אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן ו

סימן ה

בר"ה (דף כ"ח) איתא שלחו לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא. אמר רבא ז"א תוקע לשיר יצא. פשיטא מ"ד התם אכול מצה א"ר והא אכל אבל הכא ז"ת כתיב והאי מתעסק בעלמא קמ"ל. אלמא קסבר רבא מצות א"צ כוונה איתיביה היה קורא וכו' ת"ש היה עובר וכו' אלא מעתה הישן בשמיני ילקה וכו'. החילוק בין מצה לשופר צריך מובן. ורש"י פי' שכן נהנה. וצל"ע דא"כ למה קאמר זכרון תרועה כתיב. ועו"ק דבמצה לא בעי הנאה כדאיתא בפסחים (דף קט"ו ע"ב) שאם בלע יצא. ואף אם הקיא אח"כ דליכא הנאת מעיו ג"כ יצא. וצ"ל דמ"מ איכא הנאת גרונו ע' חולין (דף ק"ב ע"ב). והרמב"ם פסק במצה דיצא ובתוקע לשיר לא יצא. וכבר נתקשו המפרשים מנ"ל לחלק לדינא:

ובאמת פשטות המשנה מבואר דצריך כוונה ממש מדמייתי בתר הכי הא דכאשר ירים ידו והא דנחש הנחושת שהכל תלוי בכוונה (וגם הא דמשני הש"ס שסבור חמור בעלמא קשה טובא דזה שייך בשופר אבל לא במגילה ששומע קול דברים. ומצאתי בטו"א שנתקשה בזה ונשאר בקושיא אך י"ל בפשיטות דהא בלה"ק יצא אף מי שאינו מבין. וא"כ י"ל שלא ידע כלל שקורא מגילה כיון שאינו מבין בלה"ק. ולזה קאמר שצריך עכ"פ שידע שהוא קורא המגילה ורק שלא נתכוין לצאת). והנראה דבאמת למ"ד א"צ כוונה נראה דהוי כמו זכין שלא מדעתו דגם גבי עירוב דהוי מצוה מ"מ זכין לו שלא מדעתו בערובי חצרות. וה"נ אמרינן בנדרים (דף ל"ה ע"ב) דמחוסרי כפרה יכולים להביא קרבנם עליהם שלא מדעתם דזכות הוא להם. ורק שאר קרבנות בעי דעת. ויליף לה מקרא וע"ש (דף ל"ו ע"א). ושם (דף ל"ו ע"ב) אמרינן דתורם משלו על של חבירו לא ליבעי דעת משום דזכות הוא לו. וא"כ כמו שידו וחצרו קונים שלא מדעתו. גם במצוה שייך זה. ולזה כיון שעשה המצוה זוכה בה אף שלא מדעתו ויצא בה. והיינו סברת הפוסקים שכתבו שאם כיון שלא לצאת שלא יצא. דלא עדיפא מקנין שאם מכוין בפירוש שלא לקנות דלא קני. ולפ"ז יש מקום לומר שאם אח"כ כשנודע לו שמחוייב המצוה ואומר שאינו חפץ שיצא במה שעשה שלא בכוונה שלא יצא וכמו במזכה חפץ שיכול לומר שאינו חפץ בו כדאיתא בב"ב (דף קל"ח) ובכריתות (דף כ"ד). וי"ל דז"א דרק במתנה שיש סברא לומר דשונא מתנות יחיה ויש קצת חוב שפיר יכול שלא להתרצות. אבל במצוה אמרינן דודאי נתרצה. ומה שאין מתרצה בטלה דעתו אצל כל אדם. ועוי"ל שזה רק במזכה ע"י אחר. אבל ידו שפיר קונה לו שלא מדעתו. וה"ה הכא שעשה המצוה בעצמו וגופו. ומכ"ש אי נימא שלא יצא יהי עוד עבירה בידו וכגון תוקע לשיר שאסור לתקוע ביו"ט לשיר. ואם יצא מצוה קעביד. ודאי הוי זכות לו:

והנה בדבר שאין בו ממש אין חל שום קנין כידוע בפוסקים עח"מ סי' רי"א. ונראה שלזה קול ומראה אין בו משום מעילה משום דמעילה בעי איזה דבר שיש בו ממש דילפינן במעילה (דף י"ח) חטא חטא מתרומה דבעי פגם ונהנה ע"ש. ולזה הנהו דאין בהם ממש אין בהם מעילה. וכן איתא בירושלמי פ"ג דר"ה שאין גזל בקול. והיינו כנ"ל משום דגם גזל בעי דרכי קנינים כידוע ע' ב"ק (דף נ"ו ע"ב) ובתו' שם. ולפ"ז במצות התלויים רק בקול ושמיעה מראה וריח צריך כוונה לצאת דדין זכות לא שייך בזה כנ"ל. והיינו דקאמר לרבא דהו"א דרק מצה שיש בה מעשה וקנין א"צ כוונה. אבל שופר שא"צ רק שמיעה ולא תקיעה דכתיב זכרון תרועה. הו"א שצריך כוונה. ולהכי מקשה שפיר עליו מק"ש ושופר ומגילה דכל הנהו הוי רק קול ושמיעה. ומיושב בזה הא דמקשה מישן בשמיני והקשו המפרשים דהא זה הוי מעשה כמו אכילת מצה. וקשה גם להא דשלחו לאבוה דשמואל. ולמה מקשה לרבא דווקא. ולפמ"ש א"ש דלאבוה דשמואל דבעי דוקא שיהא כדרך קנין. א"כ בישן בשמיני דהוי חוב לו שיעבור בבל תוסיף. ודאי שצריך כוונה. אבל לרבא דס"ל דאף בשמיעה יצא. משמע שאין תלוי בדרך קנין ורק כיון שעכ"פ עשה הדבר הזה יצא. א"כ גם בישן בשמיני הדין כן:

ועוד יש לחלק דהא קיי"ל בנדרים (דף ל"ו) דכל קרבן שמכפר בעי דעת בעלים. לפי שכפרה אין שייך בלא דעתו. ולהכי נמי חייבי חטאות אין ממשכנין בערכין (דף כ"א) דכפרה בלי רצונו לאו כלום הוא. וכן קיי"ל בכריתות (דף כ"ב) שאין מביאין חטאת על תנאי. והיינו משום דקרבן הבא לכפר צריך שיהא בו דעת גמורה בלי שום פקפוק וספק. משא"כ שאר קרבנות שפיר באים על תנאי. ובזה נ"ל ליישב מה שהקשו הראשונים בהא דאתקין ר' אבהו תשר"ת תש"ת תר"ת שיכלול תקיעות הכפולות ויאמר שאם העיקר תש"ת תעלה לו תקיעה אחרונה לראשונה ע' תו' ר"ה (דף ל"ג ע"ב) וע' לח"מ פ"ג מהל' שופר. ולפמ"ש י"ל דכיון דשופר בא לכפר כדאיתא בר"ה (דף כ"א) דלזכרון אתא כפנים דמי ואין קטיגור נעשה סניגור. לזה לא מהני תקיעה בתנאי דהוי כמו חטאת שצריך כוונה גמורה. ובאמת צ"ע בלא"ה בזה מהא דקיי"ל בכתובות (דף ע"ד) שכ"ד שא"א לעשותו ע"י שליח אין בו תנאי. וא"כ ה"ה בכל המצות התלוים בגופו נימא הכי. וצ"ל דשאני תנאי בגוף המעשה שאם אינו חייב יהא זה כמעשה קוף בעלמא לא מקרי זה תנאי. דהרי האמת הוא כן. ותנאי דהתם איירי היכא שהמעשה מעשה גמורה. ורק שבא התנאי לתלות בדבר אחר שע"י יתבטל המעשה. ובזה קיי"ל דלא מהני תנאי וכמ"ש התו' בכתובות (דף נ"ו) הסברא דלא אלים תנאי לבטל מעשה גמור. ורק בדבר שאפשר ע"י שליח ילפינן מב"ג וב"ר ואכמ"ל בזה]. וממילא מבואר החילוק בין שופר למצה. כי שופר שבא לזכרון ולכפר צריך דעת. משא"כ מצה. והיינו דקאמר הש"ס דכתיב זכרון תרועה. היינו דאתי לזכרון כנ"ל להכי מסתבר דבעי כוונה. וקמ"ל רבא דמ"מ כיון שנעשתה המצוה יצא. וע"ז פריך מק"ש דג"כ העיקר קבלת מלכות שמים ותלוי בכוונת הלב:

והנה הטו"א כתב (בדף ט"ז) דלמ"ד שאדם נידון בכל יום צ"ל דשופר לאו לזכרון הוי. והקשה דא"כ למה אמר הש"ס (בדף כ"ו) דלר"י כיון דבחוץ הוא לא ס"ל סברא דאין קטיגור נ"ס. והא בלא"ה ס"ל דלאו לזכרון הוא. ולענ"ד י"ל שזהו כוונת הש"ס דלרבנן שם אמרינן דזכרון הוי כפנים. אבל לר"י דלא הוי לזכרון הרי הוא כחוץ. דאין קטיגור נ"ס שייך אף בכל דבר. והנה רבא אמר בנדרים (ד' מ"ט) כמאן מצלינן אקצירי ואמריעי כר' יוסי דאדם נידון בכל יום (ובר"ה שם הגירסא רב יוסף) ואבע"א כרבנן וכדר"י דאר"י יפה צעקה בין קודם גז"ד בין לאחר גז"ד. הרי דרבא ס"ל הכא דנהגינן כר"י. ואף דסתם משנה בר"ה (דף ט"ז) דלא כר"י. ולזה ה"נ ס"ל לרבא לטעמי' דתוקע לשיר יצא כיון דס"ל דלא הוי לזכרון ומצות א"צ כוונה. ולפ"ז מיושב דלא מייתי כלל דר"י (בדף כ"ט) דס"ל דבעי כוונה. דר"י לטעמי' בפסחים (דף קי"ד) דס"ל מצות צ"כ. אבל לא משום עדיפות שופר משאר מצות. ודמקשה ממשנה דהיה עובר באמת משופר לא מקשה מידי דהא סתם משנה ס"ל (בדף ט"ז) דלא כר"י וכיון דלזכרון אתא בעי כוונה כנ"ל. ובפרט דמוכח מסיפא דמייתי כאשר ירים כמש"ל. ורק מקשה ממגילה דשם כיון שיודע שקורים המגילה ושומעה יש בזה פרסום הנס. ושפיר א"צ כוונה למ"ד מצות א"צ כוונה. ומשני סבור חמור בעלמא הוא. ולשון זה תמוה דמאי נקיט לשון חמור וגם כבר כתבנו דקשה דאמגילה לא משני מידי. והנראה דהכא חמור היינו כהא דדורשי חמורות שפירשו התוס' בקדושין (דף כ"ב) כעין המעשה. ובערוך ערך המר מפורש באורך בזה שבלשון ערב קורים על עסק ומעשה המר או חמר ע"ש ולפ"ז הכא הכוונה דמשני שא"י כלל שקורים המגילה רק איזה ענין ומעשה אחר וכמש"ל. דבלה"ק אם אין מבין צריך שידע עכ"פ שקורים המגילה. ולפ"ז כיון לבו לצדדים קתני בשופר לכוונה גמורה. ובמגילה רק לשמוע:

והנה לעיל אמר רבא דבשופר של עולה ושלמים לא יצא רבה אמר יצא מצות לאו ליהנות ניתנו. וכן אמר שם המודר הנאה מותר לתקוע תקיעה של מצוה. וכתבו התו' שם דאף שאפשר דהוי כתוקע לשיר. מ"מ הא אינו מכוין לשיר. וקשה טובא דהא רבא ס"ל מצות א"צ כוונה וא"כ אפשר שיכוין לשיר ויצא י"ח המצוה. ויש לאסור בכל גוונא וע"כ הו"ל לפרושי דדוקא כשאינו מכוין לשיר. וכמדומה שראיתי במפרשים קושיא זו. לזה נראה. דבפסחים (דף כ"ה ע"ב) איתא דלל"ק ס"ל לרבא אפשר ולא מכוין אסור ולל"ב ס"ל דמותר ע"ש בהנאה הבאה לאדם בע"כ. ונראה דבהכי פליגי ג"כ הני לישני דרבא דהכא. ופליגי ג"כ אי מצות צ"כ. דבאמת י"ל דלמ"ד דשא"מ אסור. ה"ה דנימא מצות אין צ"כ. ולמ"ד דשא"מ מותר. מצות צ"כ. כיון דכל מצות התורה הן ל"ת הן עשה נאמרו רק כשמכוין בהם. ולזה מעיקרא הוי ס"ל לרבא מצות אצ"כ כדקאמר תוקע לשיר יצא. ולזה קאמר דבשל עולה ושלמים לא יצא דנהנה בתוקע לשיר ואף שאינו מכוין לשיר. מ"מ יש לחוש כנ"ל. וגם דאפשר ול"מ אסור. והכא אפשר לתקוע באחר ולא בשל עולה. ואח"כ הדר ביה דס"ל מצות צ"כ ומצות לאו ליהנות ניתנו וס"ל כל"ב דאפשר ולא מכוין מותר. ולזה פסק הרמב"ם דתוקע לשיר לא יצא. דרבא גופיה הדר בי' כנ"ל:

והטו"א הקשה על מ"ש הר"ן בחולין דפס"ר בהנאה שרי והביא ראי' ממוכרי כסות. וקשה דהכא במעין אסר רבא בימות החמה דהוי פס"ר בהנאה. וה"נ קשה ממ"ש התו' דלא מכוין לשיר בתקיעה דהא הוי פס"ר ומאי שנא ממעין. ונראה בסברת הר"ן דבדבר שיש שני דברים נפרדים כגון בשבת (דף ע"ה) שפוצע החלזון להוציא דמו וגם נוטל נשמתו. ה"ז שני דברים. (ובדף ק"ג) שתולש עולשים ומיפה הקרקע הוא ג"כ שני דברים ורק שנעשים בבת אחת להכי קרי לה פס"ר וכן בכ"מ. משא"כ הכא במכירת כסות שכוונתו ללובשה. ורק בלבישה יש שתי הנאות אחת שמראה אותה לקונים וכפירש"י ושנית שמגין עליו מפני חמה וגשמים. ולההגנה אינו מתכוין לפי שא"צ לזה. וממילא לא הויא הנאה כלל כיון שאין לו חפץ בהנאה זו. וכעין זה כ' התו' בשבת (דכ"ט) כגון דבלא"ה הוא לבוש כראוי ע"ש. וכן אמרינן בסוכה (ד' ל"ג) דאית לי' הושענא אחריתי. ועיקר הסברא דדבר שהפעולה מתקיימת לא שייך לומר דהוי הנאה לחוד. וכגון שם שנשאר החלזון מת והקרקע מיופה. משא"כ במוכר כסות אחר שמוכרו ומסירו ממנו אין נשאר דבר קיים. רק דנימא שהוא נהנה בעת מעשה וכיון שלא כיון לזה לא נהנה כלל. דהנאת האדם בגופו הוא רק שכשמרגיש בעת מעשה שנעשית לו הנאה זו ומתענג ע"ז. והיינו סברת הר"ן שם דבריחא בבת תיהא אף שהריח נכנס לגופו והרי הוא ריח טוב. בכ"ז כיון שהוא נהנה רק בשעה שמריח והוא אינו מכוין לזה. אינו כלום. ורק למ"ד ריחא מילתא אמרינן שנשארה ההנאה באדם ויש לו תועלת אף אח"כ. וכמו מאכל שהנאת האכילה נמשכת וזה כל חיי האדם:

ובזה מבואר הסברא בזה. דבתוקע כיון שלא כל אדם תוקעים לשיר. ורק כשמכוין לשיר הוא הנאה לו. אבל כשאינו מכוין אינה הנאה כלל כיון שאין זה דברים נפרדים. משא"כ במעין שעכ"פ ה"ז רחיצה שהיא הנאה גמורה ודבר נפרד. רחיצה. טבילה. כי לטבול אפשר במים חמים בימות החמה ובקרים בימות הגשמים והיא הנאה נמשכת לגוף האדם כמו אכילה. וכמוזכר בש"ס כמה פעמים וכדאיתא ביומא (דף ע"ו) דיליף מקרא דמיקרי עינוי מרחיצה. משא"כ ריח, וגם כי במוכרי כסות ההנאה הוא רק הגנה מדבר המזיק ואברוחי ארי בעלמא וזה ודאי לא מיקרי הנאה אם אינו מכוין. ועב"ק (דנ"ח) דמבריח ארי בעי דעת שיקרא מהנהו שישלם לו וע"ש בתוס' בזה:

וכ"ז שייך אי נימא מצות צ"כ. אבל אי א"צ כוונה ותוקע לשיר יצא. א"כ ודאי אסור באה"נ או במודר הנאה משופר וכמובן. ומוכח מזה דבשופר הדר בו רבא וס"ל דזכרון תרועה כתיב ובעי כוונה. ולכאורה תקשה מסוכה (דף מ"ב) דמקשה הש"ס מדאגבהיה נפק בו ומשני לה אביי ורבא שם. והא רבא ס"ל למסקנא שצריך כוונה. וי"ל דלא הדר בו רק בשופר ולא בשאר מצות. ובזה מיושב קושית הט"א על הר"ן בפשיטות משום דבהנאה וטבילה א"צ כוונה. להכי אסור דאפשר שיכוין ליהנות. ולזה פסק הרמב"ם במצה שיצא וא"צ כוונה משא"כ בשופר: דאיכא למידרש דרשינן. ולזה היה ר"י מחפש למצוא איזה דרשא על בבקר. משום דס"ל דהא דמילתא דאתיא בק"ו וכו' אמרינן זה רק היכא דליכא שום דרשא. ולזה לא אמר בבקר לבן בג בג קשיא. משום שאינה קושיא גמורה וכנ"ל:

ועפ"ז יש ליישב פירש"י הנ"ל. דהנה הוקשה לרש"י למה לא אמר ר"י דלבן בג בג אצטריך בבקר משום מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ועוד הוקשה לרש"י דאיך אפשר לרבות גיזה בלא עור דכיון שאינו קונה העור א"כ הוי הגיזה דבר בפ"ע ואינו נקשר עם גוף הצאן ובודאי אסור לקנותו בכסף מעשר. ולזה פירש"י שקונה שניהם העור והגיזה יחד. וא"כ הוי שניהם אגב גוף הצאן. וממילא מוכח מהכא דבצאן שמותר לקנות גם העור. וא"כ אין שייך לומר בזה מילתא דאתיא בק"ו דלפמ"ש בכוונת רש"י הרי נתרבה העור מפורש מקרא דבצאן ולא בקו"ח מגיזה. ולפ"ז תשאר הקושיא שהזכרנו למה לא חשיב בבקר בב"ק (דף נ"ד ע"א) ויש לפלפל עוד ולומר דתלי בפלוגתא אם כל העומד לגזוז כגזוז דמי. דלמ"ד לאו כגזוז דמי י"ל דגיזה היינו כעור וההכרח לקצר:

ועוד נראה דלכאורה אין מוכרח לומר שמותר לקנות שניהם דהא אפשר דקרא מרבה הגיזה שעל עור הראש והפרסות דאי' בחולין (דקכ"ב) שראויין לאכול בעגל הרך ואפשר דה"ה בשה רך ועוד דעור בית הפרסות ובית הבושת משמע שם דבכל בהמה ראוי' לאכילה והוי כבשר ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דמרבה להתיר לקנות הגיזה שעל מקומות הללו שאין הפסק בין הבשר להגיזה. אבל הגיזה שעל העור בכל הגוף י"ל דאסור לפי שהעור מפסיק. ולקנות שניהם אסור. ולפ"ז י"ל דאצטריך בבקר לרבויי עור וממילא נדע דבצאן אתא לרבויי שמותר לקנות שניהם עור וגיזה. וי"ל דבזה לא שייך לומר מילתא דאתיא בק"ו דכיון דילפינן שמותר לקנות דבר הטפל לבשרו כגון גיזה שעל מקומות שהעור ראוי לאכילה ממילא ה"ה לעור שעל הבשר. ושפיר לא מיותר לבן בג בג קרא דבבקר. אכן לר' יוחנן דס"ל בפסחים (דף פ"ד) וחולין (דף נ"ה ע"ב) דהא דתנן דעור הראש ובית הפרסות ובית הבושת הוי כבשר יחידאה היא ולית הילכתא כוותיה ע"ש. וא"כ מוכח מדמרבינן גיזה דגם העור בכלל כי היכי דלא ליהוי הפסק בין הבשר להגיזה. כיון דלדידיה ליכא כלל עור שיהא כבשר לענין אכילה. וא"כ בבקר מיותר. דמבצאן נדע ג"כ שמותר לקנות שניהם כנ"ל. ובזה מיושב ג"כ פירש"י שפירש בדברי בן בג בג דבצאן אתא לרבויי שמותר לקנות שניהם כדי ליישב שלא יהא בבקר מיותר וכמש"ל והיינו משום די"ל דס"ל כהא דתנן בחולין (דף קכ"ב) דעור בית הפרסות ובית הבושת הוי כבשר ושם אין הפסק בין הגיזה לבשר. ולזה אצטריך קרא מיותר לרבות שמותר לקנות שניהם העור והגיזה. אבל ר"י דס"ל שאין נמצא בבהמה כלל עור שיהא כבשר. ממילא נדע דשרי לקנות שניהם מקרא דמרבה גיזה לפי שא"א בלא"ה כדי שלא יהא הפסק וכמש"ל ולזה קאמר ר"י דבבקר מיותר. ומיושב ג"כ הדקדוק דקאמר ר"י מאן דמתרגם לי. דהיינו לשיטתו דס"ל דליכא בבהמה עור דהוי כבשר. ומיושב ג"כ פירש"י שפירש בברייתא הרבותא שקונה שניהם. נגד המפורש בש"ס דהרבותא היא משום דגיזה לאו גופה. והיינו משום דבסוגיא מפרש לה אליבא דר' יוחנן. ולדידיה הרבותא היא משום דלאו גופה. אבל הא דשרי לקנות תרווייהו מוכח ממילא כי היכי דלא ליהוי הפסק וכמש"ל:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה