שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן ט
כבוד הרה"ג וכו' מו"ה משה צבי נ"י הרב דק' ראמאנאווא.
ע"ד שהיו תלוים שני ליווארעס אחד של פסח ואחד של חמץ. וקודם פסח השאילו אותו של חמץ לנכרי להוציא בו יי"ש מחבית. ואחר שעברו ג' ימים הוציאו בו ביום ב' של פסח יין מחביתין של פסח. ונשאל מעכ"ת ע"ז והורה להקל מהא דתנן בפ"ד דמכשירין מ"ט דהממלא מקילון אחר ג"י אמרינן דמסתמא כבר נתיבש מהמים שהיו בתוכו. ואף דבהכשר בעינן טופח להטפיח מ"מ הא מפורש ברמב"ם פי"ב מהמ"א דבעינן עכבת יין. ואף להכ"מ שם. מ"מ הכא קיל דהוי חמץ של נכרי שאינו אוסר במשהו כמ"ש השע"ת סי' תס"ז וחפץ לדעת דעתי בזה. ומטרדותי כעת וגם כי אינו נצרך כעת למעשה. אשיבנו בקוצר:
הנה לפי פי' הר"ש והרע"ב במכשירין שם שקילון הוא בור שיש בו מים. ודאי אין ראיה. כי ידוע שהקרקע בולעת בנקל משא"כ בכלי. אלא אף להרמב"ם שכתב בפיה"מ שם דהיינו כלי עץ או חרס. אין ראיה לנ"ד. כי ליוואר ידוע שהוא של מתכות. ומתכות אינו בולע כדתנן בפי"ב דפרה מ"ה ובנדה (דף י"ג ע"ב) ע"ש. ולפלא שהרמב"ם פי' בפיה"מ ריש מ"ק שקילון הוא בור עמוק ואכמ"ל בזה. ואף שהליוואר עשוי מריקועי פחים. בכ"ז היינו מתכות. ואף שבזמן ארוך מתנגבים המים אף על מתכות לפי שהאויר שואב את הלחלוחית. מ"מ לא שמענו בזה שיעור ג' ימים. ואדרבא מוכח מהא דמכשירין דבעינן טפי. דכיון דבקרקע או עץ וחרס להרמב"ם שבולעים לתוכם וגם האויר שואב בעינן ג"י. ע"כ דבמתכות שאינו בולע ורק האויר שואב בעינן טפי ועוד כי ליוואר העשוי מריקועי פחים יש בו באמצע כמו סדק במקום שנפגשים שתי הקצוות מהפחים ומחברים אותם שם יחד. ובסדק ההוא נכנס לחלוחית יותר כידוע והוי כעין עכבת יין הנזכר בש"ס ופוסקים שאוסר אף אחר זמן גדול. ושם קשה שיתנגב באשר האויר אין שולט שם כ"כ. וגם י"ל דיי"ש שהוא חריף מאוד. אינו מתנגב כ"כ במהרה כמו מים וכ"נ ביו"ד סי' קל"ז ס"ד דאיתא שם שבכלי שהשתמשו בו יין נסך אסור ליתן בו שאר משקים עד שידיחנו. והוא מדברי הרשב"א ומשמע דאף שכבר עברו כמה ימים בכ"ז צריך הדחה וכ"נ ברמב"ם פי"א מהמ"א הי"ח ע"ש. והיינו משום שיש בו חריפות וממשות ונשאר איזה ממשות על הכלי אף אחר שנתיבש הכלי וכן הוא האמת כידוע. והנה אף שיש פוסקים הסוברים ביו"ד ר"ס ק"ה דבכלי מתכות יש דין כבוש ע"ש בט"ז ושאר אחרונים. וגם יש פוסקים דס"ל דרק בנחושת ליכא דין כבוש וכדמשמע בש"ס בנדה (דף י"ג) שהזכרנו וע' תו' שבת (דף מ"ב) וזבחים (דף צ"ה) מה שהביאו מהירושלמי. מ"מ ודאי שאינו נבלע במתכות בנקל כמו בשאר דברים. ולזה אף דבכל הכלים מתנגבים לגמרי בג"י. מ"מ כלי מתכות נהי דבלעי. מ"מ אין מתנגבים לגמרי בג"י וכמש"ל. וע' יו"ד בטוש"ע סי' קל"ה לענין מכניסו לקיום שנחלקו הפוסקים אם כלי מתכות בולע ואקצר:
ומ"ש כת"ר דהרמב"ם פי"ב מהמ"א כתב דבעינן עכבת יין הנה הכ"מ נדחק שם בזה. וגם דברי הלח"מ שם אין להם ביאור. אבל כוונתו פשוטה לענ"ד דהא קיי"ל דבמכניסו לקיום בעינן ניגוב. ובאין מכניסו לקיום סגי בהדחה. ולזה כשיש במשפך עכבת יין. א"כ נשאר היין ועומד שם תדיר. לזה הוי כמכניסו לקיום דהא במשפך שופכים היין מכלי לכלי לזה סגי בהדחה. אבל בלא הדחה כל זמן שיש משהו יין עליו אוסר את כל היין וכשיש עכבת יין נשאר שם תמיד משהו יין וא"כ כ"ש בנ"ד בחמץ בפסח:
ומ"ש כת"ר לצדד עפמ"ש השע"ת באו"ח סי' תס"ז סקי"ב דחמץ של נכרי אינו אוסר במשהו. והכא היה היי"ש של נכרי ז"א דהא כשהשיב הנכרי את הליוואר להישראל נשאר לחלוחית היי"ש בתוכו והוי של ישראל ונאסר אצל הישראל תיכף כשנכנס חג הפסח. ודוחק לומר שהישראל לא נתכוין לזכות בו ויש להאריך בזה. ועוד דהשע"ת עיקר יסודו שם כשהיתה התערובת בעודו ת"י הנכרי. אבל בנ"ד נתערב אצל ישראל. ועכ"פ קשה להקל ע"פ סברא הנ"ל:
ובכ"ז נראה שיפה הורה כת"ר להקל בזה. דהא כתב הפמ"א ח"ג סי' ע"ה שיי"ש ביין הוי נטל"פ ע"ש. ובסי' תמ"ז ס"י קיי"ל דנטל"פ מותר בפסח. ואף שברמ"א שם מחמיר במשהו ונטל"פ. מ"מ הרי כתבו שם המג"א ושאר אחרונים דהיכא דאיכא עוד צד להקל כגון ריחא ומשהו ונטל"פ מותר אף לדידן. ובנ"ד י"ל שכשהוציא בפעם הראשון היין של פסח בליוואר זה. כבר הודח ע"י היין. כי זה ודאי שלא היה בו כ"כ לחלוחית שירד לתוך החביות מהליוואר. וכשהוציא פעם שנית ועוד כמה פעמים. הוי זה כתרי משהו שיש מקילים בזה. ועכ"פ הכא דהוי רק נטל"פ. הרי יש שלשה צדדים להקל. ועוד דבנ"ד הוי ספק דשמא נתיבש היי"ש בתוך הליוואר. ואף שבארנו דלא דמי להא דמכשירין. מ"מ אין זה ודאי שלא נתיבש. וזה תלוי לפי מצב האויר והמקום שהכלי נמצא בו. ואף שכתבו הפוסקים דבספק משהו יש להחמיר. מ"מ בנ"ד דהוי נטל"פ וגם תרי משהו. בודאי יש להקל. ואף שיש לדון דלא הוי נטל"פ. כי יש יינות שמערבים בהם יי"ש להשביחם. בכ"ז יש להקל עפמש"ל דהוי ספק ותרי משהו. ומטרדותי ההכרח לקצר: