שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן ב
וע"ד שנסתפק במקום שצריך להרחיק ד"א כדקיי"ל באו"ח סי' ע"ט. אם הוא שוכב אי סגי שיהא רחוק ד"א מראשו. או צריך שירחיק ד"א מכל גופו:
הנה הא דבעינן הרחקת ד"א הוא משום דבעינן מחניך קדוש כדאיתא בברכות (דף כ"ה ע"א). וכ"כ הפרמ"ג סי' ע"ט. וד"א הוא מקומו של אדם כדאיתא בעירובין (דף מ"ח ע"א). ולזה כל ד"א מיקרי מחנו של אדם ולפ"ז נראה שצריך שירחיק ד"א מכל גופו. דהא קיי"ל בסי' ע"ו ס"ד למעשה כרב חסדא דיליף מקרא דכל עצמותי תאמרנה דבעינן שיהא כל גופו נקי. ואף לר"ה דס"ל מקרא דכל הנשמה דהקפידא הוא על כלי הנשימה. היינו רק כשכל גופו עומד במקום נקי וידו מונחת בביה"כ ע"ש דמיקרי מחניך במקום שנמצא רוב גופו. ובצואה על בשרו י"ל דכיון שמכוסה הצואה בבגדיו כדאיתא בסי' ע"ו שם ס"ל דמיקרי מחניך קדוש. אבל בעלמא ודאי בעינן שיתרחק ד"א מכל גופו. דזה הוי בכלל מחניך. ורק יש להסתפק אם גם עובי גופו הוי בכלל הד"א דהא ד"א הוא כדי שיוכל לשכב בפישוט ידים ורגלים כדאיתא בעירובין (דף מ"ח). ולפ"ז יש לכלול גם עובי גופו בזה. וספק זה הוא גם בעירובין שם. ושם מוכח דהוי עובי גופו בכלל דאיתא שם למ"ד שיש לו ד"א מכל צד שיש לו שמונה אמות על שמונה. וא"כ מוכח שעובי גופו בכלל. דאלת"ה הול"ל שיש לו ח' אמות עם עובי גופו. אכן פשטות לשון הש"ס ופוסקים שמרחיק ד"א מן הצואה או ממקום שכלה הריח משמע שגופו הוא חוץ לד"א. ולשון השו"ע ר"ס ת"ה שיש לו ד"א מעמידת רגליו ולחוץ משמע ג"כ שאין עמידת רגליו בכלל. אך זה יש לדחות ולפרש שגם רגליו בכלל וכמש"ל. אך גבי צואה מוכח שעומד חוץ לד"א. וצ"ל שהחמירו בזה משום דא"א לצמצם במקום עמידת רגליו שהוא דבר מועט. ועוד דכיון שממקום סוף עמידת רגליו יהא פחות מד"א עד הצואה. א"כ הוי זה מקום הצואה. ותו לא הוי מחניך קדוש. ואף דגבי צואה לא שייך שיעור חנייה ד"א שהטעם הוא כשיעור פישוט ידים ורגלים כמש"ל. מ"מ משמע דבכל מקום נקטינן דד"א הוי מקום אחד. אבל כשעומד חוץ לד"א. א"כ ממ"נ אי נימא שהצואה תפסה ד"א. א"כ י"ל שהאדם תופס ד"א לצד אחר וחנייתו היא לצד השני וכדקיי"ל לענין קנינים שתלוי מי שהקדים לעמוד בד"א אלו. ואי נימא שחנייתו היא גם לצד זה. לפי שצואה אין שייך בה מקום ד"א. א"כ הרי הוא רחוק עכ"פ ד"א מהצואה. אבל אם נמדוד ד"א עם מקום עמידת רגליו. יכלו ד"א של הצואה באמצע עמידת רגליו ולא הוי מחניך קדוש. כן נלע"ד. ועדיין יקשה מריח רע שנמשך כבר ד"א. ומ"מ צריך להרחיק ד"א. וצ"ל דלא פלוג רבנן בזה ולפ"ז יש לכלול מקום הצואה בתוך הד"א. דאז יש ד"א בין להאדם בין להצואה. וצ"ל שלא דקדקו בזה כ"כ. בידי אדם א"א לצמצם וע' תו' חולין (דף כ"ח ע"ב). ולפ"ז בכזית מצה דהוי דאורייתא צריך לאכול מעט יותר מכזית כדי שיהא ודאי זית. וכעין הא דאיתא בב"מ (דף נ"ב ע"ב) דכיון שא"א לצמצם פדיית מעשר שני כפי שויו. פודהו ביותר משויו ע"ש. אבל מרור שהוא מדרבנן יכול לקחת כזית מצומצם. דהא ספק דרבנן לקולא. ואף דלכתחילה אסור לעשות ספק דרבנן. מ"מ בענין השיעור כתבו התו' בעירובין שם שלא הטריחו חז"ל לצמצם כ"כ בענין השיעור בדרבנן. והנה התו' כתבו בזבחים (דף ע"ט) ומנחות (דף כ"ג ע"ב) דאף למ"ד שמצות או איסורים מבטלים זא"ז. היינו כשאין בו רק כשיעור מצומצם וכשמתבטל משהו אין בו כשיעור. ולזה חיישינן שמא נתבטל מקצת, אבל כשאחד יש בו יותר מכזית לא חיישינן בזה לביטול. דאף שנתבטל משהו מ"מ נשאר כשיעור. וא"כ בנ"ד שצ"ל שר"י כשהיה כורך מצה ומרור היה לוקח מצה יותר מכשיעור. וא"כ אין לחוש שהמרור דרבנן יבטל את המצה דאורייתא כיון שבמצה יש יותר מכשיעור וכמש"ל. ושהמצה תבטל קצת מהמרור ג"כ אין לחוש. דזה הוי רק ספק וספיקא דרבנן לקולא. וא"ל דשמא אין במצה רק כשיעור כיון שא"א לצמצם ושמא נתבטל מקצת ונפחת מכשיעור. ז"א דהא הוא מוכרח ליקח יותר מכשיעור וכמש"ל מהא דב"מ (דף נ"ב). ועוד דהוי ס"ס שמא לא נתבטל כלל. ואף אם נתבטל משהו שמא יש במצה יותר מכשיעור. ועוי"ל דבמרור כיון דהוי רק זכר למקדש וכמש"ל דהא א"א לעשותו כעין דאורייתא ממש לאכלו עם פסח. ממילא אין קפידא להקל גם בשיעורו בספק. וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' צ"ד בשם הרמב"ן בסוכה דהיכי דהוי רק זכר למקדש אין לדקדק בפרטי הדינים כעין דאורייתא ע"ש: