שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן לג
אשר דרש כת"ר בריחיים וואלצווא שיש בהם עלוואטאריך אם אפשר לטחון בהם על פסח. לפי שראה מודעא מהגאון דראדזין שליט"א שמחמיר בזה. הנה גם אלי נשלחה מודעא הנ"ל. ואינו אוסר שם רק כותב שיש לבאר בההכשר על הקמח מאיזה ריחיים הוא באשר כי ראוי להחמיר בזה. ולענ"ד אין בעלוואטארין חשש יותר מאם יש בחיטים של פסח מעט מצומחים שאין חוששים לזה כלל. וה"ה בזה. דהא אף אם נחמץ מעט הקמח ע"י הזיעה שנעשה שם הוא בטל בששים. ואין כוונתו לבטל רק לטחון ולא הוי מבטל איסור בכה"ג כמבואר בפוסקים. וגם כי עדיין היתר הוא קודם הפסח. רק החשש לשיטת הפוסקים שאסור לבטל לכתחילה בכה"ג. וא"כ ה"ה בחיטים מצומחים והכא עדיף טפי דשם הוי ודאי חמץ. ובנ"ד הוי רק זיעה שאינו מחמיץ. ומה שעורר שם דהוי מי פירות עם מים בשעת לישה ומחמיץ במהרה כמבואר בסי' תס"ב. ז"א לענ"ד דהא פשטות הש"ע סי' תס"ו ס"ג שזיעה אינו אפילו מי פירות רק תולדה בפ"ע וכמש"ש הח"י ושכ"כ הב"ח ע"ש וכ"נ בסי' תנ"ג סקכ"ב. וכן במקור חיים ס"ס תס"ו וכ"כ בפמ"ג שכן דעת הט"ז. וכ"נ להוכיח מדעת רש"י והר"ן פסחים (דף ל"ט ע"ב) שפירש"י שהאשה שפה מורסן יבש אף שנוטף מגופה מים. ותמה הרא"ש למה מותר. ולזה פירש דאיירי בגוף יבש ורק הרבותא משום זיעה ושמזעת אח"כ. ופירש כן ברש"י שכוונתו שנוטף זיעה. והוא דוחק גדול דכל כה"ג הו"ל לפרושי:
ולזה נראה דכוונת רש"י דרק לשרות אסור ששוהה שיעור חימוץ. אבל כששפה על בשרה ואח"כ רוחצת ואינו שוהה הרבה מותר. ומצאתי במגן האלף סי' תס"ה שפירש כן. וקשה לפ"ז דהא הגוף מזיע במרחץ ומתערב עם המים שרוחצת וממהר להחמיץ אף בפחות משיעור מיל. וע"כ צ"ל דס"ל לרש"י דזיעה תולדה בפ"ע היא לענין זה וכמש"ל. וכ"נ ממ"ש הרוקח סי' ר"צ הובא ברא"ש דצואת תרנגולים אינו מחמיץ ומייתי ראי' ממנחות (דף ס"ט) דבעי חטים שבגללי בקר אי כשר למנחות ולא פסול להו משום שנתחמצו. ומוכח דגלל אינו מחמיץ. ועדיין קשה דהא הבהמה שתתה ג"כ מים בלי ספק. ונהי דהחיטים לא שהו שיעור חימוץ במים דבתוך השיעור נבלעו המים בגלל ובאברים. אבל הא הגלל הוי מי פירות. ומי פירות עם מים ממהרים לחמוץ. ועכצ"ל דגלל לא הוי מי פירות לענין זה רק כתולדה בפ"ע וכמש"ל ואף לשיטת הסוברים דזיעה הוי כמי פירות. הא קיי"ל בסי' תס"ב דמעט מי פירות עם מים אין ממהר להחמין. ושיעור מעט כתבו הח"י והפמ"ג שהוא כחלק ששים מן המים ופשוט דהכא לא יהיה אחד מששים זיעת העלוואטארים נגד המים. ובאמת לפמ"ש הפוסקים דלהכי בלחמי תודה אין מתחמץ משום דמעט הוא כדאיתא בפסחים (דף ל"ח) רביעית שמן מתחלקת לכמה חלות. והיינו לשש עשרונים ושני שלישים. כדאיתא במנחות (דף ע"ז ופ"ט). והיינו שנים עשר קבין. וכ"כ המהרש"א (דף ל"ח ע"ב) דלהכי יוצא בלחמי תודה ואין מחמיץ משום דמעט שמן הוא ע"ש וכ"כ הרבה אחרונים. וע' ח"ס חא"ח סי' קכ"ז שכתב שניסה אשר עיסת מצה נילושה במים פחות מעט מחלק רביע מן הקמח הנלוש וא"כ מוכח מזה דמעט מיקרי אחד ממ"ח בערך. דהכי הוי רביעית לחלק רביעי משנים עשר קבין ולפלא על הפמ"ג שהביא הך דחלות תודה וכתב שיעור ששים. ואולי לא נחית לדקדק כ"כ:
ובמודעא הנ"ל הביא בשם שו"ת משאת משה שהוכיח דאף שנתייבשו המי פירות בקמח. מ"מ מוציאים אח"כ המ"פ כשנותנים בתוכו מים. והוא הביא ראיה עוד לזה מע"ז (ד' ל"ב) מחרס הדרייני שבלע היין וכששורין אותו פולט. והנה ספר משאת משה אינו ת"י. אבל ראיית הגאון מראדזין יש לדחות כי ידוע שיש דין כבוש בכלים לפלוט וכמבואר ביו"ד סי' ק"ה ובפרט כלי חרס דמדייתי. ומבואר ביומא (דף ע"ח ע"א) דמשחל שחיל אף כשמשים ידיו עליו ופירש"י שם שפולט מה שבלע והיינו הך דמדייתי. ובפרט ביין שטעמו חזק וכמ"ש הראשונים בפ' אין מעמידין דיין בולע כלי חרס בצונן מפני שהוא חזק. וכן לענין פליטה נראה שהיין מפני חוזקו יוצא טעמו יותר. ועוד נראה דבכלי חרס פולט משהו תמיד וכדמוכח בע"ז (דף ל"ד) וביומא (דף ע"ח) כנ"ל. ורק לפלוט הרבה צריך כבוש מעל"ע כהא דיו"ד סי' ק"ה. ועח"ס חא"ח ס"ס קכ"ז מ"ש לישב המטה משה. ולפמ"ש י"ל שחושש לפליטה מועטת. ואף דמעט מ"פ אין חשש וכמבואר בפוסקים כמש"ל. מ"מ לכתחילה יש ליזהר כל מה דאפשר. וכ"כ הפמ"ג סי' תס"ב סק"א דמה שאסרו לקטף ביין הוא לכתחילה. וכ"כ שאר מפרשים. ועכ"פ מחרס הדרייני אין שום ראיה לדין זה. אבל גוף הדין כבר כ"כ הח"י סי' תס"ב סק"ג בפשיטות וכ"נ בשו"ע סי' תס"ו. והח"י סי' תנ"ג ס"ק כ"ב נסתפק קצת בזה. אבל העיקר כדמסיק בסי' תס"ב סק"ג דכן מסתבר. ומ"מ מקום ספק יש כאן שאולי לא נכנסו המים באותו מעט קמח שבלע הזיעה וממילא לא נתערב טעם הזיעה במים:
ומש"ש מעובדא שהביא הקרבן נתנאל פ' כל שעה. הנה שם מפורש שחששו שמא הזיעה מן האויר שהיה קר ולח והוי כמים. אבל בנ"ד ידוע שהזיעה היא מצד מהירות התנועה. וגם ודאי בימיהם שהיו הרבה טוחנים בריחיים של יד עדיף טפי. אבל לחלק בין ריחיים לריחיים אין לנו. כי גם הריחיים אשר אין בהם עלוואטארין ידוע שמזיעים הכתלים והכיס וכל הכלים אף אם יעשו אותם חדשים לפסח:
ומש"ש לחוש דאנן נהגינן כרמ"א בסי' תנ"ג להצריך ניקור להריחיים. באמת מפורש במהרי"ל בסי' נ"ח ובש"ע סי' תנ"ג הטעם משום תבואה לתיתה כי בימיהם היו לותתים החטים משא"כ בימינו. והגאון מראדזין הרגיש בעצמו בזה במודעתו וכתב שגם אצלינו איכא חטים מצומחים. וז"א כי חטים שיהיו מצומחים יותר מששים לא שכיח. משא"כ לתיתה בימיהם היה שכיח. וכ"כ השאילת יעב"ץ שם ששכיח אצלם הרבה לתיתה ואין לעשות מזה ספק כלל ע"ש. והנ"ש בשו"ת סי' י"ב י"ג כתב דניקור הריחיים הוי רק מנהג אף כשהיו לותתים החטים משום דהוי ס"ס. וביאר ג"כ כמש"ל דטחינת חטים מצומחות לפסח אף כשיש ס' חמיר טפי מניקור ריחיים. ובכ"ז אנו מקילים בזה. והתיר בשעה"ד לטחון בלי ניקור והביאו הח"י להלכה בסי' תנ"ג. ואף השאילת יעב"ץ שם שחולק על הנ"ש. הוא רק מצד שהביא שבימיו שכיחא לתיתה ואינו ספק כלל. וא"כ בימינו שאין מצוי חטים לתותים. אין לחוש בזה. ואין לך דחק גדול מזה להחמיר לטחון בריחיים של יד שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה. כי כבר ביארנו כי ריחיים שקורין צילענדער וריחיים וואלצאווא הכל אחד כי כולם מצוי בהם זיעה בשעת טחינה. ומש"ש השאילת יעב"ץ לחוש משום דהוי כמבטל איסור. הרי החמיר שם גם בחטים מצומחים שלא לטחון בלא ברירה. ובמדינתינו אין חוששים לזה. כי אין רוה"צ יכולים לעמוד בזה לברר כל החטים. ונ"ד קיל טפי כי אין כאן חמץ ודאי רק חשש מי פירות וכמו שביארנו בס"ד:
ונהי דודאי מנהגן של ישראל תורה וצריך לנקר הריחיים בכל מה שאפשר מפני חשש חמץ שלא נזהרו בכל השנה וכמו שמחמירים להגעיל כלים אף שבלעו משהו ולגרור הכתלים וכמ"ש המהרי"ל ריש ה' הגעלה שמנהג להחמיר אף בחשש משהו. אבל כיון שמנקים אותם מחמץ ברור שוב אין לנו לחוש למה שיתלחלח אח"כ ע"י הזיעה וכמש"ל. ואף הניקור הוא רק כפי האפשרות וכמ"ש הנ"ש שהוא מנהג להחמיר במקום שאפשר. ואצלינו שאין מצוי לתיתה הכל מודים להנ"ש בזה וכמש"ל. וע' במהרי"ל שהביא שגם בימיהם היה כיס להריחיים ע"ש בסוף ה' עסק המצות דמסיק שאוסרים הבייטיל משום שהיו לותתים החטים. וגם דבימיהם היו כיסים פשוטים והיה אפשר להחליף בכל עת. אבל אצלינו שהכל של משי וגם אין לותתים החטים. בשעה"ד שרי. רק שצריך לנקות הכל היטב כל מה שאפשר. וע' ח"י סי' תנ"א ס"ק נ"ב שהתיר בשעה"ד לרקוד בנפה של חמץ. ואף דבזה חלקו עליו. היינו כשלא נזהרו בה כל השנה והוי חמץ ודאי. וגם כי אפשר שלא לרקד כמש"ש המג"א. משא"כ גבי כיס. ובפרט אצלינו שמרקדים הקמח ואף אם ישאר איזה פירור חמץ יצא ע"י הריקוד. ואף דקיי"ל בסי' תס"ו ס"ד דבנתיבש לא מהני ריקוד הא כתב שם הח"י בשם א"ז דאם החמץ הוא רק ספק מי פירות סומכים על ריקוד וגם כי הטעם שם כתב המג"א ושאר אחרונים משום שמא יתיבש ויתפרק ויצא עם הקמח בנקבי הנפה. ובפסח חוזר וניעור. וכ"ז בחמץ גמור. אבל בפירורים שנעשו ע"י זיעה. עיקר החשש שהמים בשעת לישה ירככו הפירורים ויתערבו עם כל העיסה ויכנס טעם מי פירות בעיסה. וא"כ שוב לא יהא בפ"ע ולא שייך חוזר וניעור. וכבר ביארנו דבמעט מי פירות לא הוי חמץ. ואי קאי לבדו שוב אין שום חשש. ואף בחמץ גמור י"ל כיון שהחשש היא משום חוזר וניעור. הרבה פוסקים ס"ל דאין חוזר וניעור. ע' סי' תמ"ז ס"ד. ועיקר הסברא שיצא דרך נקבי נפה. ובכ"ז לא יתבטל. ג"כ צ"ע טובא. וע' מגן האלף סי' תס"ו סק"ו שכתב שלמעשה יש להקל בזה ע"ש שדבריו נכונים. ומטרדותי ההכרח לקצר:
אחרי כותבי נודע לי כי יש מקומות גם כעת אשר לותתים החטים אותם שאינם טובים כ"כ ומערבים בשאר חטים. וכמעט אין חטים שלא יהא מעורב בהם חטים לתותים באופן שאין ס' כנגדם. ובמקום כזה ודאי שיש מקום להחמיר לפי מנהגינו כרמ"א לנקר הריחיים וכמ"ש השאילת יעב"ץ לחלוק על הנ"ש וכמש"ל. ואף כי בשעה"ד גדול צדקו דברי הנ"ש. אבל בנ"ד אינו דחק כ"כ כי אפשר לטחון בריחיים בלי עלוואטארין. וגם הכיס יהי חדש. או מוצנע מפסח לפסח וכמש"ל. אבל במקומות שאין לותתים החטים נראה כמש"ל. אכן אח"כ ראיתי בעיני שהזיעה רבה מאוד בוואצלין שבריחיים הנ"ל ומתקבץ שם חתיכות עיסה ממש. וא"א לנקות זה בכל עת. ולזאת ודאי כי שומר נפשו ירחק מזה. אבל לא חמיר מתערובות חטים מצומחים שהם חמץ גמור וכמש"ל: