שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן צ
ע"ד שהמנהג אצלם שהסופר עושה בסוף הס"ת אותיות חלולים בלי דיו באמצע. ואנשי העיר ממלאים אותם בדיו. ויש שם אנשים המחללים שבת בפרהסיא אם מותר שהם ימלאו בדיו את האותיות הללו הנה זה מפורש בפוסקים דמחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר לעכו"ם שפסול לכתיבת ס"ת וכמו בשחיטה ביו"ד סי"ב וע' בפמ"ג סימן ל"ב. ומפורש בפוסקים ביו"ד שם דבפני עשרה מיקרי בפרהסיא. וגם כתבו הפוסקים שאם ידוע לכל מיקרי בפרהסיא וע' חיבורי ח"ב סימן ט'. והנה כשהקוים חלולים נראה דהוי כתיבה גמורה דהא אין מדה לעובי קוי האותיות. ואף שהקוים כפולים בכ"ז נראה דאין בזה פסול כיון שיש בו עכ"פ צורת אות. ואף שהקוים אינם מוקפים גויל דהא נוגע למעלה ולמטה לקו השני. בכ"ז הרי ביחד עם השני יש כאן צורת אות. וכן ראיתי בספר משנת אברהם סקי"ב אכן כבר כ' שם שהממלא האות בדיו הרי הוא ממלא בדיו גם על הקוים כי א"א ליזהר בזה. ודיו שלא לשמה ע"ג דיו לשמה פוסל הפמ"ג מספק. וגם אין לדון בכאן דאזלינן בתר רוב האות שרובו נעשה בכשרות. דלענין זה אין שייך זה דהא אם יעשה הסופר רק רוב מכל אות יהא פסול. וא"כ ה"ה לענין זה וע"ל סימן קי"ח בזה:
ולכאורה יש לדון בזה מהא דאיתא בשבת (דף ק"ד ע"ב) תנא נתכוין לכתוב אות אחת ועלה בידו שתים חייב והתנן פטור לא קשיא הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני ופירש"י כגון שרצה לכתוב תית וכתב שני זיינין. ונתקשו התוס' בזה. דא"כ למה פריך הש"ס מברייתא ולא ממתניתין וגם לתירוץ הש"ס קשה טובא דא"כ גם בתחילה אם כתב זיינין ולא זיין אותם פטור. ובתוס' הרגישו בזה וכתבו דפריך באמת ממתניתין וגרסי דתנן. והנה אם הוא ברייתא קשה דל"ל דבעי זיוני. הול"ל בפשיטות דאיירי שא"צ לשתי אותיות שכתבו התוס' (בדף ק"ד ע"ב) ד"ה נתכוין שפטור בכה"ג. ועוד לשון עלה בידו שתים לא משמע על שני זיינין דוקא. ועו"ק לשון דלא בעי זיוני. דמשמע דמוקי באות שא"צ לזיינו. ולפירש"י ותוס' צריך לפרש דאיירי שזיינם. והוא דחוק דהא רצה לעשות חית ואיך זיין את הזיינין. ולזה נראה שיש לפרש שכשעשה האות בקולמוס עב כדי שיהיו קוי האות עבים כדרך הסופרים. נזדמן שלא נתמלאו עובי הקוים דיו ונשאר נייר פנוי באמצע. וממילא נראה כאלו הם שתי אותיות כפולים זו לפנים מזו כמובן. וכגון חית או פא או נון כפופה וכן תיו כשיעשו כן יהיו אות בתוך אות ממש ומייתי ברייתא דפטור בכה"ג ומשני דאיירי דבעי זיוני הכוונה דהך דתני פטור איירי באות שצריך זיין. וכגון נון כפופה שהיא מאותיות שעטנז גץ הצריכים זיון. וא"כ נהי שנעשו שתי אותיות בכ"ז אין זיון על האות השני שלפנים מן החיצון והא דתניא חייב איירי כגון באות חית או פא או תיו שא"צ זיונים והוי שפיר שתי אותיות. ולפ"ז צ"ל דאיירי בשתי אותיות שהם תיבה שלימה כדאיתא (בדף ק"ג ע"ב) דבכה"ג חייב. עכ"פ נתבאר מזה דבכה"ג מיקרי כתיבה אבל כל הראשונים לא פירשו כן בסוגיא דשבת. ואפשר ס"ל דאות בתוך אות לא מיקרי כתיבה. או משום דסוף האות מחבר שתי האותיות ואין הפנימי מוקף גויל ואקצר:
ומ"ש כת"ר מהא"ר שצריך שיחלל שבת בפני אדם גדול. הנה אין ת"י ספר א"ר. אבל הוא כנגד כל הפוסקים ביו"ד סימן ב' וסימן קי"ט ואו"ח סימן שפ"ה. ונראה שדעתו רק שאם ראינו שנתבייש בפני אדם גדול ולא עשה. אזי מיקרי שעושה בצינעא. אבל כשעשה בפני עשרה ולא היה בתוכם אדם גדול מיקרי בפרהסיא דכל זמן שלא ראינו שמתבייש בפני אדם גדול אמרינן כיון שהחציף לעשות בפני עשרה יעשה גם בפני אדם גדול. ומקור הדין הוא מההיא דר"י נשיאה בעירובין (דף ס"ט). ובזה יש מכשול גדול במה שהסופרים מניחים בסוף הספר אותיות שאינם גמורים. ואנשים פשוטים גומרים אותם ואינם יודעים שצריך לכתוב לשמה. וגם נמצאים מחללי שבתות ומוסרים שהם פסולים לכתיבה כמפורש בסימן רפ"א. ועכ"פ בנ"ד פשוט שצריך למחוק את האות ולחזור ולכתוב לשמה. ואם א"א למחקו מאיזה סיבה. צריך להעבירו בקולמוס לשמה עכ"פ: