שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן צז
וע"ד שנסתפק בבן שמונה חי אם דינו כגוסס שאסור לכהן להיות עמו בבית. והאריך בדברי חכמה. הנה לכאורה היה מקום לומר שיטמא מחיים כיון דהוי כודאי מת לכל דבר ודמי לנשברה מפרקת דמטמא כדאיתא בחולין (דף כ"א). אבל באמת מפורש בב"ב דבן שמונה חוצץ באוהל המת. אלמא שאינו מטמא. ונראה דדמי לבן פקועה בחולין (דף ע"ה) דקיי"ל שאינו מטמא דאף דהוי כשחוט מ"מ חיותו מטהרתו וכ"כ התו' בב"ק (דף ע"ז ע"א). ואף דבן פקועה אפשר לחיות כמה שנים. מ"מ אף בן שמונה כיון שיכול לחיות עד שלשים יום. אמרינן ג"כ חיותו מטהרתו. ובפרט לפמ"ש התו' ביבמות (דף פ') ד"ה והא שיכול לחיות עד עשרים שנה. ומשמע בב"ב שם שאינו מקבל טומאה ככל אדם חי. כיון דמ"מ הוא כמת ואין עליו תורת אדם וגם דמבטיל ליה התם. ויש לדון בזה דאמרינן שם שמניקתו מפני הסכנה והיינו כפירש"י. וקשה דהא מת אסור בהנאה. וצ"ל דלא הוי כמת גמור לענין זה או י"ל שהותר זה מפני הסכנה ופקו"נ. ועפ"ז יש ליישב קושית התו' בשבת (דף קל"ה) ד"ה מפני שהקשו דאפילו משום צערא נמי. ולפמ"ש א"ש שהטעם מפני איסור הנאה. אך קשה לומר שיהא אסור בהנאה בעודנו חי. ועוד נראה דכיון שהולד נהנה בשעה שיונק. אף דהוי כמת. מ"מ מותר להניקו בשביל צורכו אף דממילא נהנית גם אמו מ"מ שרי וע' ב"מ (דף ל') גבי כדי שתינק ותדוש דבעי לזה קרא דלא עובד ע"ש. וכ"נ ברש"י ביבמות שם שפירש משום סכנת שניהם האם והולד. וקשה למה הזכיר סכנת הולד דהוי רק כאבן. וסגי בסכנת אמו. אבל לפמ"ש א"ש דמשום צורך הולד מותר לה להניקו שתהנה גם היא. והוצרך רש"י לזה משום דסכנה לאו דוקא רק חשש חולי וכפירש"י בשבת (דף קל"ה). ויש להאריך בזה ואכ"מ:
ונראה שאין לו דין גוסס לענין טומאת כהנים. דהא גוסס קיי"ל ביו"ד סי' של"ט שאינו חי ג' ימים וכ"כ הב"ש באה"ע סי' י"ז סקצ"ד. ואף שהב"מ והדגמ"ר ומה"צ ושאר אחרונים חולקים עליו. אבל הכל מודים דעכ"פ רוב גוססים אינם חיים ג"י. ובן שמונה יכול לחיות עד שלשים יום. ולפעמים עוד יותר כמש"ל מהתו' דיבמות. ולזה אין שייך לקראו גוסס. והרי טריפה ג"כ אינו חי יב"ח. ובכ"ז אין לו דין גוסס. ויש לדון בטריפה ביום האחרון מהי"ב חודש משעה שנעשה טריפה. אם דינו אז כגוסס כיון שלא יחיה עוד ג"י ונראה שצריך ג"כ שיהי חולה גדול וניכר בו סימני גסיסה שמורה על קירוב מיתתו. אבל כשהוא חי בחיות גמור לא מיקרי גוסס אף שרובם אינם חיים בכגון זה ובנזיר (דף מ"ג) ילפינן שכהן אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס מקרא דלהחלו שנעשה חלל משמע שצריך שיהא ניכר בו שהוא חלל ונוטה למות. ולזה בן ח' אף שסופו למות. מ"מ עכשיו הוא חי ויונק ככל הולדות ולא שייך לקרותו גוסס. וגם הרי לא נעשה חלל. רק מתחילתו אין בו חיות כראוי. וכ"נ מלשון התו' ב"ב (דף כ') ד"ה אתיא שכתבו דאיירי שהוא גוסס. מבואר דסתם בן ח' לא נקרא גוסס. וכ"נ מכל הפוסקים שלא הזכירו שבן ח' יהא דינו כגוסס. וכן עמא דבר שהכהנים מתרחקים מגוסס ואין מתרחקים מבן ח'. וגם דהא כל בן ח' הוא רק ספק בן ח' כידוע שרחוק למצוא שיהא ודאי בן ח'. ובגוסס גופא איכא פלוגתא בסי' ש"ע. ולזה אין להחמיר בבן ח'. וגם לשון גוסס הוא על צרות החזה כמ"ש באה"ע סי' קכ"א ס"ז בהגהה שזה נעשה סמוך למיתה. ובבן ח' אין נעשה גוסס רק סמוך למיתה וכמש"ל מהתו' דב"ב. וכן עיקר דבן ח' אין דינו כגוסס לגבי כהנים: