אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן יז

סימן טז

המג"א סי' תצ"ד הקשה למאי דקיי"ל ביו"ד סי' קצ"ו שש עונות לפליטה א"כ היינו כר"י בשבת (ד' פ"ו) דבז' בסיון ניתנה תורה כדאיתא התם בסוגיא ולמה אנו אומרים בשבועות שהוא ו' בסיון זמן מ"ת. וגם דלר"י היה מ"ת בנ"א לספירה. וכמ"ש הח"י שם דהא דר"ח ניסן היה בה' בשבת הוא לר"י. ובחיבורי ח"א סי' כ' כתבנו בזה בע"ה. והנראה כעת דהנה בשבת (דף פ"ז) איתא ששי ששי בחודש ששי בשבת רבא אמר ששי לחנייתן רב אחא אמר ששי למסען ופליגי כי איפקוד במרה אשבת אי איפקוד גם אתחומין. וכ' התוס' שאצ"ל דאתיא כמ"ד תחומין דאורייתא רק דלאו דוקא תחומין וכוונתו על הוצאה שהרי היו נושאים עמהם כליהם. ואף דכתיב בפ' מן אל יצא איש ממקומו דדרשינן להוצאה בעירובין (דף י"ז). י"ל שלאחר מ"ת נאמר אחר שנעשה המשכן וצוה הקב"ה להניח צנצנת לפני העדות ומשום דשייכי למילי דמן כתבינהו התם. ולמ"ד במרה איפקוד כתביה התם כדפרישית עכ"ד. ודבריהם דחוקים לומר שבמ"ת לא נצטוו על הוצאה שהיא מל"ט מלאכות. ועוד דהא קרא דאלה הדברים דיליף מיניה בשבת (דף ע') ל"ט מלאכות כתיב בפ' ויקהל קודם שנעשה המשכן יעו"ש. ואיך כתבו התו' שהוצאה נאמרה אחר שנעשה המשכן. וגם דוחק לומר שפסוק אל יצא איש נאמר באיחור זמן כ"כ. וגם מ"ש התו' שנשאו כליהם. הנה נשאו כליהם על החמורים וגמלים. ולא הוי רק מחמר. ולא הוצאה:

והנה הא דאמרינן דאיפקוד במרה על שבת נראה דהנה כתיב שנסעו מים סוף דרך שלשת ימים ולא מצאו מים עד שבאו למרה. ומים סוף נסעו בשביעי של פסח שאז נבקע הים כידוע. וזה היה ביום ד' דהא ט"ו בניסן היה ביום ה' כדאיתא בשבת (דף פ"ז). ולפ"ז כשהלכו שלשה ימים נמצא שבאו בשבת למרה כי דוחק לומר דחשיב מקצת יום ד' ומקצת יום ו' לימים שלמים. ולזה קאמר דכיון דכתיב ששם לו חק ומשפט הכוונה על שבת דשבת שקולה כנגד כל הת"כ כידוע וכמו שמ"ת היה בשבת כך במרה היה בשבת דנראה ששבת הוא יום מסוגל למתן תורה ומצות. וכן מצות המן נאמר ג"כ בשבת כדאיתא בשבת (דף פ"ז). ועפ"ז יש לבאר הא דאיתא בילקוט ר"פ ויקהל דכתיב שם אזהרת שבת דדריש מינה שיקהילו קהילות בשבת ללמוד תורה. ואין מובן דמנ"ל מהכא שיעשו קהילות בשבת דווקא. ונראה שלמדו שהיה בשבת מדכתיב שם ששת ימים תעשה מלאכה. משמע שהיה זה בשבת. וכדדריש הש"ס כה"ג בשבת (דף פ"ז) גבי מן דכתיב ששת ימים תלקטוהו ע"ש:

ובאמת קשה למה להש"ס בשבת (דף פ"ו) לאתויי שהתורה ניתנה בשבת מג"ש דזכור ע"ש. תיפוק ליה מדכתיב ששת ימים תעבוד. ועו"ק דכיון שנצטוו על שבת במרה איך באו בשבת למדבר סין למ"ד דאיפקוד אתחומין במרה. שוב ראיתי שהמזרחי הקשה כן ותירץ שבאו בשבת אבל יצאו מאלים בע"ש ע"ש. והוא תמוה דמ"מ איך באו בשבת והו"ל לשבות באמצע הדרך. וגם י"ל שבאמת חיללו שבת דהא כל נסיעותיהם היו ע"פ הדיבור. וגם איך היו מרע"ה וכל הצדיקים נוסעים עמהם, ועו"ק דאיתא בשבת (דף פ"ח) שבשעת מ"ת חזרו ישראל על כל דיבור י"ב מיל לאחוריהם. וקשה למ"ד דאיפקוד במרה אתחומין ובשלמא למ"ד דלא איפקוד י"ל שזה היה רק בדברות אנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי הגבורה כדאיתא במכות (ד' כ"ד) ולא בשארי דברות. וכן דקדק ריב"ל שם בלשונו כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה וכו'. וממילא כשחזרו לאחוריהם עדיין לא נצטוו מצות זכור את יום השבת. אכן במכילתא איתא שהלכו באותו יום ק"כ מיל. הרי שהיה זה בכל הדברות. וצ"ל דס"ל תחומין דרבנן. אך שם קאמר לה ר"ע דס"ל בסוטה (דף כ"ז) דתחומין דאורייתא. וצ"ל דס"ל דאתחומין לא איפקוד עד מ"ת. וזה דחוק לומר שהליכה לאחור לא מיקרי הליכה לענין חוץ לתחום וע' עירובין (דף מ"א ע"ב). וגם י"ל דאף שנצטוו אז על השבת. מ"מ כיון שהיה זה כבר באמצע היום לא חלה האזהרה רק על השבת שאח"ז. כיון שבשבת זה כבר לא שמרוהו בלילה. אבל אי נימא דאיפקוד במרה קשה. ואף דאמרינן בעירובין (דף נ"ה) דמחנה ישראל הוו כקבועים והתחום מתחיל מסוף המחנה ע"ש. מ"מ הכא ודאי גם האחרונים שבמחנה חזרו לאחוריהם י"ב מיל. ולהם הוא חוץ לתחום. וברש"י מבואר שרק הקרובים לדיבור חזרו לאחוריהם מפחד הקול עד קצה המחנה. והוא דוחק דלשון חזרו ישראל משמע שכולם חזרו וכהא דאיתא שם שיצתה נשמתם של ישראל דמשמע כולם. וגם דודאי היה הקול נשמע לכולם בשוה. וע' מכילתא שדרשו מקול ד' בכח שהיה הקול לפי כחו של כל אחד. ובמהרש"א הקשה דכיון שיצאה נשמתם איך היו חוזרים לאחוריהם. ותירץ דקצתם יצאו נשמתם וקצתם חזרו לאחוריהם. ולפ"ז יתישב ג"כ קושייתינו. אבל הלשון לא משמע כן וכן מפורש במכילתא שכולם חזרו לאחוריהם. וצ"ל שמרוב הפחד נרתעו לאחוריהם ושם יצאה נשמתם וכשחיו היו מה"ש מדדין אותם. ודנקיט שחזרו י"ב מיל י"ל משום דלשון ידודון לא משמע רק שויו ממקומם למקום אחר. ולא באופן אחר פחות או יותר. ולזה דרש שכל המחנה זזה ממקומה למקום אחר. והוא י"ב מיל. ומזה מוכח ג"כ דקאי על כל ישראל. וקשה כנ"ל:

והנראה דהנה בפסחים (דף קי"ז ע"ב) איתא דראב"י אמר שצריך להזכיר בקידוש של שבת יצי"מ ויליף מג"ש כתיב הכא זכור וכ' התם למען תזכור. והרמב"ם לא הביא דין זה. וכ"נ פשטות הפוסקים שאינו מעכב. ובברכות (דף כ' ע"ב) ס"ל לאביי דנשים חייבות בקידוש מדרבנן ורבא יליף מהקישא דזכור ושמור לחייבן מה"ת. וקשה דנילף מג"ש דזכור לפטרן לפמ"ש הש"א סי' י"ב דנשים פטורות מהזכרת יצי"מ. וא"ל דלחומרא מקשינן דהא ג"ש עדיפא מהיקש כדאיתא בגיטין (דף מ"א ע"ב). ועוד דא"כ נילף בג"ש דנשים חייבות בהזכרת יצי"מ. וא"ל דאה"נ. דא"כ הו"ל למחשבה בקדושין (דף ל"ה) בין הנהו דמ"ע שהז"ג ונשים חייבות וע"ש בתו'. והנה עוד קשה דהא איצטריך ג"ש דזכור להא דתורה ניתנה בשבת כדאיתא בשבת (דף פ"ו). והיכי ילפינן מתיבה אחת שני גזירות שוות:

ונראה לישב הקושיות חדא באידך דבאמת מ"ד דאיפקוד במרה על תחומין ס"ל דט"ו באייר שבו באו למדבר סין לא הי' בשבת. ודכתיב ששת ימים תלקטוהו לא דריש ליה. דהנה התו' הקשו שם דהא קרא זה כתיב אח"כ כשמצאו בששי לחם משנה ובשבת בבוקר לא הבאיש מה שהותירו. ותירצו דמרע"ה שכח לומר להם זה בשעת מעשה. אבל פסוק זה נאמר לו תיכף כשנאמר לו שירד המן. וי"ל דמ"ד לחנייתן ס"ל שבשעה שנאמר למרע"ה נאמר באופן המובן שבששת ימי המעשה ילקטוהו ולא בשבת. רק כיון שלא אמרו מרע"ה עד יום השבת שראו שלא הבאיש המותר. שפיר אמר להם אז ששת ימים תלקטוהו. ועוד נראה דהנה תחומין ילפינן בעירובין (דף י"ז ע"ב ונ"א ע"א) מקרא דגבי מן אל יצא איש ממקומו. ובלקיטת מן באמת לא היה שום איסור רק איסור תחומין דבהוצאה היה אפשר ליזהר ולאכול במקומו. ועוד הא חוץ למחנה ישראל היה מדבר דהוי כרמלית כדאיתא בשבת (דף ו' ע"ב). ואף דשם איתא דבזמן שהיו ישראל במדבר היה המדבר ר"ה. צ"ל דלאו דוקא כל המדבר רק מקום המחנה.

[ובזה יש לבאר מ"ש בפ' שלח ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. וקשה למה דקדק שהיו במדבר. ובספרי איתא ע"ז שמספר בגנותן של ישראל שלא שמרו אלא שבת ראשונה והשנית חללו. נראה שדקדקו ג"כ מלשון ויהיו בנ"י במדבר. וזה קשה להא דאיתא בשבת (דף קי"ח) אר"י א"ר אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון ועי' תוס' שבת (דף פ"ז ע"ב) ד"ה כאשר. ולפמ"ש י"ל דבא לרמוז שחטאו היה שהיה מעביר ד"א בר"ה כדאמר ר"י א"ר בשבת (דף צ"ו ע"ב). וקאמר דלפי שהיה ישראל במדבר והיה המדבר אז ר"ה לזה נתחייב המקושש מיתה ור"י א"ר לטעמיה דס"ל דלא שמרו שבת ראשונה. והספרי לטעמיה דאיתא שם שהיה תולש והובא זה בש"ס בשבת (דף צ"ו). ולזה דייק מכאן שסיפר בגנותן של ישראל. ודברי הספרי צריך ביאור מנ"ל דקאי על שבת שני'. וצ"ל דהספרי לא ס"ל שנצטוו במרה על שבת ורק במ"ת נצטוו. ואף במן לא נצטוו על כל מלאכות שבת רק על תחומין והוצאה ע' תוס' עירובין (דף י"ז ע"ב) ודקדקו מלשון הכתוב שהיו אז ישראל במדבר בקביעות והיינו רק במדבר סיני שעמדו שם ערך שנה עד שהקימו המשכן וכמבואר בפ' בהעלותך משא"כ במדבר סין היו רק דרך ארעי וע' אב"ע פ' בשלח ע"פ ויסע משה שבמדבר סיני עשו להם סוכות כי מרע"ה הודיעם שיתעכבו שם משא"כ מקודם ע"ש. ולזה קאמר ששבת של מ"ת שמרו שהתורה ניתנה בשבת והשנית חילל המקושש. וכ"כ באב"ע שם שזה היה במדבר סיני. אך לפז"ק מש"ש שהקריבוהו אל משה ואל אהרן והלא אז היה משה בהר סיני שזה היה בארבעים יום הראשונים וכדאיתא ביומא (דף ד' ע"ב) ודוחק לומר שהקריבוהו אח"כ כשבא משה. וצ"ל דאתיא כריה"ג דס"ל ביומא (ד' ע"ב) שששה דפרישה היו אחר מ"ת וא"כ עלה משה בי"ג בסיון דס"ל שם שבששה בסיון ניתנה תורה ומ' יום הזו בהדי ששה דפרישה ע"ש. וא"כ שפיר הקריבוהו תיכף למשה קודם שעלה שהרי היה אז שבת דהא לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה. ובאב"ע כתב שהקריבוהו למשה במוצש"ק והיינו משום שהוקשה לו דהא אין דנין בשבת. והוא דוחק כי פשטות הכתוב משמע שהקריבוהו תיכף. אבל לפמ"ש י"ל שמהרו לשאול עליו למשה בשבת לפי שידעו שיעלה משה להר בו ביום. אכן למ"ד מעביר ד"א בר"ה היה צ"ל כהראב"ע שהקריבוהו במוצש"ק או ביום א' כי בלילה אין דנין:

ועכ"פ נתבאר שפיר דהספרי לטעמיה ור"י א"ר לטעמיה דס"ל שנצטוו על שבת במרה. ולזה דריש הא שכתוב שהיו במדבר לרמוז שהעביר ד"א בר"ה] והספורנו כתב שבלקיטת מן עברו על תולש כהא דאמרינן שהלוקט כשותא מהיזמי והיגי חייב משום עוקר דבר מגידולו ותמהני דהא אמרינן בשבת (דף ק"ח) הטעם דהיינו ריביתיה והוא עיקר מקום גידולו כפרש"י שם. אבל המן היה יורד מן השמים ואין זה מקום גידולו כלל. והנה בפסוק קשה דקאמר משה וביום השביעי לא יהיה בו דהול"ל בפירוש שלא יצאו ללקטו וכדכתיב בתר הכי אל יצא איש ממקומו. וכבר הרגיש בזה הספורנו שם. אבל הכוונה דכיון שכבר נצטוו על שבת במרה ואיפקוד גם אתחומין לא הוצרך מרע"ה לכפול להם האזהרה רק היה די באמרו להם שלא יהיה בשבת לפי שאפשר שיסברו שימצאוהו קרוב למחנה בתוך התחום ומדקאמר ששת ימים תלקטוהו אין דיוק שזה היה בשבת די"ל שסמך על מה שכבר נאמר במרה שיום השביעי יהי שבת שביתה ממלאכה וששת ימים קאי על ששת ימי המעשה הידועים להם כבר ורק אח"כ כשעברו על צוואתו א"ל הקב"ה שחטאו בזה וכפל האזהרה בזה בלאו מיוחד. אבל אי נימא דלא איפקוד במרה אתחומין ומכ"ש אי נימא שלא נצטוו במרה על שבת ממילא מוכח מקרא דששת ימים שזה היה בשבת. דהא עדיין לא ידעו כלל איסור תחומין בשבת. [ובאמת קשה למה דקדק הש"ס מקרא דששת ימים ולא ממ"ש קודם לזה והיה ביום הששי וגו'. וצ"ל משום דכתיב הששי בה"א הידיעה הכוונה הששי הידוע דהיינו ששי לבריאת עולם וכעין זה איתא בע"ז (דף ג') דדריש הששי הידוע ע"ש].

ולזה הא דילפינן מגז"ש דזכור שהתורה ניתנה בשבת נראה דלא אצטריך רק למ"ד דשבת ניתנה במרה. וא"כ הא דכתיב ששת ימים תעבוד י"ל דסמיך על מה שכבר נצטוו במרה שיש ששת ימי מעשה וכדמסיק עלה באמת בדברות שניות כאשר צוך במרה וע' תוס' שבת (דף פ"ז ע"ב) וה"ה דלא ס"ל דרשא דששת ימים תלקטוהו שנאמר בשבת וכמש"ל די"ל דסמיך על מה שכבר ידעו במרה שיש ששת ימי מעשה. אבל מ"ד שלא נצטוו על שבת במרה א"צ לג"ש זו דהא מצי למילף מקרא דששת ימים תעבוד שזה היה בשבת. וה"ה דיליף מקרא דששת ימים תלקטוהו שזה היה בשבת. ואף מ"ד דרק אתחומין ומחמר לא איפקוד במרה מוכח ג"כ מששת ימים שהיה בשבת דאי לא היה בשבת יש מקום לטעות דקאי על יום השביעי שמיום זה וקאמר שבשבת זה יהא אסור אף מחמר. ובשבת דמרה יהא מותר מחמר. ואף דכתיב כאשר צוך במרה. מ"מ י"ל שהכוונה רק על הדינים שנצטוו שם ולא על גוף היום ועכצ"ל שניתנה תורה בשבת. וא"ל שניתנה ביום א' בשבת וקאמר ששת ימים עם אותו יום. זה דוחק דסתם ימים הם שלמים עם לילותיהן. וגם דאין שום חשבון שיהי' מ"ת ביום א' וכדאיתא בשבת (דף פ"ז ע"ב) שיש מקום לומר שיהי ביום ה' או ביום ו' ע"ש. ואין כאן מקום לטעות. וגם דמקשינן ימים זה לזה כדמקיש (בדף פ"ט) היום ומחר שלילו עמו ע"ש ולהלן יבואר בע"ה:

והנה רש"י בשבת (דף פ"ז) פירש דלרבא דאמר ששי לחנייתן לא איפקוד אתחומין ונסעו מרפידים בשבת ולראב"י איפקוד ונסעו ביום א' מרפידים. וקשה דמ"מ מאי דוחקא דרבא לומר שנסעו בשבת נימא כראב"י. ובפרט שידוע שגם האבות שמרו שבת ובודאי שמרו גם מרע"ה ואיך נסע אתם בשבת. אכן בילקוט פ' יתרו איתא להיפך דרבא ס"ל דאיפקוד אתחומין וראב"י דאמר שביום שנסעו מרפידים בו באו למדבר סיני ס"ל דלא איפקוד אתחומין ומשמע שכן היה גורס בש"ס וצריך להבין הכוונה בזה. והנראה דהנה כתיב בחודש השלישי וגו' באו בנ"י מדבר סיני ויסעו בנ"י מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן ישראל נגד ההר. וצריך להבין כפל הלשון שמקודם כתוב שבאו למדבר ואח"כ הזכיר שנסעו מרפידים וגם כפל לשון חנייתן. ולזה רבא ס"ל שלא נסעו בשבת רק שבתו בדרך והיינו שבע"ש באו למדבר סיני ורק לא הגיעו למקום הר סיני במרחק יותר מתחום שבת. ובמוש"ק באו עד נגד הר סיני ולא חשיב זה במסעות למסע מיוחד לפי שלא היה מקום מוגבל רק שבתו באמצע המדבר בדרך הילוכם לסיני וגם כי לא חנו מצד שנצטוו לחנות רק בשביל איסור שבת והיינו דקאמר שבאו בר"ח לסיני ומבאר הכתוב שנסעו מרפידים ובאו למדבר סיני וחנו שם והיינו ששבתו שם ואח"כ חנו שנית נגד ההר וזה נסעו במש"ק. ומבואר בזה דקאמר רבא (בדף פ"ו) יומא קמא לא אמר להו משום חולשא דאורחא. וקשה דתיפוק ליה שכל עליות מרע"ה היו בהשכמה כדאיתא (בדף פ"ו) שם והם באו לסיני ביום. והמזרחי והמהרש"א בשבת (דף פ"ז ע"א) נדחקו בזה. אבל לפמ"ש א"ש שבאו לשם במוש"ק בלילה וראב"י ס"ל שביום שנסעו מרפידים באו לסיני דס"ל דלא איפקוד אתחומין יהיה אפשר לומר שנסעו בשבת ובאו במוש"ק לסיני לזה מפרש הכתוב ויסעו מרפידים אחר בחודש השלישי לומר שגם הנסיעה מרפידים היתה בחודש השלישי ומדאצטריך זה אלמא דאי לא כתיב זה היינו סוברים שנסעו בשבת והיינו משום דלא איפקוד אתחומין במרה ומה שכפל הכתוב בחנייתן י"ל דס"ל לראב"י שבא להורות על מה שדרשו חז"ל ע"ז במכילתא שחנו שם כאיש אחד ועשו תשובה. ובארתי במק"א שהדרש הוא מדכתיב מקודם לשון רבים ואח"כ לשון יחיד וכעין הא דאיתא ביומא (דף מ"ג). ולזה רבא דס"ל בשבת (דף פ"ז) ששי לחנייתן דאיפקוד אתחומין במרה אזיל לשיטתו ודריש (בדף פ"ו) שהתורה ניתנה בשבת מג"ש ולא מקרא דששת ימים תעבוד וגם ס"ל בברכות (דף כ') שנשים חייבות בקידוש מהקישא דזכור ושמור דלא קשה דנילף לפטרן מג"ש דזכור מהזכרת יצי"מ כנ"ל דאיהו לא ס"ל כלל ג"ש זו דהא אצטריך זכור לג"ש דניתנה תורה בשבת. ולטעמו בברכות (דף ל"ג ע"ב) דקאמר שם שיוצא בקידוש בתפלה ומ"מ הצריכוהו חכמים לקדש על הכוס ויליף מינה הבדלה ע"ש. וקשה הא בתפלה לא הוזכר יצי"מ ועכצ"ל דס"ל שא"צ להזכיר יצי"מ בקידוש וכמש"ל. וראב"י דס"ל בפסחים (דף קי"ז) שצריך להזכיר יצי"מ בקידוש אזיל לשיטתו דס"ל בשבת (דף פ"ז) שלא נצטוו על תחומין וששי למסען. וא"כ הא דכתיב במן ששת ימים תלקטוהו היינו משום שזה היה בשבת. וה"ה במתן תורה יש ללמוד שהיה בשבת מדכתיב ששת ימים תעבוד. וא"ל שסומך על מה שנצטוו במרה דהא כבר כתבנו דמ"ד שלא נצטוו במרה על תחומין ה"ה שלא נצטוו על מחמר. והסברא נראה שלא נצטוו רק על ל"ט מלאכות. וא"כ נהי שבמן נצטוו על תחומין אבל על מחמר לא נצטוו עד מ"ת דכתיב שם ובהמתך. ובדברות שניות דכתיב כאשר צוך ודרשינן מינה שנצטוו במרה. כתוב זה באמת שם קודם הך דמחמר ע"ש. והיינו משום שבמרה לא נצטוו ע"ז עדיין. ולזה לדידיה לא איצטריך ג"ש דזכור לענין שניתנה תורה בשבת ולהכי שפיר דריש ליה לג"ש שיזכור יצי"מ בקידוש. ומיושב בזה דעת הרמב"ם שלא הביא דין זה שיזכור יצי"מ בקידוש משום דקיי"ל בזה כרבא לגבי ראב"י משום דקיי"ל כרבא לגבי אביי לענין חיוב נשים בקידוש וכמש"ל דהא בהא תליא. וראב"י דקאמר בשבת (דף נ"ו) שהמקושש היה מעמר נראה דפליג על רב דאמר שם שהיה מעביר ד"א בר"ה משום דלטעמיה אזיל דס"ל בשבת (דף פ"ז) דאתחומין לא איפקוד במרה. ולדעת התוס' לא נצטוו גם על הוצאה ע"ש וס"ל דבמ"ת נצטוו על הוצאה. וא"כ שפיר י"ל דלהכי כתיב שהיו ישראל במדבר להודיע גנותן שחילל את השבת השנית וכדדריש בספרי ולהכי לא הוצרך לחדש דהוי מעביר ד"א שזה אינו מבואר כ"כ בפשטות לשון מקושש. וגם די"ל דס"ל דבמרה לא איפקוד כלל והש"ס בשבת (דף פ"ז) קאמר רק שאין מוכרח שם לומר דס"ל לראב"י דלא איפקוד כלל די"ל דרק על תחומין לא איפקוד. אבל באמת י"ל דלא ס"ל כלל הא דבמרה נצטוו על שבת. ובמכילתא פ' בשלח פליגי תנאי בזה ורב דס"ל דנצטוו במרה לזה הוכרח לומר שהיה מעביר ד"א ומוכיח זה מדכתיב שהיו במדבר וכמש"ל:

ומה שחולק ראב"י על הברייתא במלאכת המקושש נראה דלשון מקושש משמע מן המחובר וכמ"ש התו' בשבת (דף ל"ו ע"ב וק"נ ע"ב) דקש הוי מה שנשאר במחובר אחר הקצירה וזה לשון הכתוב לקושש קש לתבן שהוצרכו לתלוש המחובר לעשות ממנו תבן תלוש. ולזה ס"ל להספרי וברייתא דר"פ הזורק דהוי תולש. אבל ראב"י ס"ל דלא מיקרי מחובר רק כשיונק מהקרקע. אבל כשכבר פסקה יניקתו ויבש לא מיקרי תולש ממחובר וכמ"ש התו' בשבת (דף ק"נ ע"ב) ורק המאסף מהמחובר את הקש או עלים היבשים הוא כמעמר ולא כתולש והוכיח זה מלשון מקושש דמשמע שמלאכתו היתה מה שקישש וליקט הרבה ואי משום תולש סגי בתלישת עץ אחד וע' חולין (דף קכ"ז ע"ב) בזה וע' מג"א סי' של"ו סק"א ובמה"ש שם ובבינת אדם כלל י"ב סי' כ' באורך בזה דאיכא מחלוקת הפוסקים באילן שיבש אי חייב משום תולש ואכמ"ל בזה. ובזה פליגי הברייתא וראב"י וראב"י ס"ל שאין חילוק בין טומאה לשבת. וכיון דתנן גבי טומאת אוכלין דהוי כתלוש כדאיתא בחולין שם ובתוספתא דעוקצין. ה"ה לענין שבת. וס"ל לראב"י שהברייתות פליגי ג"כ בזה. ועוי"ל דראב"י הוי כמפרש הברייתא דמאי דקתני תולש הכוונה מעמר רק דנקיט לשון תולש משום שהאמת הוא כן שלשון מקושש הוא בדבר שעודנו מחובר לקרקע וכמש"ל:

ועפ"ז יש ליישב דברי התו' בקידושין (דף ל"ה ע"א) שהקשו לאביי דס"ל בעלה משמחה לא הוי לר"י רק ב"כ מצה והקהל ותירצו דאיכא נמי קידוש. והקשו ע"ז המפרשים דהא אביי ס"ל נשים בקידוש הוי דרבנן. ולפמש"ל דמ"ד דלא נצטוו במרה על שבת מפרש דמקושש היה תולש או מעמר. והיו במדבר כתוב להודיע שחילל השבת השנית. וס"ל כריה"ג שניתנה תורה בו' בסיון. ויליף שהיה מ"ת בשבת מששת ימים תעבוד כמש"ל. וג"ש דזכור להזכיר יצי"מ בקידוש ונשים בקידוש דרבנן. ומ"ד שניתנה בז' בסיון ס"ל שכתוב שהיו במדבר להודיע שהיה ר"ה ומקושש הוא מעביר ד"א בר"ה. וא"כ יליף מ"ת בשבת מג"ש דזכור וע"כ ס"ל שא"צ להזכיר יצי"מ בקידוש כמש"ל. ושפיר ס"ל דנשים בקידוש מה"ת וכיון דפלוגתא דתנאי הוא. שפיר י"ל דאביי יסבור דר' יהודה ס"ל בזה כמ"ד בז' בסיון ניתנה תורה. ור"י לטעמו דס"ל במדרש פ' תשא ופקודי שחירות על הלוחות היינו משעבוד גליות ולא ממה"מ ולא ניטל יצה"ר בשעת מ"ת והיינו כמ"ש במק"א משום דס"ל ביומא (דף מ') דהגרלה מעכבא ודריש ועשהו ולא השם וס"ל דעדיף טפי למעט דבר במילתא דאיירי בה. וא"כ ה"נ דריש היום לעשותם ולא למחר לעשותם. והיינו משום דלע"ל יעקר יצה"ר כדאיתא בסוכה (דף נ"ב) ובמדרש בכ"מ ואין תועלת בעשיית מצות כי עיקר ענין עשיית המצות הוא להתגבר על היצה"ר כידוע. ולזה אם היה נעקר יצה"ר במ"ת שוב לא היה שייך לקבל התורה. ור"ש דס"ל דהגרלה לא מעכבא כמ"ש התו' שם ודריש ועשהו למעט קרבן אחר מגורל ס"ל דעדיף למעט במילתא אחריתא ודריש היום לעשותם ולא היום לקבל שכרם וס"ל אין מצות בטילות לע"ל. ואף שיעקר היצה"ר בכ"ז ע"ז בעצמו יקבלו שכר על שהגיעו למדריגה זו. ועכצ"ל דבז' בסיון ניתנה תורה דאי בו' בסיון וקרא דויקרא אל משה היינו לקבל שאר תורה כדאיתא ביומא (דף ד'). א"כ קשה כיון שכבר נעקר יצה"ר ל"ל לקבולי שאר תורה. ויותר נראה דמ"ד חירות ממה"מ ונעקר יצה"ר מלבם רק חזר במעשה העגל ס"ל דלהכי הוצרכו לקבלת התורה לפי שקיום העולם תלוי בקיום מצות התורה וכדדריש בשבת (דפ"ח) מיום הששי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית וע"ש בפירש"י דהיינו למ"ד ו' בסיון ניתנה תורה. ומ"ש התו' בע"ז (ד"ג) דהא דהוסיף משה יום מדעתו לא חשיב הוא דחוק לענ"ד לומר דהכתוב מרמז שלא כפי שניתנה תורה באמת. ומ"ד בז' בסיון י"ל דס"ל דל"ד הא וא"כ מוכח דר"ש ס"ל בו' בסיון ניתנה תורה והיינו כמש"ל דהספרי ס"ל הכי וסתם ספרי ר"ש כדאיתא בסנהדרין (דף פ"ו). ור"י דס"ל חירות משיעבוד ס"ל שפיר בז' בסיון ניתנה. ושבת נצטוו במרה. וקידוש בנשים מה"ת כנ"ל:

ועפ"ז מיושב מנהגינו שאנו אומרים בשבועות זמן מ"ת בו' בסיון אף דקיי"ל ביו"ד סי' קצ"ו שש עונות לפולטת. דהנה לראב"י דאמר ששי למסען וביום שבאו לסיני נסעו מרפידים. א"כ ביומא קמא לא היה אפשר שיאמר להם דבר שהרי היו טרודים בנסיעה וגם דהא כל עליותיו היו בהשכמה. אבל לרבא דאמר לחנייתן ובארנו לדעת הילקוט שבאו לסיני במוש"ק א"כ היה אפשר שיאמר להם ממלכת כהנים בר"ח. רק רבא אמר שלא אמר להם משום חולשא דאורחא וביארתי בחיבורי ח"א סי' כ' דהיינו משום שרוצה ליישב למ"ד שם שלשה עונות. אבל למ"ד שש עונות שפיר י"ל אליבא דרבא דס"ל כרבנן שתורה ניתנה בו' בסיון וממלכת כהנים נאמר בר"ח ב' בשבת כיון שבאו לסיני במוש"ק והגבלה בג' בשבת ופרישה בד' וכמ"ש בחיבורי שם. והיינו משום דקיי"ל בזה כרבא לגבי ראב"י כמש"ל שכ"פ הרמב"ם. ובחיבורי שם בארתי דהא דשש עונות תלוי אי אמרינן אין מוקדם ומאוחר בחד ענינא אי לא ע"ש. וי"ל שזה תלוי אי ניתנה תורה בו' בסיון או בז' בו. דביומא (דף ד') איתא דלמ"ד מ"ת בז' בסיון הא דכתיב ס"פ משפטים ויעל משה היה קודם מ"ת. וצ"ל דאין מו"מ בתורה. ולמ"ד מ"ת בו' בסיון היה זה אחר מ"ת ע"ש ונכתב כסדר. אך י"ל דזה הוי כתרי עניני ואכמ"ל בזה]:

ובאמת צריך להבין הא דאיתא בש"ס לר"י שמשה הוסיף יום אחד מדעתו. ומשמע דבלא"ה היה מ"ת בעש"ק ו' בסיון. וכן הבינו התו' בע"ז (דף ג'). וכ"כ המג"א ר"ס תל"ד. והוא תמוה דכיון דילפינן מג"ש דזכור שהתורה ניתנה בשבת וג"ש הוי הל"מ. וכל התורה היתה כתקונה אש שחורה ע"ג אש לבנה עוד קודם בריאת העולם. ואיך שייך לומר שמרע"ה חידש זה. וצ"ל שמצד שהקב"ה ידע שעתיד משה להוסיף יום מדעתו. הסכים על ידו עוד מקודם ורמז בתורה שמ"ת יהי' בשבת. והוא דוחק. ורציתי לומר דבאמת נגזר מכבר שמ"ת יהי' בשבת וכמש"ל שיום השבת הוא מסוגל יותר לזה. ורק אם לא היה בדעת מרע"ה להוסיף יום אחד היה מעבר את ר"ח אייר כדי שיהא ר"ח ביום ב' וכדס"ל לרבנן באמת כדאיתא בשבת (דף פ"ז ע"ב). ואף שעדיין לא נאמרו לו פרשת הגבלה ופרישה. בכ"ז י"ל שידעם מצד ידיעת התורה. וכעין הא דאמרינן בסוף קידושין שאאע"ה שמר כה"ת כולה. אבל בסוגיא דשבת (דף פ"ו ע"א) לא משמע כן. ויש להאריך בזה:

ועוד יש להבין היכי ילפינן לפולטת שש עונת מהא דהוסיף משה יום אחד דהא בפולטת הוא פלוגתא בטבע האשה אם הזרע מסריח או נקלט בד' עונות או בו' עונות. וכיון שהקב"ה אמר היום ומחר מוכח דסגי לפולטת ד' עונות. ומה לנו במה שהוסיף משה יום אחד. וצ"ל שע"י הוספת משה נשתנה הטבע וכעין דאיתא בירושלמי פ"ק דכתובות על בת ג' שנים אם עיברו השנה דבתוליה חוזרין מקרא דגומר עלי והוא דוחק. והנראה בזה דמרע"ה לא הוסיף מדעתו על דעת המקום רק שהבין מדעתו שכוונת הדיבור הוא על אופן זה וכדאיתא בשבת (דף פ"ז) שדרש היום כמחר. ואף שכתבו התו' שאינה דרשה גמירה. מ"מ כיון האמת שכן היתה כוונת מאמר הקב"ה. והיינו דקאמר הש"ס שם שהקב"ה הסכים על ידו מדלא שריא שכינתא עד צפרא דשבתא הכוונה שזה הוכיח שכן היתה כוונת הדיבור מתחילה. אבל לא שנשתנה הדיבור ע"י מה שהוסיף משה יום אחד. כן נלע"ד ברור אף שמדברי התו' בע"ז (דף ג') ומדברי האחרונים א"נ כן:

והנה במק"א בארתי הא דמנחות (דף ס"ה) דמקודם איתוקם תמידא ואח"כ איתוקם חגא דשבועיא דתלי זב"ז. וגם למה הוזכר שם מקודם צדוקים ואח"כ בייתוסים. ועתה י"ל דהנה להבייתוסים קשה הא עצרת הוא זמן מ"ת ולדעתם לא יבוא ביום מ"ת רק כשחל ר"ח ניסן בשבת. וצ"ל דס"ל דמ"ת היה באחד בשבת דלא ס"ל ג"ש דזכור והיה אז ר"ח סיון בב' בשבת כרבנן ובז' בסיון ניתנה תורה כר:' יוסי וס"ל שלזה נקבע חג עצרת אחר השבת. ונראה טעמם דילפי מדכתיב ששת ימים תעבוד. וס"ל דגם ביום א' שייך זה דהא נשאר עוד מקצת היום ביום מ"ת. וגבי מן דריש מששת ימים שהיה בשבת לפי שהמן היה יורד בבוקר ובאותו יום שנאמר להם לא ירד המן. והנה בשבת (דף פ"ז) איתא דרבנן ס"ל דפרישה היתה רק שני ימים כדכתיב וקדשתם היום ומחר. ור"י ס"ל דמשה הוסיף יום אחד דדריש היום כמחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו והנה אין לומר דדריש מדלא כתיב שני ימים. דז"א דהכא לא אפשר למיכתב, שני ימים שהיה אפשר לומר דסגי איזה שני ימים שיהיו. וע' יו"ד ר"ס רי"ט בנודר סתם שאין מחייבין אותו לעשות תיכף וע' מהרי"ט סי' קל"א בזה. ולזה הוצרך לומר היום ומחר שיעשו תיכף. רק משה דריש היקש בלא שום הוכחה. ולפ"ז בששת ימים תעבוד י"ל ג"כ שהוקשו הימים זל"ז שלילותיהן עמהם. ומוכח שמ"ת היה בשבת. אבל הצדוקים לא דרשו ההיקש וס"ל שניתנה תורה ביום א'. וששת ימים הוא עם אותו היום כמש"ל אף שאין לילו עמו. ואף דלפ"ז יהא מ"ת בז' בסיון כמש"ל. צ"ל דס"ל שפרישה נאמרה ביום עש"ק היום ומחר. וביום ה' בנה מזבח והקריב קרבנות כדאיתא בשבת (דף פ"ז) וביום ד' נאמרה הגבלה וביום ג' נאמר ממלכת כהנים ובר"ח יום ב' לא נאמר כלום משום חולשא דאורחא:

והנה כשהחזיקו הצדוקים בדעתם שיחיד התנדב ומביא תמיד איתא במנחות (דף ס"ה) שהביאו ראיה מדכתיב תעשה לשון יחיד והוא נפלא דהא כתיב ג"כ תשמרו וגם ידוע שרוב מצות התורה כתובים בלשון יחיד אף שנאמר לרבים. וא"ל שדקדקו משינוי הלשון שמקודם כתיב תשמרו ואח"כ כתיב תעשה. דא"כ מה מייתי שם חכמים ראיה מתשמרו. ובמק"א בארנו שהראיה היא שצריך להביא מן השמור דהיינו מתרומת הלשכה ואכמ"ל בזה. והנה בחגיגה (דף ו') פליגי בעולה שהקריבו בסיני עולת תמיד הואי. או עולת ראיה הואי. ובמכילתא פ' בא איכא פלוגתא אי זה היה קודם מ"ת או לאחר מ"ת. ואי נימא שזה היה קודם מ"ת קשה דהא אז לא היתה עדיין תרומת הלשכה. וצ"ל דמ"מ הקריבו אז משל ציבור שנתן כ"א חלק בזה. ולמ"ד דהוי עולת ראיה ס"ל דהא דכתיב העשויה בהר סיני היינו שנאמרו מעשיה בסיני כדאיתא בסוגיא שם. והנה הצדוקים ס"ל פשוטו של מקרא שנעשתה בסיני ועולת תמיד הואי ולזה הוכיחו מזה דיחיד מתנדב ומביא תמיד שהרי אז לא היתה עדיין תרומת הלשכה. ותעשה דמייתי הש"ס נראה דהיינו הך דפ' תצוה שלא נזכר כלל תשמרו ולא לשון רבים ואף שי"ל דניתנה תורה ונתחדשה הלכה שיהא משל ציבור י"ל דהצדוקים סברו שהיה זה אחר מ"ת ואז עדיין לא היתה תרומת הלשכה דעל השקלים נצטוו אח"כ בשעת מעשה המשכן. ועוד לא מסתבר שאח"כ כשנצטוו על השקלים נתחדשה הלכה שיקריבו מהשקלים. אבל כשהודו שאין יחיד מביא תמיד נראה דס"ל שעולת סיני היתה קודם מ"ת. וכשניתנה תורה נתחדשה הלכה שיהא מהשקלים. והנה אי היה זה קודם מ"ת או לא נראה דתלי אי מ"ת הי' ו' בסיון או ז' בו. אי נימא מ"ת בז' סיון הקריבו הקרבנות קודם מ"ת דהא איתא ביומא (דף ד') דויעל משה היינו קודם מ"ת למ"ד ז' בסיון והכי איתא בשבת (דף פ"ז) דלר"י בנה מזבח בחמישי קודם מ"ת. ולמ"ד מ"ת ו' בסיון היה זה אחר מ"ת. וא"כ כיון שהודו שאין יחיד מביא תמיד א"כ ס"ל דמ"ת בז' בסיון. ולפ"ז שפיר י"ל שעצרת היה באחד בשבת. ולזה הוצרכו עתה הפרושים להתוכח עם הבייתוסים להראות שתלוי בימי החודש ולא באחר השבת. ולזה כתוב מקודם צדוקים ואח"כ בייתוסים לפי שבין כתות הצדוקים היתה מחלוקת שכת הנקראים צדוקים סברו מ"ת בו' בסיון ומ"ת היה בשבת. ולזה טעו ביחיד מביא תמיד. והבייתוסים סברו בז' בסיון ולזה טעו דדוקא אחר השבת:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה