שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן עה
כבוד הרה"ג וכו' מוהר"ג הכהן נ"י רב דק' קאליבעל.
ע"ד מקוה חדשה שצריך להכשירה וא"א לשאוב המים בכלי מנוקב באשר יש שם הרבה צרורות. והצרורות יסתמו נקב הכלי. ולהכשירה ע"י שישפכו שם הרבה חלב עד שישתנה מראית המים כמ"ש כמה אחרונים קשה לפי שתחת הרצפה יש ג"כ הרבה מים. ומי יודע אם ישתנה מראה המים שתחת הרצפה ע"י החלב. ולהגביה הרצפה א"א מפני חוזק נביעת המים שלזה ג"כ לא יכלו להניח הרצפה על הקרקע ונשאר הרבה מים שם. והאריך מעכ"ת בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה באשר כתב כי הדבר נחוץ ואנכי כעת חלוש וטרוד אשיבנו בקוצר את הנלע"ד בזה:
והנה גוף דברי השאלה לא הבנתי כי הלא אפשר לשאוב המים עם הצרורות וכשיכלו הצרורות ישאבו שנית המים בכלי מנוקב. וגם הוא מפורש בפ"ב דמקואות ובטוש"ע סי' ר"א סל"ו וס"מ שצרורות לא מיקרי סתימה אא"כ יהיו מהודקים. אכן באמת אין תועלת בזה כי הלא המים מחוברים להמים שתחת הרצפה וכמ"ש כת"ר שצריך להכשיר גם אותם ואותם א"א לשאבם כיון שלא יוכלו להגביה הרצפה. והלא גם המים ההם נפסלו וכמ"ש כת"ר. וא"כ אין שייך בנ"ד להכשיר ע"י כלי מנוקב. וגם בהכשר ע"י חלב יפה כתב כת"ר שמי יודע כמה חלב צריך עד שישתנו המים שמתחת לרצפה. וגם בלעדי זאת פקפק השם אריה סי' ע"ב בהכשר מקוה ע"י חלב וכת"ר הביא הרבה אחרונים בזה. ואין ת"י אף אחד מהם. ולא אאריך בזה אחרי כי בנ"ד בלא"ה א"א להכשיר ע"י חלב כנ"ל. ואף שיש לדון דהוי ס"ס דהא יש הרבה פוסקים דס"ל דשאובים אין פוסלים במעין. וגם דהא אפשר שאין שם מים שאובים אבל ז"א דאנן נקטינן להחמיר שפוסלים. דהא כמה פוסקים ס"ל שאין לו דין מעין רק במקום הנביעה ממש ולא במקום שמתרחב וגם דהכא אפשר לברר ע"י שיגביהו הרצפה. וגם בלעדי זאת כבר כתב התשב"ץ ח"א סי' י"ז דלכתחילה צריך לעשות מקוה שתהא כשירה לכל הדיעות. ומי זה יקל בדבר שנשאר עומד לאורך ימים וטהרת ישראל תלוי' בו. ולהכשיר ע"י עפר וחול כמ"ש תה"ד סי' רנ"ח וכמנהגינו ג"כ א"א בנ"ד דהא אף שתשאר הרצפה יבישה. מכל מקום ישארו המים הפסולים שמתחת לרצפה:
ולכאורה נראה לדון דלהכי אין שאובין פוסלים במעין דהא קיי"ל מעין מטהר בכל שהוא. ונראה הטעם דכיון שמעין נובע מעומק הארץ ותחת הארץ נמצא הרבה מים כידוע וכמאמרם ז"ל בתענית (דף כ"ה) שכל טפח שיורד מלמעלה עולה כנגדו שלשה טפחים מלמטה. א"כ הרי יש במעין זה מ' סאה בצירוף. ולזה ג"כ אין פוסל בו שאובין דשאובין אין פוסלים רק בפחות ממ' סאין. ואף דבעינן חיבור כשפופרת הנוד כדקיי"ל בסי' ר"א סנ"ב והוא מהמרדכי והרבה פוסקים כתבו דלא מהני צירוף נקבים דקים ע' בלבושי שרד בזה. מ"מ י"ל דהיינו רק היכא שצריך חיבור להכשיר מקוה חסר. אבל היכא שהמים נובעים בגובה. ובאמצע אינו רחב רק משהו י"ל דשפיר מיקרי מקוה כשירה כיון שיש בכולה מ"ס, דהא קיי"ל פ"ז דמקואות דמקוה שמימיה מרודדין כשירה. ולא חילקו כמה יהא עומק המים. ומשמע דאף שאין המים גבוהים כשפופרת הנוד כשירה. והיינו משום דמ"מ הויא מקוה אחת וה"ה הכא. ואף שיש פוסקים הסוברים דשאיבה פוסלת במעין י"ל דהיינו רק היכא שאין הנביעה חזקה. וי"ל שיש שם רק נקב או שני נקבים דקים שהמים נובעים מהם. ואין בהם ביחד כשפופרת הנוד. אכן היכא שרואים שיש בו כשפופרת הנוד. או כשהנביעה חזקה וניכר מזה שיש הרבה נקבים שהמים נובעים בם ובודאי מצטרפים לשפוה"נ. י"ל דכ"ע מודו שאין שאיבה פוסלת במעין כזה דהוי כמקוה של מ"ס שאין שאובין פוסלים בה. וממילא בנ"ד שנראה שהוא מעין שהרי נביעתו חזקה. א"כ הוי כמקוה שלימה ואין השאובין פוסלין בו:
אבל באמת ז"א דהא מפורש בחגיגה (דף כ"ב) דמקוה שחלקה בסל וגרגותני פסולה משום דבעינן מ"ס במקום אחד דהא כולה ארעא נמי חלחולי מחלחלא יעו"ש. הרי דאף שהמים נמשכים ביחד כמקוה אחת מ"מ פסולה. וכן המרדכי איירי שנמשך מהנהר ע"ש. וגם בדין המרדכי המבואר ברמ"א סעיף נ"ב פקפקו האחרונים וגם המרדכי כתב רק היכא שניכר לעין רואה החלחול מהמקוה שלימה להחסירה. וגם דהכא אין ידוע אם מחובר למקוה דהא אפשר שיש באמצע שם מקומות הרבה שאין בהם מ"ס. ובשתי מקואות חסירות בעינן לכ"ע כשפופרת הנוד כדאיתא בשו"ע שם. ואף אם יש במקום הנביעה כשפוה"נ יש לחוש דאפשר אין בעומק הקרקע כשפוה"נ עד שיגיע למקום שיש בו מ"ס במקום אחד. ויש להאריך בזה. ועכ"פ אין לסמוך ע"ז בנ"ד:
ועדיין יש לדון דהא יש כמה ספיקות. שמא הלכה כמ"ד דשאובין אין פוסלים במעין. וכבר כתב המהרי"ק שורש נ"ה והובא להלכה סעיף מ' שיש לסמוך ע"ז בשעה"ד. ואף אי נימא כהסוברים ששאובים פוסלים במעין. מ"מ אפשר שיש במעין שבעומק הקרקע מ"ס. וא"כ הם מכשירים השאובים שלמעלה שמצטרפים החלחולים שבקרקע לשפוה"נ כדאיתא בסעיף נ"ב. ואף אי נימא שאין שם כשפוה"נ. שמא הלכה כהסוברים וכ"פ בשו"ע סעיף נ"ג שאף אם נוגע רק כשערה מטהר ג"כ את השאובים ואף שהנביעה היא בעומק הארץ. וכתב הגר"א שם שכן דעת כל הפוסקים לבד הרא"ש והטור ע"ש. ואף אי נימא שלא נטהרו השאובים בהשקה פחות משפוה"נ. או דאפשר אין בעומק הקרקע בהמעין מ"ס במקום אחד. מ"מ אפשר נשתנה מראה המים שתחת הרצפה והוכשרו בזה. והוי טובא ספיקי. וגם דהא הוי רק דרבנן בג' לוגין שאובים. ואפשר שזה ג"כ ספק אם נפלו ג' לוגין שאובים בבת אחת או עכ"פ מג' כלים זאח"ז כדין המבואר בסעיף ט"ו. ולזה יש להקל בזה:
אבל באמת יש לדחות דלענ"ד תמהני על כמה פוסקים ואחרונים שדנו דין מעין במקואות חפורות והמים נובעים מן הקרקע. דהא תנן בפ"ב דמקואות וביתר ביאור בתוספתא הובאה בר"ש שם ובפ"א שאם הרחיב את המעין אין לו דין מעין רק במקום שהיה מתחילה ולא במקום שהרחיבוהו. ורק שמטהר בכל שהוא. ודעת הר"ן בנדרים (דף מ"א) שזה ג"כ רק במקום עיקר המעין והביא שם שכן דעת הרמב"ם וכ"כ עוד ראשונים. וא"כ איך דנו דין מעין בחפירה שנתמלאה מים ממה שנובע במקום אחד או שנים. דהא הוי רק הרחב המעין. ומעין מיקרי רק כשמצאו מעין רחב נובע שאפשר לטבול בו כמות שהוא בלי הרחבה. וא"כ פוסלים בו שאובים במקום ההרחבה. ונהר שמטהר בזוחלין בכולו. אף שהמעין אינו על פני כולו היינו לפי שדרכו לשטוף בזחילה למרחוק וכמו בימים שדינם כמעין לטהר בזוחלים. ולזה גל שנתלש מטהר בזוחלים לפי שדרך חיותו בכך כמ"ש הח"ס סי' ר"ט. והרשב"א נתקשה בזה באמת יעו"ש שהביאו. וזה דבר חדש לא הרגישו בו כמה פוסקים שהחפירה אין לדונה כמעין גמור. ואין לי פנאי כעת להאריך בזה כראוי. וא"כ אין לסמוך בנ"ד על סברא שאין מעין נפסל בשאובין:
ועפ"ז יש לבאר מ"ש בתוספתא פ"א דמקואות וברמב"ם פ"ט מה' מקואות החופר בצדדים בצד הנהר הוא מי תמצית החופר בצד המעין כל שהמים באים מחמת המעין הרי הוא כמעין. ונתחבטו המפרשים בטעם הדבר והוכיח מזה ששאובים פוסלים בכה"ג דהוי מי תמצית ע' מהרי"ט חי"ד סי' י"ח ובמשכנות יעקב סי' מ"ג. ולפמש"ל י"ל הטעם דבאמת קשה בכל המקואות שמקפידים שלא יזחלו המים. דהא רוב מקואות בעתים הללו נובעים ממעין או מחוברים למעין. ומעין מטהר בזוחלין. ונראה הטעם עפמש"ל שמעין שהרחיבו אין מטהר בזוחלין רק בעיקר מקום המעין ולא במקום שהרחיבו. וא"כ כל מקואות הנעשות ע"י חפירה הוי כמקום שהרחיבו. דהא מקודם לא היו המים הולכים לשם. דהא דקאמר בתוספתא שבא מחמת המעין. היינו שרואים שהמעין נמשך שם ג"כ בעומק הארץ רק שנתגלה ע"י החפירה. אכן בנהר אין שייך זה. ורק בשביל שהקרקע בולע מי הנהר נתמצו המים לחפירה זו. וכמו מי תמצית שפירושו שמתמצים ממי גשמים שירדו על ההרים. ע' בתוספתא ובר"ש פ"א דמקואות:
ואם מצד שמא יש בעומק הקרקע מ"ס במקום אחד ומתכשר בהשקה. א"כ איך פסלו הפוסקים מעין בג' לוגין מים שאובין דהא בכל מעין יש ספק שמא יש מ' סאה בעומק ונטהרו השאובים בהשקה. וא"כ הוי ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא כדקיי"ל בפ"ב דמקואות ובטוש"ע סעיף ס"ז. וע"כ צ"ל כמ"ש הפוסקים דבמקום שתתבטל לגמרי תקנת חז"ל גזרו אף בזה. וה"ה בנ"ד אי נימא להתיר בשביל ספק זה תיבטל לגמרי תקנת פסול שאובין. דאף במקוה ממי גשמים ג"כ יש להסתפק שמחוברים המים כשערה לגידי המים שיש בקרקע וכמ"ש הפוסקים ונתבאר היטב בדברי הגר"א סק"ו. וע"כ צ"ל שכך גזרו חז"ל שיפסלו שאובים אף במקום שיש ספק זה. וכעין זה כתב הר"ן בפ' ע"פ גבי ספק הסיבה ובפ"ק דמגילה דהיכא שנתבטל לגמרי תקנתא דרבנן. מחמירים אף בספק דרבנן וע' חולין (דף פ"ד ע"ב) בהא שספיקו דוחה יו"ט ובתו' שם ואכ"מ. ונשאר לנו בזה רק הספק שמא נתלבנו המים שתחת הרצפה מחמת החלב. וע"ז אין לסמוך דהא אפשר לברר להגביה נסר מן הרצפה ולראות. ואף שכתב כת"ר שא"א להגביה מפני חוזק הנביעה. ונראה מזה שמחוזק הנביעה לא יוכלו לשוב לתקן הרצפה. מ"מ הרי אפשר לברר כעת. ובלא"ה נראה שאפשר לעשות נקבים ברצפה. ודרך הנקבים יראו אם נשתנה מראה המים או לא. אך צריך לראות אם נשתנה המים בכל העומק כי אפשר שלמעלה נשתנו ומלמטה לא נשתנו. ואפשר שדרך הנקבים לא יוכלו לברר זה בכל העומק אם לא יסירו הרצפה וגם דלשיטת הפוסקים דמעין נפסל בשאובים אף במקום נביעתו יש לחוש בנ"ד שמא לא נשתנה מראה המים בנקבי הנביעה. אך זה י"ל דאפשר יש שם מ"ס. ואף אם נתפוס דזה מיקרי א"א לברר כיון שתתקלקל המקוה עי"ז וכמבואר בפוסקים בכה"ג. וכל שעה"ד כדיעבד דמי. מ"מ הרי המקוה היתה בחזקת פסלות וצריכין אנו לדעת שהוכשרה כיון שגם בהאשה יש חזקת טומאה. ובזה יש לדון עדיין. אבל לענ"ד אין לסמוך לכתחלה על קולות וספיקות בדבר שהוא קבוע לעולם וטהרות ישראל תלוי' בזה. וכמש"ל בשם התשב"ץ. וכמ"ש הר"ן בשו"ת ריב"ש סי' ש"נ שאם בצרכי הגוף מהדר האדם לעשות דבר שלא יהא בו חשש נזק מכ"ש בצרכי הנפש. וגם בדבר שהוא צרכי רבים נראה דודאי אין להקל בדבר שהותר רק בשעה"ד או בשביל איזה שיטת הפוסקים. דהא אפשר שיש אנשים יראי ד' אשר חפצם להחמיר על עצמם שלא יטבלו נשותיהם במקוה שהותרה בשעה"ד. והם לא ידעו כלל מזה. ובחיבורי ח"ג סי' פ"ט בארתי שמעיקר הדין כשמכשירים בהמה משום הפ"מ ושעה"ד צריך המוכר להודיע להקונה וע' ח"ס סי' רמ"ה. ויש להאריך בזה. אבל מה אעשה שאין עתותי בידי וההכרח לקצר:
ולזה לדעתי יותר טוב בנ"ד להגביה הרצפה ולעשות רצפה מן צימענט. כי רצפה כזו תהי' על קרקע המקוה ולא ישארו מים תחת הרצפה. וכשיבואו מים ע"ג רצפת הצימענט יוכלו לשאוב כפי האפשר. ויכינו מקודם הרבה שקים חול ועפר. וכשישאבו כפי האפשר. ישפכו את העפר לתוך המקוה בבת אחת באופן שתתיבש רצפת המקוה עכ"פ על איזה רגעים וכמ"ש בתה"ד סי' רנ"ח. ומש"ש שיהא יבש יום ולילה לאו דוקא הוא. ומעשה שהיה שם כך היה. וכ"כ בשו"ת שם אריה סי' ע"ב. וכן עשיתי כמה פעמים בהכשר מקוה. וכשישפכו העפר למקוה ידרוס שם אחד ברגליו על פני כל המקוה. כי לפעמים יעמוד העפר על פני המים. וישארו מים מתחת לעפר והתה"ד כתב שם שאף אם נאמר שהמים הנובעים מעלים גם את המים שבתוך העפר. מ"מ הוי רק המשכה וכשירה. והוא נפלא דאי נימא שהמים עומדים תחת העפר. א"כ מה שייך המשכה בגוף המקוה. דכיון שהעפר אינו מונח על הקרקע אינו בטל להקרקע ולא שייך המשכה. וגם היכן מצינו שבגובה יהא שייך המשכה. וגם דהא בעינן ג' טפחים. (ובזה הרגיש גם בש"א שם). ואי נימא שהמים נבלעו בהעפר. וכ"נ מלשון התה"ד שם. א"כ בטל מהם תורת מים ואינם שאובים. ולא גרע ממים שאובים שהגלידו ואח"כ הופשרו דאיתא בתוספתא והובא להלכה בסי' ר"א סל"א דכשר. ועכ"פ בנ"ד נכון לעשות כמש"ל. ואין לחוש שהעפר יסתום הנביעה כמ"ש התה"ד שם כי הנסיון הורה שאין נסתם באופן כזה ובפרט במקום שהנביעה חזקה:
ועוד יש לדון בזה דלכאורה קשה על מה שמכשירים המקוה ע"י עפר כמ"ש התה"ד או ע"י חלב ודם כמ"ש כמה אחרונים. הא יש לחוש שנכנסו השאובים בנקבי הנביעה. ושם אין מ"ס. ונפסלו לדעת הסוברים דשאובים פוסלים במעין ובפרט לשיטת הרא"ה שאם אין במקוה מים כל כך כפי שיוכל אדם לטבול. אזי שאובים פוסלים אותה אף שיש בה מ"ס דא"כ גם הכא אף אי נימא שיש מ"ס במים שבקרקע. מ"מ כיון דא"א לטבול בנקבי הנביעה. יפסלו מחמת השאובים. ונראה הטעם דהא באמת כל מים שבקרקע דינם כמחוברים כדאיתא בע"ז (דף מ"ז) ובפסחים (דף ל"ד) ובטלים לגבי קרקע וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' ס"ד. ומשמע דאף מים מכונסים דינם כן ובב"ב (דף ע"ט ע"ב) איכא פלוגתא במוכר בור אם מכר מימיה ובטוש"ע ח"מ סי' ר"כ סט"ז יש מחלוקת הפוסקים בזה. וכתב הריטב"א בשם הרא"ה הובא בב"י שם דהיינו במכונסים. אבל בבאר מים חיים כ"ע מודו שמכר מימיו. ונראה דכ"ע מודו דאף במכונסים הוי כמחובר. ורק מ"ד שלא מכר מימיה ס"ל דבלשון בנ"א מים לא הוי בכלל בור. וידוע דבמו"מ אזלינן בתר לשון בנ"א. וע' קדושין (דף מ"ח ע"ב) לענין מקדש בכוס אי הוי בכלל גם מה שבתוכו. אכן בבאר מים חיים כיון שהמים נובעים מהקרקע. וא"א להפריד המים מן הבור דהא כשישאב המים יבואו תיכף מים אחרים. לזה אמרינן שמכר גם המים. והנה ממילא כשנופלים שאובים למעין ג"כ בטלים להמים והוי כמחוברים וכמו אם נתנו עפר ע"ג קרקע דודאי בטל לגבי קרקע כדתנן בפט"ו דאהלות ובסוכה (דף ד'). אך חז"ל תיקנו שפסול משום גזירה שמא יטבלו בכלים:
ולזה נראה דע"כ לא גזרו רק היכא שאין ניכר שום פעולה שבטל המים לגבי קרקע. ולזה חששו לפי שאין הכל יודעים שמים שבקרקע הוו כמחוברים. ואם יתירו שאובים יאמרו שגם בכלים מטהרים. אבל אם סתמו פי המעין בעפר ונשארו המים מתחת לארץ. הרי ניכר לכל שבטלו המים לקרקע והוי כארעא סמיכתא. דמה לנו לדעת מה שבאמצע הקרקע אם יש שם מים או עפר. ובאופן כזה לא גזרו על ג' לוגין שאובין שיפסלו כיון שעשו מעשה לסתום בעפר מקום המעין ובטלו המים לקרקע. ונראה שזהו הטעם שהתירו שאובין ברבייה והמשכה ע"ג קרקע לפי שעי"ז נעשה כמים מחוברים ולא יטעו להטביל בכלים. ומ"מ ברובן שאובין גזרו. וא"כ גם בנ"ד שעשו רצפה להמקוה וידוע דהרצפה הוי כקרקע כיון שקבעום וחיברום לקרקע כדתנן בפ"כ דכלים דבטל לקרקע וע' יו"ד סי' קצ"ח לענין טבילה על נסרים. ולפ"ז י"ל דבכה"ג המים שתחת הרצפה בטלו לקרקע כדאיתא בפ"כ דכלים שאם קבע בתוך הנדבך ובנה עליו בטל לקרקע. וא"כ ליכא פסול שאובין בכה"ג. ובאשר זה דבר חדש ודורש בירור בש"ס ופוסקים ואני טרוד כעת. לזאת אינני קובע מסמרות עדיין בזה. וגם דבנ"ד ודאי שיש נקבים ברצפה כדי שיעלו המים על הרצפה. וממילא אין שייך לומר שע"י הרצפה בטלו המים לקרקע. אך יש לדון שישפכו עפר על הרצפה שיסתמו הנקבים ויבלעו המים שעל הרצפה. אבל ז"א דהא שם לא יבטלו העפר שהרי בהכרח ינקו אח"כ המקוה מהעפר. ועפר שעתיד לפנותו אינו בטל כדאיתא בסוכה (דף ד'). וממוצא דבר למדנו שיותר נכון להכשיר מקוה ע"י עפר מלהכשיר ע"י חלב. כי ע"י עפר אין לחוש שיופסלו המים שבגוף המעין וכמש"ל:
ולפ"ז בענין מש"ל שיעשו רצפה מצימענט וישפכו אח"כ עפר על הרצפה יצטרכו לשפכו סתם ולא לחשוב לפנותו אח"כ. דבאופן זה לא יתבטל להקרקע. וישפכו העפר סתם. ואח"כ בהמשך הזמן ממילא יצא העפר משם ע"י ניקוי המקוה בכל פעם. אך יש לחוש שהעפר יכנס לתוך אצבעות רגלי הנשים ויהי' חשש חציצה. וגם כי ימאסו המים ע"י העפר ויהי הכרח להוציא העפר. וגם יהי' קשה להוציא ע"י שאיבה כי אז ישובו להיות שאובים. ואצלינו שעשו כן. זה היה באופן שהבאר היה למטה. ומלמעלה עשו המקוה עם רצפה ונקבים ברצפה לחברה לבאר שלמטה. ולזה לא הוצרכו לנקות העפר מתוך הבאר. ולזה בנ"ד אם א"א להוציא העפר רק ע"י שאיבה אזי א"א להכשיר ע"י עפר וכנ"ל. ואולי אפשר להגביה הרצפה ולשפוך שם עפר עד שתתיבש המקוה שם ואח"כ ישימו הרצפה מלמעלה. אבל ג"ז נראה שלא יועיל דמחוזק הנביעה לא יוכלו ליבש ע"י עפר באופן שיספיקו להניח הרצפה קודם שיעלו המים למעלה. [ומה שלא יבטלו העפר אין לחוש דשיטת הרא"ה שהזכרנו הוא דעת יחיד וכבר כתב הח"ס סי' ר' שאין לחוש לזה. וגם דהא הוי רק ספק שאובין דאפשר יש שם בקרקע מ"ס וכמש"ל] ועוי"ל דמה שיוצאים המים מהמעין ונמשכים לרוחב המקוה הוי רבייה והמשכה דכשירה לפמ"ש התה"ד סי' רנ"ח דגם בגובה מיקרי המשכה. והכא מצטרף הגובה להרוחב ויש בודאי ג"ט. ואף אי הוי ספק. הוי רק ספק שאובין:
ולזה אם א"א לעשות באופן אחר אזי יש לסמוך על הכשר בחלב או דם ויעשו חורים ברצפה למען יראו אם נשתנה מראה המים שתחת הרצפה. ויעשו שלשה או ארבעה חורים למען יראו אם נשתנה בכל שטח רוחב המקוה. וגם יערבו תיכף בקנה תוך החורים לראות אם נשתנה המראה בכל עומק המים שם. כי מעיקר הדין אין לחוש למה שפקפקו קצת אחרונים בהכשר החלב כמ"ש השו"מ מהדו"ק ח"ב סי' ס"ט. ואין העת מסכמת לי להאריך בזה. ואף אם ישאר קצת ספק אם נשתנה מראה כל המים שתחת הרצפה. אין לפסול המקוה בשביל זה כי יש לסמוך על סברת הפוסקים שיש דין מעין אף במקום שהרחיבו המעין לענין שמטהר בכל שהוא, וממילא אין שאובין פוסלים בו. ובשביל שהוא בצד הנהר אין לחוש דזה רק כשהוא קרוב להנהר ולא כשהוא רחוק הרבה. וכ"כ בשו"ת עין יצחק סי' כ"א. וראיתי שכ"כ מעכ"ת ג"כ בשם שו"ת ב"ש ואינו ת"י. וגם דהא הוי ספק דרבנן וכמש"ל. ולזה יש להקל אם קשה לעשות באופן שכתבתי:
ומ"ש כת"ר בביאור לשון בעה"ע הובא בסי' רס"ב אם הילד כחוש בעצמותו וכ"ה לשון האשכול כחוש בעצמו. נראה הכוונה לאפוקי מלשון כחוש שבש"ס מנחות (דף ס"ד) דשם הכוונה לדעת הרמב"ם טריפה וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' קל"א לזה קאמרי שאינו כחוש בשביל איזה חולי רק שגופו כחוש בעצם ויש לו מעט בשר בגופו:
וע"ד פירש"י בפ' נח שכתב ללשונותם אע"פ שנחלקו ללשונות וארצות כולם בני חם הם. וחפץ כת"ר לדעת דעתי בכוונת רש"י בזה. הנה כתוב זה כתוב גם בבני שם ובבני יפת. והכוונה נראה דאף שהי' להם עד דור הפלגה כמה אלפים בנים בכ"ז חשיב רק הנהו שמכל אחד מהם נעשתה אומה שלימה שיש לה מדינה מיוחדת ולשון מיוחד ויש לה אומה בפ"ע. ונראה דלהכי חשבו חז"ל שבעים לשון לפי דכד דייקת יש שבעים אומות בבני שם חם ויפת דקחשיב הכא. ולפ"ז קשה למה כתבה התורה כן בכל אחד בפ"ע. הו"ל לכתוב זה בסוף כל תולדות שם חם ויפת. והוא בפסוק ל"ב שכלל שם כל בני נח. ולזה פירש"י דקמ"ל שאף שנחלקו בניהם לכמה אומות ונתישבו במדינות שונות ומדברים בלשונות שונות. וידוע שאוירו וטבעו של כל אקלים פועל על האנשים הדרים שם להיות טבעם דומה לטבע האקלים ההוא. וע' מד"ר ס"כ בלק גבי מעין שטים. וע' שבת (דף ל"א ע"א). ובמק"א נתבאר אצלי שגם הלשונות מתאימות לפי טבע האומה ההיא וטבע המדינה שנתישבו שם. ומבאר הכתוב שבכ"ז ניכר שכל האומות הללו הם מגזע אחד בני שם או בני יפת או בני חם. וכמו שידוע שכל בני חם הם שחורים ובני יפת הם יפים. וכמבואר בספרים. ושבעים שהזכרתי הוא כי בכתוב יש שם ס"ז כי נמרוד הוא ג"כ א' כדכתיב ארץ נמרוד (במיכה ה') והכתוב מבאר שארץ נמרוד נחלקה לארבעה ממלכות ומדינות בבל וארך ואכד וכלנה. הרי בס"ה שבעים. ויש לבאר מ"ש גבי יפת מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם איש ללשונו למשפחותם בגויהם. וגבי חם כתיב אלה בני חם למשפחותם ללשונותם בארצותם בגויהם. ובבני שם כתיב לגויהם. אך אין לי פנאי לזה כעת: