקר הלימוד מולקח ונתן קאי על המים כמ"ש התו'. ולפמ"ש א"ש דס"ל כמ"ש התו' דקאי אתרווייהו ומייתו תרווייהו לעכב. ומצאתי בכפ"ת שנדחק מאוד בזה:

והנה התו' בזבחים (דף כ"ד) וביומא (דף נ"ח) הקשו דלרבא דס"ל ע"י ד"א ש"ל ל"ל למימר מב"מ אינו חוצץ תיפוק ליה דהוי לקיחה. ובזבחים שם כ' דשמא הוי בחדא רבה ובחדא רבא. ותמוה דהא בכולהו פליגי רבה ורבא כמבואר בסוגיא. ומ"ד דלא לידוץ ע"כ רבה הוא. וא"כ אידך הוי רבא] ותירצו דבסודר שעל הלולב שפיר הוי כבית יד והוי לקיחה. ועדיין הקשו מיומא במזרק תוך מזרק ותירצו דשם איירי שלקחו מתחתיו ולא מצידו כדרך בית יד ע"ש. וכאן כתבו התו' דהא (דדף מ"ב) איירי במחזיק בשוליו או אוחז בבית יד של כלי ע"ש. וכבר הרגיש בכפ"ת בסתירת דבריהם דשם כתבו דבשוליו לא הוי כלקיחה ע"י ד"א. ותירוצו דחוק מאוד ע"ש. וגם תמוה לי מ"ש שאוחז בבית יד דמ"ש מאוחז בדופן או בבית יד וכדאיתא בזבחים (דף כ"ד) דשפיר דמי באוחז באוזן הכלי. אך אם נפרש כפי' הכפ"ת שם א"ש ע"ש. אולם הקשה בכפ"ת (דף מ"ב) דמ"מ מאי מקשה הש"ס שם אדרבא נימא דאיירי באוחז בדופני הכלי ומשום חציצה. ולהתו' דזבחים ויומא נמי תקשה דנימא דבאוחז בשוליו איירי. וגם כי לענ"ד עיקר חילוקם אינו מובן. דמ"ש אם אוחז בשוליו או בדפנו דמ"מ הוי לקיחה ע"י ד"א וכמו דדייק בהפיל משפופרת דמשמע בכל גוונא כשר באוחז בדופניו או בשוליו. ובאמת תמהני על התו' למה הקשו ממב"מ אינו חוצץ ולא הקשו מקודם אהא דאמר רבא כל לנאותו אינו חוצץ דתיפוק לו דהוי לקיחה. ונראה שהבינו דבאמת היינו דקאמר דדרך כבוד הוי לקיחה כדלקמן (ד' מ"ב). אבל אכתי קשה שינוי הלשון וכקושיית הלח"מ שהזכרנו:

והנראה בדעת הרמב"ם דס"ל כמ"ש הר"ן דלחציצה בעינן דרשה גמורה. והכא וכן בתפילין לא ס"ל דליפסל חציצה. והך דמגילה (דף כ"ד) על בית אונקלי שלו שמזה מקור הדין דחציצה פי' באופן אחר, ע"ש בפיה"מ ולא הוצרך להביאו בחיבורו בהל' תפילין והיינו כמ"ש ורק דבעי לקיחה כדרך הלוקחים. ועוי"ל כהא דטבילה דקיי"ל דמה"ת דווקא רוב המקפיד חוצץ ע' תו' סוכה (דף ו' ע"ב) בזה. ולזה כתב הר"ן דבדבר שבטל אל הלולב או אל ידו לא הוי חציצה. ולרבא הויא שפיר לקיחה כיון שדרכו בכך. אבל אם הלקיחה דרך בזיון. א"כ אין דרכו בכך דוודאי אין דרך לישא לולב של מצוה בעציץ וקדירה. ולא בטל לא להלולב ולא לידו. ולזה לא הויא לקיחה. ושפיר מייתי מאזוב שמספקו בחוט דכיון שצריך החוט להאריכו ודרכו בכך כשהוא קצר שפיר בטל להאזוב. וכן שפופרת דרכו בכך להניח בו אפר החטאת. והיינו דמשני ביומא (דף נ"ח) שאני רגל דלא מבטל ליה וכן בחולין (דף פ"ג ע"ב) ליתי וליבטליה קמוסיף אבנין וכו' לא ליבטלי' הוי חציצה. והיינו דבעי נמי בתר הכי אי דרך שירות בכך דאז לא הוי חציצה כנ"ל. ונראה דנ"מ במזרק כסף תוך של זהב וכדומה דהוי מין בשאינו מינו. ומ"מ אי דרך שירות בכך שפיר דמי. ומיושב בזה מ"ש הרמב"ם פ"א מה' פסוה"מ טעמא דמב"מ אינו חוצץ ונתקשה בלח"מ לל"כ, הטעם דדרך שירות בכך כלישנא בתרא. ולפמש"ל דפליגי א"ש שפסק כלישנא בתרא לחומרא. ובאמת בכלי שרת מצינו קפידא על חציצה כל דהו כדאיתא שילהי עירובין ובזבחים (דף י"ט) לענין בגדי כהונה. ומינה יליף (בדף כ"ד) לענין רצפה וברש"י ותו' ע"ש. והוא כסברת הריב"א ביומא (דף נ"ח) דבכלי שרת מחמירין טפי. ועכ"פ נראה להרמב"ם דשם ילפינן דבעי כעובד לפני המלך והכל כפי כבוד המצוה. ועיקר נראה חילוק התו' בין אי כרך על היד או על הלולב דעל היד הוי טפי חציצה]. ומיושב בזה דאצטריך לרבא למימר בסוכה מב"מ אינו חוצץ דשם לא שייך למימר כמו לגבי לולב כיון שלא נעשה להחזיק ולזה הוצרך לומר משום מב"מ. אבל בנושאו או נוטלו אין נ"מ איך שאוחזו דעכ"פ הכלי צריך לו לנוי וכדומה. והא דאמרינן גבי גדלי הושענא משום חציצה ולא משום לקיחה תמה וכן רבא אמר משום לנאותו וכקושיית הלח"מ. לפמש"ל הדבר פשוט דבאמת בדבר הנעשה לבית יד ללולב לקחתו בו כמו סודר. שפיר הוי טעמא משום לקיחה תמה וכמש"ל דולקחתם דרשינן בקמץ שיקחם בעצמם ולא ע"י ד"א. ורבא ס"ל דכיון שדרכו בכך שמה לקיחה. אבל חציצה לא שייכא דהיינו לקיחתם. אבל שם שגדלו מקלעת לנוי בעלמא ולא לבית יד. שפיר הוי משום חציצה. רק דרבא ס"ל דכל לנאותו אינו חוצץ. ולזה פי' הרמב"ם דאיירי שעשו גימון של זהב על האגודה כמש"ל ודלא כפירש"י דמגדלי היינו אוגדי הלולב. אלא שהוא לבד האגד. דהאגד י"ל דהוו כעין לקיחה כנ"ל. והיינו דנקיט תרי גווני גימון של זהב וסודר. ולזה ג"כ גבי לא לידוץ ולא ליגוז קאמר משום חציצה והיינו כנ"ל. והרמב"ם כללם ביחד דכל לנוי אינו חוצץ. וממילא נדע דאף בכל לקיחה ע"י ד"א הדין כן דכשדרכו בכך אינו חוצץ:

ועיקר נראה בהא דלנאותו אינו חוצץ דבאמת קשה מש"ל למה תני סתמא שמצוה לאגוד הלולב. כיון שכל המצות מצוה לנאותו משום זה אלי ואנוהו. ומה שייך זה דוקא גבי לולב. וגם דמסיק אם לא אגדו כשר. משמע שהיא מצוה השייכת לגוף מצות לולב. ונראה דאיתא בסוכה (דף ל"א) דמייתי דר"י בעי הדר מהא דס"ל דיאגדנו למעלה ודחי דטעמא דבעי כפות. ומייתי מהא דס"ל שאוגדין רק במינו ודחי דיליף לקיחה לקיחה ע"ש. הרי להדיא דס"ד דהש"ס דטעמא דאגד משום הדר ורק דדחי לה. ועכ"פ מוכח דהדר החיצוני ג"כ בכלל מצות הדר. ומ"מ לא מעכב רק הדר שבגופו דהדר החיצון אין לו שיעור. וכמו שאגדו בירושלים בגימונות של זהב. והתו' הקשו שם דאי טעמא משום הדר א"כ למה פסול בשל זהב. ולענ"ד י"ל דכיון דר"י ס"ל דמעכב תיקשי דא"כ אין לדבר סוף כנ"ל. וצ"ל דלא ס"ל דמעכב רק מה שאפשר לעשות מגופו. וזה הוי בכלל הדר דקרא שיעשוהו מגופו בכל אופני ההידור. ולזה אוגדין אותו במינו. וממילא מיפסיל במילתא אחריתא. אבל רבנן ס"ל שיש מצוה בהידור החיצוני אבל לא לעיכובא. ורק מדחזינן דניחא לקרא בהידור מצוה זו יותר מבכל מקום. לזה אמרינן בלולב שמצוה לאוגדו משום נוי. דלולב מצוה לנאותו יותר משאר מצות משום הדר כנ"ל. ודמייתי מזה אלי ואנוהו. היינו לומר שעיקר זה אינו נלמד מגוף קרא דהדר דא"כ יעכב נמי וכר"י. ורק שהוא משום נוי. וכאן מצוה יותר משום דחזינן דקפיד קרא על הדר ומנהג של ישראל תורה שנוהגים לפאר האתרוג בכלי נאה יותר משארי מצות. והיינו משום דחזינן שהצריכו בו הדר כנ"ל. וא"כ ממילא לרבנן דהוי הדר בכ"ד שיפארנו ודאי לא הוי חציצה כיון שהוא מגוף מצותו. ולא דמי לשארי נוי מצוה. והיינו דקאמר רבה במגדלי הושענא לנוי משום חציצה כמש"ל ורבא אמר משום לנאותו כנ"ל דהוי הדר טפי, אולם גבי כריכת סודר דלא הוי הדר' רק שעושהו לבית יד קאמר דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה דצורך הלולב הוא וכמש"ל והיינו טעמא דאזוב ושפופרת שדרכו בכך ורק בעי שיהא דרך כבוד. כי דרך בזיון אין דרכו בכך כדאיתא בדף מ"ב וכמש"ל:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה