שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן טז
וע"ד בני הכפרים שמתעצלים ללכת למכור חמצם ע"י הרב. ומוכרים חמצם ע"י השו"ב הנמצא בכפר. חלילה לעשות כזה. כי כמה פעמים יזדמן שצריך לדעת איך לכתוב פרטי המקומות והחמוצים. והשו"ב הכפרי הלואי ידע הלכות שו"ב כראוי. ולא הלכות פסח. וגם בין המורים ראיתי כאלה שטועים בפרטי כתיבת הצעטלען. וגם יפה כתב כת"ר כי בשעת מכירת חמץ שואלים ג"כ כמה שאלות בהלכות פסח. וכשמוכר ע"י השו"ב. שואלים מהשו"ב. והוא בוש לומר איני יודע ומורה להם כאשר יישר בעיניו. ועוד כי זה גזל גמור דהלא ההכנסה ממכ"ח שייכת בכל תפוצ"י להרב וכן ההכנסה מהכפרים שבגליל העיר שייכת לו. וע' חיבורי ח"ב סי' ד' ה'. ולזה פשוט שאסור למכור חמץ רק אצל רב העיר שהכפר הלז שייך לגליל העיר ההיא זולת לפעמים נמצא איש מהעיר או מהכפר בעיר אחרת. ומסופק אם יספיק לבוא לעירו למכור החמץ או שמא ישכח. אזי מותר למכור בעיר אחרת. ובכגון זה מחלו המורים מתחילה זה לזה. דהא גם בעירו יזדמן שימכור שם איש מעיר אחרת. ואדעתא דהכי נקבעה ההכנסה הזאת. וע' כעין זה בב"מ (דף כ"ז ע"ב. ואף דשם פריך עלה. מ"מ הכא א"ש יעו"ש: