שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן יב
כבוד ידידי הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה נתן נטע הכהן נ"י הרב דק' קאליבעל.
ע"ד חטים שמורה שנטחנו בליל ש"ק והנאמן היה ישן בבית שאצל הריחיים. ושני יהודים פועלים ישנו בריחיים ממש. והיה בעת הטחינה רק נכרי מנהל הריחיים ונתן ג"כ הקמח לתוך השקים. והרבה קמח שמורה שנטחנו בעש"ק בהשגחת יהודים עמדו בריחיים בשקים קשורים ונשקלים. וכבר אפו הרבה מהקמח שמורה הזאת. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים מאוד וחפץ לדעת דעתי בזה. ובאשר בעונותי אני טרוד גדול אשיבנו בקוצר:
הנה בזה כבר נהגו כל ישראל שלא להשתמש בפסח רק מקמח שמשוחר לפסח משעת טחינה כמבואר בסי' ת"ס. ואף שהפוסקים כתבו הטעם מפני שאז מתקרב למים מפני שטוחנים בריחיים של מים ובזמנינו אין שייך זה כי אף שנטחן בכח המים. בכ"ז המים רחוקים מהחטים והקמח ואין להם שייכות כלל כידוע. ובפרט שיש ריחיים שאינם של מים. בכ"ז כבר נהגו להחמיר בזה. ונראה הטעם לפי שקודם שנעשה קמח אינו מחמיץ כ"כ במהרה. ואף כשמתחמצים החטים כתבו הרבה פוסקים דהוי רק חמץ נוקשה אבל כשנעשה קמח אזי מתחמץ כשיבוא מעט מים עליו וגם הוי חמץ גמור. לזה נזהרים בשמירתו משעת טחינה. ונהגו לנקר הריחיים כמבואר בסי' תנ"ג ובכל הפוסקים אף שודאי יהי ששים נגד מה שיוכל להתערב בקמח מן הקמח חמוץ הדבוק בריחיים. בכ"ז החמירו רבותינו בזה מאוד. ונראה הטעם לפי שמבטל האיסור לכתחילה. ואף שאין כוונתו לבטל רק לטחון שכתבו הפוסקים ביו"ד בסי' פ"ד וצ"ט שמותר לבטל בכה"ג. וגם דבחמץ קודם פסח הקילו הרבה פוסקים משום דעודנו היתר. מ"מ כיון שאם נקל בזה יהיו כל הקמחים לפסח מעורבים בחמץ לזה החמירו. כי לא הקילו בזה רק במקרה בעת הצורך. אבל לא שיהי' לדבר קבוע תדיר. ועוד נראה שאם יהי' קצת חמץ בתוך הקמח יש לחוש שבעת הלישה יחמיץ במהרה את כל העיסה כי אותו המעט יהי' כשאור לכל העיסה וידוע כי עיסה עם שאור מחמצת במעט זמן. ואף שמנפה הקמח בכ"ז אפשר שהחמץ שיודבק בהקמח יוחן ג"כ ויהי' לאבק דק שלא ישאר בנפה. אבל עיקר מצות שימור אינו רק משעה שבא מים לתוכה כמבואר בפסחים (דף מ' ע"א). ואף בהא דבעי שם שימור מקמי לישה. היינו משום לתיתה ע"ש. ובירושלמי פ"ק דביצה ה"י הובא בתו' ביצה (דף ג' ע"א) ד"ה גזירה מפורש שא"צ שימור רק משעת לישה שנותן מים לתוכו ע"ש. והמחמירים לאכול משומר משעת קצירה נראה הסברא דגם בשעת קצירה בא עליהם מים מגשמים שאפשר שיחמיץ במחובר ועכ"פ אח"כ בממרים:
ולפ"ז בנ"ד שניקרו הריחיים כראוי. הנה לא נהגו לשמור את הריחיים תמיד שלא יטחנו שם חטים מחומצים ואף אם הריחיים של נכרי. ואף שמעמידים שם איש ישראלי על המשמר. בכ"ז אין מקפידים אם השומר יוצא לפעמים על איזה עת או שהולך לישן לפי שאף אם יטחנו חטים מחומצים ג"כ אין כאן איסור ודאי. דהא יובטל בס' כנ"ל וגם י"ל דמירתת כי לטחון חטים א"א בשעה אחת ואפשר יבוא בתוך כך השומר או ייקץ משנתו ויתפס כגנב. וכעין זה איתא בחולין (דף ו') דבתערובות דמאי לא חיישינן לחלופי והיינו משום דרוב ע"ה מעשרין. ומכ"ש בנ"ד דאיכא ס' ואינו רק חומרא בעלמא. ואם יש חטים של פסח בריחיים בעת שהשומר היה ישן. הנה לחלופי נראה שאין לחוש כיון שעיקר הדין שמותר ליקח קמח מן השוק דרוב חטים יש בהם ס' נגד המבוקעות שבהם. וכיון דהוי רק חומרא בעלמא לשמור החטים לפסח משעת טחינה אין לחוש לחלופי וכמש"ל. ורק אם בשנה ההיא מצויים חטים מחומצים אז יש לדון לחוש לחלופי. ואף להפוסקים דס"ל שאין לחוש לחליפין במקום שאין לו הנאה. הכא ידוע שאינם מחומצים יותר טובים מהמצומחים ויש לו הנאה בחליפיו. אבל באמת גם בזה אין לחוש כיון שיש שם שומר ישראל אף שהוא ישן. דהא גבי יי"נ קיי"ל בע"ז (דף ס"א) וביו"ד סי' קכ"ח וסי' קל"א דשרי אף בעיר שכולה נכרים היכא שאפשר שישראל יבוא לשם ואינו סגור ברשות הנכרי שיוכל הנכרי לעכב על הישראל מליכנס לשם. וסגי בחלון וסדק שיוכל ישראל להביט דרך שם. ואף בלילה דעת הרבה פוסקים דשרי. והראב"ד והרשב"א שהביא דבריו והובאו בב"י סי' קל"א ובש"ך סקי"ב שם שהחמירו בלילה. התירו אם ישראל ישן שם. אלמא דשרי בישן אף שליגע ביין יוכל ברגע אחת. ומכ"ש בנ"ד שצריך שהות להחליף החטים ולטחנם. וכשייקץ הישראל קודם הטחינה אפשר שיכיר שהוחלפו החטים. וע' בש"ך סי' ק"ל סקי"א שכתב דאף בלילה שרי אף שאין ישראל שם וסגי ברוכלים המחזירים בעיירות ע"ש וע"ש בדגמ"ר מ"ש בזה. ואף שיש לחלק דגבי יין הוא נתפס כגנב על כניסתו ועל מגעו והתעסקותו ביין. משא"כ גבי טחינת חטים שזוהי מלאכתו לעמוד אצל הריחיים ולעסוק בטחינה. מ"מ כיון שהוא נתפס שגנב אם יראהו מתעסק בהחסים להחליפן. לא חיישינן לזה אף שאין נתפס כגנב על התעסקותו בטחינת החטים. וע' יו"ד סי' קכ"ח ס"ד וסי' קכ"ט ס"א וס"ה בענין אם אינו נתפס כגנב. והכא כשישן מירתת בכל רגע שמא יקיץ משנתו. ודמי להא דהתם כשהלך ולא הודיעו כמה ישהא דמירתת בכל שעה שמא יבוא ע"ש ואקצר:
והנה איזה מהאחרונים כתבו דכיון דילפינן מושמרתם את המצות דבעי שימור. ממילא דמי למי חטאת דכתיב בה למשמרת וקיי"ל בפ"ט דפרה שפוסל בה היסח הדעת אף ברגע אחת. ולזה ה"ה גבי חטים לפסח צריך שמירה מתחילה ועד סוף בלי היסח הדעת. והשו"מ מ"ק ח"ג סי' פ"ז כתב דבעי שמירה ומחמרינן בספק וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א דגבי תרומה דכתיב משמרת תרומותי בעינן שמירה ודאית ולא מספק אף שהוא ספק טומאה בר"ה ע"ש. ולענ"ד לא דמי כלל דהכא כתיב ושמרתם את המצות ודרשינן לה בפסחים (דף ל"ח) שמרהו שלא יבוא לידי חימוץ. והיינו מדכתיב את המצות למדנו שהשמירה הוא בנוגע לענין שיהא מצה ולא חמץ וע"ש בפירש"י. ולזה אף אם יסגור הקמח באיזה חדר ולא ילכו שם רק ישראלים היודעים להזהר בקמח פסח שפיר דמי ואף בתרומה לא מצינו שיצטרכו להושיב שומר תדיר. ורק בשעה שמתקרב להתרומה איזה דבר או איש המטמא צריך לשמור שלא תיטמא. ולהכי בחולין שם גבי טמא ששוחט קדשים צריך שיאמר ברי לי שלא נגעתי שפיר כתבו הרמב"ן וריטב"א דהיינו משום דבעינן ודאי שימור כיון שהטמא נתקרב אצל המוקדשין ועסק בשחיטתו. וזוהי סברת הפוסקים שכתבו שצריך שמירה משעה שנתקרבו החטים למים. וממילא דאח"כ כשנתרחקו מן המים שוב א"צ שמירה:
ורש"י פירש בפסחים (דף ל"ח) שכשמשמרה מן החימוץ נתכוין לשם מצה של מצוה. ופירושו מוכרח בסוגיא שם דמייתי לה אהא דבמצות של תודה אינו יוצא בפסח דהוי מצה של זבח. אלמא אף דבמצות של תודה בעינן ג"כ שלא יהא בהם שום חמץ. מ"מ יליף מושמרתם את המצות דבעינן שישמרנה לשם מצה של פסח. אכן במכילתא פ' בא איתא ושמרתם את המצות מכאן שאם תפח תלטוש בצונן. והובא לרש"י בחומש שם. מבואר דדריש מינה רק להצריך שישמור שלא תחמיץ אבל לא שיהא לשם מצת פסח. והנראה דהנה תנן בחגיגה (דף י"ח) שאם טבל למעשר אסור לתרומה לתרומה אסור לקודש. ואם טבל סתם אסור לתרומה ע"ש בטורי אבן (לדף י"ט ע"א). ובדף כ' שם איתא שאם היה סבור שהם בגדי חול ונטל בגדי שבת הרי הם טמאים דהמכוין לשמור דבר זה ושומר דבר אחר אינה שמירה. ואף דשם הוי רק מדרבנן. היינו משום דאיירי באדם וכלים דלא כתיב בהם שמירה. אבל בתרומה וקדשים הצריכים שמירה מה"ת. י"ל דג"כ לא מיקרי שמירה בכה"ג. ולזה במצה בעינן שישמרנה לשם מצת מצוה. אבל אם שמרה לשם מצת זבח תודה לא יצא ידי חובת שימור. דהא גבי מצת תודה לא כתיב כלל מצות שימור. ועפ"ז נראה לישב מה שקשה טובא בחולין (דף כ"ב ע"ב) דבעי אם יוצא בשיאור ללחמי תודה דהוי ספק חמץ ספק מצה ע"ש. וקשה למה לא בעי לה גבי מצה בפסח אם בירך על שיאור אם צריך לחזור לברך. דאי הוי ספק א"צ לחזור ולברך. ואי הוי בריה בפ"ע צריך לברך. וזה נ"מ גם בזה"ז. משא"כ גבי תודה דשייך רק בזמן הבית והוי הלכתא למשיחא. ולפמש"ל א"ש דגבי מצה לפסח צריך שימור מה"ת. ולזה אף אי נימא דשיאור הוי ספק. מ"מ לא יצא דהא לא שמרה כראוי דהרי נעשה שיאור וכמ"ש הרמב"ן ורשב"א דכיון דהוי ספק תו לא הוי משומר. ובודאי צריך לחזור ולברך בעת שיאכל מצה שנשמרה כראוי. ועפ"ז יש לישב מה שקשה טובא הא דאיתא בפסחים (דף ל"ח) וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהחו"מ דאם עשה מצה למכור בשוק ללחמי תודה יוצא ידי מצה משום שעושה ע"מ כן שאם לא ימכרם יאכל מהם בפסח. וקשה דהא בדאורייתא קיי"ל דאין ברירה. וא"כ לא מיקרי כוונה וכדאיתא בגיטין (דף כ"ה) גבי גט בכה"ג וע' שו"ת רעק"א סי' ב' לענין עיבוד עורות לסת"ם על תנאי. ולפמש"ל י"ל דהכא לא בעינן כוונה לשמה. רק בעינן שישמרנה מחימוץ על דעת שיאכל ממנה בפסח. וזה סגי בשמירה על הספק שאפשר שיאכלנה בפסח. וא"צ לזה סברא דהוברר הדבר למפרע. ומדוקדק בזה לשון רש"י שכתב שכשמשמרה שלא תחמיץ ישמרנה לשם מצת מצוה. ולא כתב שילוש אותה לשם מצת מצוה. והיינו כמש"ל שהכוונה שישמרנה מחימוץ בכוונה שיאכלנה בפסח שעל מצה זו מחוייבים בשמירה כנ"ל. ובפסחים (דף מ') איתא שממלא כריסו מבציקות של עכו"ם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה מ"ט משום דלא עביד בהו שימור. וקשה דנקיט לשון שימור ולא קאמר משום שלא לשו אותה לשמה. וכן מסיק שם דבעינן שימור מעיקרא וע"כ כמ"ש שא"צ שיכוין במעשיו לשם מצת מצוה. רק צריך שישמור מן החימוץ על דעת לאכלה בפסח. וכ"נ מלשון הש"ס בחולין (דף ד') גבי מצת
כותי דלא בקיאי בשימור. ולא קאמר דלא בקיאי בכוונה. והיינו משום שהמצוה היא השימור ולא הכוונה:
עכ"פ בנ"ד י"ל דכיון שישנו בבית הריחיים שפיר הוי שמירה. כיון שא"צ שישמור אותם בלי הפסק. וגם דבארנו שהשמירה היא מחימוץ במקום שיש לחוש לזה ע"י התקרבות החטים למים. והכא לא שייך זה. ולזה הקמח שנטחן בע"ש ודאי שאין חשש עליהם. ובפרט שידועים במשקלם ומשקל הוי סימן ואין לחוש לחליפין כי בחפזו להחליף לא יוכל לכוין המשקל כראוי:
ועוד יש לדון מצד שבעל הריחיים ומנהלו הם אומנים לזה וזהו עסקם. ויש בזה חזקה דאומן לא מרע אומנתו. דלזה האמינו קפילא באיסורים. ובמנחות (דף מ"ג) איתא שתגר עכו"ם נאמן בתכלת וכבר האריך הנו"ב מ"ת סי' ע"ב לבאר שתגר נאמן מצד חזקה דלא מרע נפשו אף בדאורייתא. וא"ל דהתם הוי דבר שאפשר לברר ויתפס בשקרו. ז"א דבנ"ד אם נחוש שיחליף בשביל תועלתו כגון שיתן קמח שנטחן מחטים גרועים ומצומחים. הרי אפשר להתברר כי הסוחרים מכירים בין קמח לקמח במראהו וטובו וגם באפייתו ניכר אם הוא מחטים מצומחים כידוע:
אכן הקמח שנטחן בשבת. אף שכתבנו לדון שאין לחוש לחליפין וגם שאין לחוש שטחן בינתיים חטים מחומצים. בכ"ז נראה שאין לזה תורת שמירה. דהא כתבו הפוסקים בסי' תנ"ג שנהגו לשמור בשעת טחינה שישראל יעמוד עליהם ולא סגי במה שהשומר ישן שם. ואף שע"פ דין מיקרי זה שמירה. מ"מ הוא נגד המנהג. וכבר קבלו ישראל מנהג זה לחובה. וכ"כ הב"י בשם הרוקח והמרדכי שנהגו לילך להריחיים בשעת טחינה. ומייתי לה מהירושלמי ומחולין (דף ז'). ואף דמחולין אין ראיה דשם מבואר שהוצרך לעבור עם החטים דרך נהר והוצרך לשמרם שלא יחמיצו. ולזה קאמר שם דעסיק במצוה. אבל בשעת טחינה י"ל שא"צ להיות. וי"ל דקאי על ריחיים שלהם שהיו החטים קרובים להמים וכמש"ל. ושפיר דייק לה מהא דחולין. אבל פשטות דברי הפוסקים הם שהמנהג בכל גוונא להיות אצל הטחינה ורש"י פירש בחולין שם דמתחילת טחינה והרקדה בעינן שימור לשם מצה דכתיב ושמרתם את המצות. נראה דמפרש כמ"ש הרוקח שהמצוה היא בשביל הטחינה. וקשה כנ"ל. ואפשר כוונת רש"י דכמו שצריך שימור בטחינה. כן צריך שימור עתה בנשאו החטים דרך נהר. אבל מ"ש בהרקדה צ"ע דהא בהרקדה אינו מקרב אצל המים. וצ"ל שחיוב השימור מתחיל מהטחינה עד סוף האפיה. או הכוונה כמש"ל דמשעה שנעשה קמח הוא מתחמץ בנקל וצריך שימור טפי. משא"כ בחטים. ובאמת מבואר בירושלמי דסגי בשימור משעת לישה כדאיתא בפ"ק דביצה ה"י. וכן בפסחים פ"ב ה"ד איתא שלא יצא י"ח ברבוכה משום שלש עם מי פירות או שנחלטה וא"צ שימור לפי שאינו מחמיץ. וא"י רק במצה הצריכה שימור ע"ש במפרשים. ותיפוק ליה דהא צריכה שימור משעת טחינה. ומוכח שמצות ושמרתם הוא רק משעת לישה. וכבר כתבו הפוסקים בסי' תנ"ג שהשימור מטחינה אינה אלא חומרא ובשעה"ד לוקחים קמח מן השוק. ובנ"ד שמירה ודאי לא מיקרי. וגם מי שאין נזהר בשמורה אין ראוי שיקחם אם אינו שעה"ד. אכן כיון שכבר אפו אותם. בודאי כשרים הם. ורק למצת מצוה ישתדלו לקחת מצות אחרות אם יהי באפשרות. כי מעיקר הדין הם כשרים וגם שמורים מיקרי כמש"ל: