שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן צה
ע"ד אשר נהרג רב גדול לפני ארבעים שנה בדרך נסעו על פני השדה ונקבר שם בשדה על אם הדרך במרחק חמש וויארסט מעיר קטנה. ועתה נתעורר בנו של הרב המנוח הנ"ל וחפץ להוציא עצמותיו ולקברם בביה"ק שבעיר מגורו ראסטאוו כי ירא פן בהמשך הזמן יושלכו עצמותיו לחוץ ויבואו לידי בזיון. והעיר כבודו בחכמה מקורות הדין. וחפץ לדעת דעתי בזה. ומטרדותי כעת להשיב עוד ענינים הלכה למעשה וגם כי חלוש אנכי כעת אשיבנו בקוצר:
הנה דין זה פשוט ביו"ד סי' שס"ג דהיכא שאין עצמותיו משתמרין ויש לחוש לבזיון מותר לפנותם ולהוליכו למקום אחר. והכא שהוא על אם הדרך ודאי שיש לחוש לבזיון בהמשך הזמן. וגם מן הדין לא היה ראוי אז לקוברו שם כיון שהקרקע של עכו"ם וכמ"ש המהרש"ל הובא בש"ך סי' שס"ד סק"י דבזה לא שייך קנה מקומו. ואף דאפשר מדינא דמלכותא ציוו אז המושלים לקוברו במקום זה. וא"כ הקנו לו מקום זה. בכ"ז יש לחוש לבזיון בהמשך הזמן. וגם כי אפשר שישתכח הדבר לגמרי שנקבר פה אדם:
אולם יש לדון על מ"ש שרוצה לקברו בראסטאוו. כי י"ל שצריך לקברו בביה"ק של העיר הקטנה הסמוכה אם המקום שנקבר בו שייך לגליל וביה"ק של העיר ההיא. והוי זה כבזיון להמתים הקבורים שם אם יוליכוהו למקום אחר. וגם כי כבר זכו בני העיר ההיא שיהא צדיק זה קבור אצלם. וכן קיי"ל בסי' שס"ג ס"ב שאין מוליכים מת ממקום שיש בו ביה"ק אם לא שמוליכים אותו למקום שקבורים אבותיו. וכתב הש"ך שם הטעם דהוי בזיון להמתים שבביה"ק זה. ואם היו מוליכים אותו למקום שאבותיו ומשפחתו קבורים שם יש להתיר בפשיטות כדאיתא בירושלמי פ"ב דמ"ק שנוח לאדם להקבר בקברות אבותיו. וע' שו"ת ח"ס בחלק ששי סי' ל"ז בענין פינוי עצמות הגאון רמ"ב זצ"ל. אכן אם מקום הקבר אינו שייך לביה"ק של העיר ההיא אין חשש בזה. (ואף שי"ל דכיון שבראסטאוו דר בנו ומשפחתו ניחא להמת להיות קבור שם כדי שיבקרו בכל עת על קברו. וכ"כ בס' חסידים סי' ת"נ ותש"ט ותש"י שיש הנאה למת כשמבקרים על קברו. בכ"ז אם בני העיר הקטנה מקפידים על זה יכולים למחות אם הקבר שייך לגליל ביה"ק שלהם. ובראסטאוו כפי הנראה אין שם קברות משפחתו):
ולכאורה יש לדון דמותר להוליכו בנ"ד דהא בבושת קיי"ל בב"ק (דף כ"ו ול"ה) שאינו חייב רק במתכוין לבייש. והכא שאין כוונתו לבייש את המתים שבביה"ק זה רק כדי שיהא קבור בעיר שבנו דר שם י"ל דשרי. אבל ז"א דהא קיי"ל דאף במתכוין להזיק חייב על הבושת ובארנו בחיבורי ח"ג סי' ל"ה דכל שעשה זה בכוונה אף שעשה להנאת עצמו חייב על הבושת ושכ"כ בשטמ"ק ב"ק (דף כ"ז). וא"כ ה"ה הכא הרי עושה בכוונה להנאתו שיהא קרוב אצלו. ועדיין יש לדון דא"כ גם למקום קבורת אבותיו יהא אסור. דאף שעושה זה להנאת המת והנחת רוחו. בכ"ז מבזה המתים שבביה"ק זה ועכצ"ל דכיון שעושה זה להנחת רוח המת שוב אין בזה בזיון להמתים שבביה"ק זה. שהרי ידוע שאינו מוציאו מכאן בשביל פחיתות המתים שבכאן רק כדי לקברו אצל אבותיו. וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שידוע שמוליכו לראסטאוו לפי שבנו דר שם אין כאן בזיון להמתים שבביה"ק זה. ולא דמי לההיא דב"ק (דף כ"ז). דשם אף שמתכוין רק להנאתו בכ"ז יש בזיון לזה יעו"ש. אכן לפ"ז קשה על עיקר הדין דאין מוליכים מת מעיר שיש בה ביה"ק לעיר אחרת. דהא ודאי יש לו איזה טעם בזה שמוליכו למקום אחר. וא"כ תו ליכא בזיון להמתים שבביה"ק זה. ואין לומר דאיירי כשמוליכו בשביל שבעיר האחרת קבורים אנשים נכבדים. ולזה יש בזיון למתים הללו, ז"א דכל כה"ג הו"ל לפרושי דרק כה"ג אסור. ועו"ק דמבואר בפוסקים סי' שס"ג שאם צוה קודם מותו שיוליכוהו למקום אחר מותר להוליכו וקשה דאם הטעם משום בזיון המתים. מה מהני מה שצוה. אטו הוא רשאי לבזות שאר המתים. וגם כי בדבר איסור אין מצוה לקיים דברי המת כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מה' זו"מ וכן איתא בסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) דאי נימא דקבורה משום בזיונא אם אמר שלא יקברוהו אין שומעין לו משום בזיון קרוביו. וכן באומר אל תספדוהו אין שומעים לו אם הטעם משום יקרא דחיי ע"ש. הרי שהוא אינו יכול לצוות דבר שאינו כבוד לאחרים וא"כ יהא אסור להוליך למקום אחר אף אם צוה:
אבל באמת דברי הש"ך תמוהים במחכ"ת דהא מקור דין זה הוא מהג"א פ"ג דמ"ק מא"ז. ובאו"ז הגדול ה' אבילות סי' תי"ט מפורש הטעם מפני שקשה למת כשמטלטלין עצמותיו וגם בזיון הוא לו. ומייתי ראי' ממת מצוה שקנה מקומו מפני שבזיון וצער הוא לו שיטלטלוהו למקום אחר. וביאר שם דאפילו היה כבודו של מת בעיר אחרת יותר מבעיר הזאת בכ"ז אין מוליכים אותו. והביא ראי' מהא דקיי"ל שאין מפנין מקבר בזוי לקבר מכובד. הרי שאין הטעם בשביל בזיון המתים רק משום צער ובזיון המת בעצמו. והנה מ"ש הא"ז ראי' ממת מצוה צ"ע. דלפי סברתו נימא שיקברו כל אחד במקום מיתתו. והרי פשוט שמוליכים כל מת לביה"ק אף אם הביה"ק רחוק ואף שאין לו בביה"ק שום משפחה. וצ"ל דס"ל דזהו טעם תקנת יהושע שמת מצוה קונה מקומו שלא יצטרכו לבזותו לחפש עבורו מקום מרחוק. ובפשיטות נראה הטעם לפי שאז קברו כל אחד בביה"ק שלו כידוע. וא"כ כשמצאו מת מצוה לא היו מוצאים עבורו מקום לקוברו. כי לא היה להם ביה"ק כולל. לזה תיקן יהושע שיקנה מקומו. וע' רמב"ן עה"ת פ' חיי שרה שכתב שהיה להם ביה"ק מיוחד לאורחים. וצ"ל שזה היה רק בכרכים גדולים ולא בכל עיר ועיר. ומ"מ יפה הוכיח הא"ז מהא דפ"ד דשמחות שאמרו ר"א ור"י לר"ע שנטפל במ"מ ד' מילין עד שהביאו לביה"ק דהוי כשופך דמים לפי שמ"מ קונה מקומו הרי דהוי בזיון וצער להמת. דאלת"ה מה החרדה הזאת כיון שעכ"פ הביאו לביה"ק. אך יש לדחות דכיון שתקנו שקנה מקומו. א"כ הרי הוא קבר שלו מן הדין. ונוח לאדם שיהא קבור בתוך שלו כדאיתא בב"ב (דף קי"ב) וההכרח לקצר:
עכ"פ שמענו שטעם הא דאין מוליכין הוא בשביל כבוד וצער המת בעצמו. ואף לכבודו אסור להוליכו. רק אם אינו משתמר כאן או שמוליכין אותו לקברות אבותיו. וא"כ בנ"ד קם דינא שאם המקום שהוא קבור שם שייך לגליל העיר שיש בה ביה"ק אין להוליכו לראסטאוו. אך יקברוהו בביה"ק שם. אם לא שבראסטאוו קבורים גם קצת ממשפחתו:
ועדיין יש לדון דדוקא כשיכולים לקברו במקומו בלי שום טלטול. אבל בנ"ד דעכ"פ צריכים לטלטלו חמשה וויארסט להעיר ההיא. א"כ שוב אין חילוק ויכולים להוליכו גם לעיר אחרת. דלא מצינו חילוק בין טלטול מרובה למועט. דאלת"ה הול"ל שצריך לקבור המת במקום הקרוב יותר ומדקאמרינן שאסור להוליכו לעיר אחרת. משמע דרק כשאפשר לקברו במקומו יש בזיון בהולכתו לעיר אחרת. וכ"נ בח"ס סי' ל"ז שהזכרנו שכיון שמוליכים אותו ז"א חילוק בין קרוב לרחוק אך לא הביא ראי' לזה ע"ש. אבל ז"א דהא ודאי א"א שיקברו כל מת במקומו. ובכל עיר הביה"ק הוא חוץ לעיר וכדתנן בב"ב (דף כ"ה). וא"כ נימא דכיון שצריך להוליכו שוב אין חילוק בין קרוב לרחוק. ועכצ"ל דכל שדרכו בכך אין בזה בזיון וצער ואף שיש לחלק בין מת שלא נקבר עדיין ובין מת שהוציאוהו מקברו וצריך להוליכו. בכ"ז לא מסתבר לחלק. וכיון שכן המנהג בכל עיר להוליך המת לביה"ק. לזה אף שביה"ק רחוק קצת מן העיר. אין בזה בזיון להמת. אבל כשמוליכין אותו לעיר אחרת יש בזה בזיון וצער להמת:
ולזה בנ"ד אם יש ביה"ק בעיר ההיא ומקום קבר זה שייך לגליל העיר ולביה"ק שלהם. אין להוליכו לעיר אחרת אם לא שבעיר האחרת קבורים בביה"ק קצת מאבותיו. ונראה דלאו דוקא אבותיו רק ממשפחתו וקרוביו. וכ"נ בח"ס סי' ל"ז שהזכרנו. וקרוביו נראה דמיקרו פסולי עדות מחמת קורבא שהם נקראים קרובים ע"פ דין. אכן אם אין בעיר ההיא ביה"ק רק שמוליכים לעיר אחרת. שוב אין נ"מ ויכולים להוליך לראסטאוו אף שיותר רחוק. וכן אם מקום הקבר אינו שייך לגליל של ביה"ק לעיר ההיא. ג"כ מותר להוליכו לראסטאוו וכנ"ל:
והנה ההגר"א בסי' שס"ג כתב מקור הדין שמותר לפנותו אם מוליכין אותו למקום קברות אבותיו מהא דמכות (דף י"א) שכשמת כה"ג מוציאין עצמות הרוצח לקברו בקברות אבותיו. וכ"כ הח"ס בח"ו סי' ל"ז. ולענ"ד משם אין ראי'. דשם הוי כאלו קברוהו לפי שעה דהא מדינא אסור לעשות ביה"ק בערי מקלט כדאיתא במכות (דף י"ב). ורק ברוצח גזה"כ הוא שיקברוהו שם כי היכי דליהוי ליה כפרה. וכיון דגלי קרא שכשמת הכה"ג מותר להוליכו ולקברו בעירו א"כ אסור להשהותו עוד שם. וגם דהוי כאלו קברוהו רק לשעה עד שימות הכה"ג ודנקיט הש"ס שם שמוליכין לקברי אבותיו נראה דלאו דוקא נקיט. רק הכוונה שמוליכין אותו למקום שיצא משם ונקיט אורחא דמילתא וכלישנא דקרא אל ארץ אחוזתו. וזה ודאי שאף אם אין לו ארץ אחוזה כגון שהוא בן גרים וכדומה. ג"כ דינו שיצא מעיר מקלטו למקום שדר בו מקודם בין בחייו בין במותו וכן הדין בחייבי מיתות ב"ד כשנתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין במקומן כדתנן בסנהדרין (דף מ"ו). והיינו כדאיתא שם (בדף מ"ז ע"ב) שאז כבר נתכפר להם. ולזה נקיט במקומן ולא כתב דוקא בקברי אבותיו. ורש"י שם והרמב"ם פי"ד מה"ס ה"ט נקטו אורחא דמילתא. ועוד דכיון שכבר נתכפר לו שוב הו"ל כצדיק אצל רשע. וצריך להוציאו ולקברו במקום אחר ובח"ס שם כתב להתיר לפנות בשביל שבזיון לו שיהא קבור שלא במקום רבני המדינה יעו"ש. והוא תמוה דהא קיי"ל דאין מפנין מקבר בזוי למכובד. וכ"כ האו"ז שהזכרנו שאין מוליכין אף למקום מכובד. וצ"ל שסומך שם על מ"ש מקודם שהתנו כן בשעת קבורתו. ולפ"ז לא הוצרך לזה ע"ש]. שוב אחרי כותבי כל זה ראיתי בפ"ת סי' שס"ג שהביא שו"ת זכרון יוסף שהקשה ג"כ על הש"ך דא"כ אף אם צוה להוציאו יהא אסור וכתב שהטעם הוא משום בזיון המת. ואין ספר זה ת"י. וכוון מדעתו לדעת האו"ז שהזכרנו. רק שבאו"ז נתבאר יותר שיש צער למת בטלטולו:
וניתן לבאר שכשיפנו עצמות המת צריך לעשות כדאיתא בנזיר (דף ס"ה) וברמב"ם רפ"ט מהט"מ שיקחו את כל העפר תיחוח שנמצא בקבר ולחפור בעומק שלש אצבעות בקרקע בתולה שבקבר וליקח את העפר ולקברו בקבר החדש ולפלא שלא נתבאר זה בפוסקים. דכיון דאיתא בש"ס שם שבעפר ההוא נתערב קצת ליחות מן המת וזה שייך להמת. א"כ צריך לקחתו כי בודאי לא ניחא ליה שיהא מקצתו קבור במקום אחר. וגם דא"כ תקנה זו תהא קלקלה שאנו באים לפנותו כדי שלא יתבזה במקום זה בהמשך הזמן. ולזה אמרינן שיותר נוח לו צער ובזיון טלטול העצמות. ועתה עבדינן לו תרתי לריעותא שמטלטלין עצמותיו. וגם מניחין מקצת ממנו במקום שאינו משתמר. וגם כי עתה כשיפנו עצמותיו ודאי לא יהי' משתמר כי לא יחשבוהו עוד לקבר. ונראה מפשטות לשון הש"ס והרמב"ם דהנהו ג' אצבעות הם רק מתחת המת. אבל לא מצדדין. ומכ"ש לפי מנהגינו כשקוברים המת נותנים קרשים מן הצדדים ורק תחתיו אין נותנים שום קרש. ובפרט לפמ"ש הירושלמי הטעם והובא ברש"י ותו' בנזיר שם שמוהל המת יורד בעומק ג' אצבעות. זה בודאי רק למטה. ולא לצדדים כטבע כל דבר לח. ואם כל העפר שם הוא תיחוח בעומק וכמו שמזדמן לפעמים נראה שצריך לעשות כמ"ש בתשובת הגאון מה ד"א זצ"ל שבסוף שו"ת חות יאיר שצריך ליטול העפר תיחוח שיש להסתפק שהוא מן המת. ואח"כ ליטול בעומק ג' אצבעות מן העפר שנראה שהוא כבר עפר טבעי. וע' נדה (דף ח' ע"ב) מה נקרא קרקע בתולה. ויש לדון שלא נזכר זה רק גבי פינוי משום טומאה. אבל משום כבוד המת לא שייך זה. דמה שכבר נבלע בקרקע אינו נקרא מן המת. אבל לא מסתבר זה. והרי מצינו בסי' שס"ד ס"ד שצריך לקבור כל הדם שיצא מן המת וגם הבגדים שנבלע בהם דמו ע"ש באחרונים. ובאמת יש לדון בהא דנזיר למה הוצרכו לפנות העפר משום טומאה דהא ודאי אין העפר מטמא בשביל שנבלע בו מוהל המת וכהא דאהלות פ"ג מ"ב רביעית דם שנבלעה בבית הבית טהור. וי"ל שטעם הפינוי הוא משום שלא יכשלו באיסור הנאה דמ"מ אסור בהנאה כי לא נתבטל המוהל רק כשיש בו שיעור לבטל. וכאן אין ידוע כמה היה המוהל והליחות שנבלעו. וזה דוחק. דשם לא איירינן באה"נ רק בדיני טומאה. וצ"ל דעפר שנבלע בו דם המת בקבר גרע די"ל שמה שהעפר לח קצת מיקרי זה כאלו הוא בעין. וגם דאפשר יוכלו להוציא הדם ודינו ככסות וחרסים דקיי"ל באהלות שם ובנדה (דף ס"ב) דמטמא אם אפשר להוציא ע"י כיבוס או בהיסק יעו"ש. ולזה י"ל שמטמא באוהל אם יאהיל על שיעור שיש בו רביעית דם או כזית ליחות הבשר. ויש לדון אם המוהל הנבלע יש לו דין נצל או יש לו דין בשר וע' נזיר (דף נ') בזה. ואכמ"ל בזה דהכא נבלע גם הדם כנראה מפירש"י בנזיר (דף ס"ה):
ונראה דאף שבארנו שמן הצדדים א"צ ליקח בעומק ג' אצבעות. בכ"ז את העפר תיחוח שיש שם צריך לקחת גם מהצדדים לפי ערך עובי גוף המת. דהא ודאי כבר נרקבו הנסרים וכן הבגדים וזה נשאר גם מן הצדדים. וגם אולי נקבר אז במקומו בלי שום נסרים. ואז יש לדון שיקחו גם בצדדיו כפי ערך עובי הגוף בעומק ג' אצבעות. אך פשטות לשון ש"ס דנזיר והרמב"ם לא משמע כן:
והנה הח"ס שם כתב שיטוחו הארון בחמר וזפת כעין מ"ש הריב"ש סי' תפ"ז. הואיל ונפיק מפומיו דהריב"ש. ולענ"ד אין זה קפידא רק שיעשו באופן שלא יהא סירחון. ובלי ספק יקפידו ע"ז גם מצד ממשלה וישגיחו ע"פ רופאים שיעשו כהוגן. ויש לדון שלא יעשו בזפת דהא איתא בסוטה (דף י"ב) גבי מרע"ה שהיה חמר בפנים וזפת בחוץ שלא יריח הצדיק ריח רע. והנה הריח הוא חוש שהנשמה מרגיש בו כדאיתא בברכות (דף מ"ג ע"ב). ולפ"ז י"ל שאין לעשות בזפת בפנים שלא תרגיש נשמת המת ריח רע. ויש לעשות בבשמים ובדברים המריחים וכמו שמצינו בענין החניטה ביעקב אבינו ע"ה. אך נראה שהצריך זה הריב"ש כדי שלא יהא נקב בארון ויצא ליחות המת דרך הנקב בשעה שיוליכוהו. וכיון דחזינן בתורה גבי מרע"ה שבחמר ובזפת לא יכלו המים ליכנס. לזה ה"ה הכא לא תצא הליחות. ואף דמשקה יוצאת בנקל יותר מכניסתה כדאיתא בנדה (דף מ"ט). מ"מ הכא הדם והליחות הם עבים קצת ולא יצאו כ"כ בנקל כמו מים. ואף דשמן איתא בפ"ג דכלים מ"ב שיוצא יותר בנקל. מ"מ מוהל המת הוא יותר עב ואין לחוש אם רק לא יהי בכונס משקה. ולזה בנ"ד שכבר עבר ארבעים שנה ואפשר אין שם שום ליחות אין לחוש לזה. אכן אם יש עדיין ליחות בודאי צריך להוליכו באופן שלא יצא ממנו הליחות בדרך הולכתו. וכן צריך לעשות שלא יתפזר בדרך מהעפר תיחוח שיקחו מן הקבר כמש"ל. ומחלישותי ההכרח לקצר. יזכנו ה' לראות בנחמה שיתקיים מ"ש ויקיצו ישיני עפר: