שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן סא
ע"ד השו"ב אשר כמה רבנים וצדיקים ראו את סכיניהם ולא הוטבו בעיניהם. וגם השו"ב בעצמם מדברים סרה אחד על חבירו ואחד אין אוכל משחיטת חבירו ועל אחד העידו שאינו רואה בעיניו ועוד כמה ריעותות. ופעם אחד נמצא מחט בריאה וראש המחט יצא לחוץ סמוך לקרום וסביב המחט היה קרום. והנה עברו דרך עירם שני רבנים ודרשו מנהיגי העיר שהשו"ב יעמדו לפניהם לנסיון. ולא רצו באמרם שזה בזיון להם באשר הם בחזקת כשרות. והרבנים הנ"ל וכן ב"ד שבעיר עשו פס"ד בכתב שהשו"ב מחויבים לעמוד לנסיון משום והייתם נקיים וגו' ולהסיר מהם הרינון. והשו"ב אין שומעים להם באמרם לפי שהרבנים הם אינם מהמפורסמים אין סומכים עליהם. וחפץ מעכ"ת ומנהיגי העיר לדעת את דעתי בזה. ומעכ"ת האריך בזה בדברי חכמה:
הנה לכאורה הצדק עם השו"ב כי הלא הם מוחזקים בכשרות. ובלי ספק כאשר קבלום לשו"ב בעירם עמדו לנסיון כראוי וגם במשך היותם הראו את סכיניהם לרב העיר ובלי ספק השגיח עליהם הרב כאשר מוטל על כל רב ומורה להשגיח על השו"ב שיעמדו באומנותם ובהנהגתם ביראת שמים כראוי. ואין שייך כאן להעמידם על חזקתם שלא ידעו בילדותם שו"ב וההלכות השייך לזה. אחרי שידוע אשר אח"כ למדו וקבלו כתב קבלה ע"ז. ודמי לאשת איש דלא שייך לומר שיש לה חזקת פנויה שהיתה פנויה קודם נישואיה. דכיון שנישאת לפני עדים בטלה חזקתה הקודמת ויש לה חזקת א"א. ומ"ש האחרונים ביו"ד סי' א' ששו"ב ששכח לימודו דמי למקוה דאמרינן חסר ואתאי. זה רק כשנתברר עתה ששכח חיישינן ששכח מכבר וכמו במקוה שנמצאת חסירה. אבל כל שלא נתברר ששכח מוקמינן ליה על חזקתו. ומ"ש כת"ר עפמ"ש הב"ח באו"ח סי' ח' דחזקה הבאה ע"י מעשה אינה חזקה וצריך לבררה וכמו דל"א בתר רוב התלוי במעשה. וה"ה הכא בא לו הקבלה על שו"ב ע"י לימוד. הנה לבד שכבר תמה עליו המג"א שם ושאר אחרונים דלא דמי כלל לרוב. הנה בנ"ד א"צ לחזקה שלא שכח רק אמרינן אוקמא בחזקת כשרות שודאי יודע בעצמו שלא שכח. כי הלא כל שו"ב יודע שמוטל עליו לדעת הלכות שחיטה וכן ההרגשה הוא חוש באדם להרגיש פגימה. וכיון שמקודם ודאי היה מרגיש בעת שנתנו לו כתב קבלה ונתקבל לשו"ב. יש להעמידו בחזקת הגוף שלא נתקלקל אצלו חוש ההרגשה ולדברי מעכ"ת יצטרך כל שו"ב לעמוד לנסיון בכל עת שירצה לשחוט כמו שבודקים ציצית בכל פעם שרוצה ללבוש. ועוד דכיון שיש לו חזקת כשרות יש לנו לומר שבכל עת ששוחט הוא יודע בנפשו שעדיין הוא מרגיש ובודק סכינו כראוי ושיודפ הלכות שחיטה. ולא דמי לציצית דלא שייך זה. ואף שיש כאן חזקת אינו זבוח וחזקת סכין שאינו בדוק מ"מ הרי כבר האמינו חז"ל להשו"ב על זה וכמו שמאמינים לכל אדם על כל דבר איסור. ובאמת חזקת אינו זבוח אין כאן כ"כ לפמ"ש הרשב"א והתוס' בכתובות (דף כ"ג) שאם ראינו שנתעסקו לשנות החזקה איתרע חזקתה. וה"נ הרי לפנינו נתעסק בשחיטה ואיתרע חזקה דאינו זבוח. ועפ"ז מובן סברת הש"ס בחולין (דף י') סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי והרי היא שחוטה לפניך שנתחבטו הראשונים בסברא זו. ולפמ"ש א"ש דכיון שנתעסקו בשחיטה ולא ראינו בזה ריעותא. איתרע חזקת אינו זבוח וע' בכתובות (דף ט"ו) שור שחוט לפניך. אכן הפנ"י בקדושין (דף ע"ט) כתב דסברת התוס' הנ"ל הוי רק מדרבנן ואכמ"ל בזה. וכן חזקת סכין שאינו בדוק איתרע כיון שידענו שעסק השו"ב לתקנו ולהעביר ממנו הפגימות. והנה שלא יהיו דברי הב"ח מוקשים כ"כ נראה כוונתו דכל דבר שבא ע"י מעשה יש לחוש שנתבטל ג"כ ע"י מעשה וכמו בציצית דכמו שתלאן אדם כן אפשר שנפסקו ע"י אדם. ולפ"ז בשו"ב לא שייך זה. ועדיין קשה ע"ז מחזקת א"א שבאה ע"י קדושין ואפשר שגירשה. וצ"ל דכיון שאינה מתגרשת בלא עדים לא שייך זה וע' תוס' גיטין (דף ד' ע"א). ויש לחלק דשם אין אנו דנין מצד קבלת הקדושין רק מצד שהיתה קנויה לו בקנין אישות ואקצר:
עכ"פ בנ"ד אין לחוש כלל שמא נתקלקל השו"ב בהרגשה או בלימודו. ובפרט בעיר כבודה אשר בודאי הנהיגו הרבנים שלא ישחוט אחד לבדו רק שיעמוד עוד שו"ב ע"ג ויראה סכינו ובדיקתו וכמ"ש בחיבורי ח"ג סי' מ"א שהיא תקנה מוכרחת. והרבנים ודאי השגיחו על השו"ב וראו סכיניהם ובדיקתם לפרקים קרובים כמוטל על כל רב ומורה. ואלו נתקלקל אחד בהרגשה היו יודעים תיכף. ואף ששו"ב אחד אומר שאינו אוכל משחיטת השני. הנה השו"ב הזה לא טוב עשה כי אם אמת דבריו היה לו להודיע תיכף לב"ד ולמנהיגי העיר. וניכר מזה כי רק מצד שנאה פרטית עושה כן. וכבר כתבו המהרש"ק והשו"מ ועוד אחרונים שאין שו"ב נאמן על חבירו כשהם שותפים וכידוע טבע הענין שע"פ רוב הם שונאים זה לזה מצד קנאה וכדומה ומ"ש מעכ"ת ראי' ממ"ש הריב"ש סי' תצ"ח שכיון שלא רצה להראות סכינו והמחאתו לפני הנבררים מוכח מזה שאינו מומחה לשחיטה ויצא מכלל רוב מצויין. לא דמי כלל לנ"ד דהתם איירי שהוא לא היה שו"ב קבוע לרבים באותו מקום. ולזה לא היה לו לשחוט עד שיראה המחאתו לפני נבררי הקהל. וע"ש שהריב"ש כתב בפירוש הטעם בשביל שלא היה שו"ב ממונה מהציבור. אבל בנ"ד שהם שו"ב ממונים מכמה שנים לא שייכא סברא זו. ואטו מחוייבים להראות בכל יום את סכיניהם:
ואשר הביא מעכ"ת מסוגיא דקדושין (דף ס"ו) דבשלח ואחוי נאמן אף ע"א. הנה בנ"ד לא כתב כת"ר שהעיד ע"א בפירוש על זה ורק כתב שלא הוטבו סכיניהם בעיני כמה רבנים אורחים. משמע שלא היו פגומים רק שלא הוטבו וכגון שלא היו חלקים או חדים כראוי. כי אלו מצאום פגומים. היה להם לפרסם תיכף אשר השו"ב אינם מרגישים ועכ"פ להודיע זאת לב"ד שבעיר ולהמנהיגים. ומה ששו"ב אחד אומר על חבירו. כבר כתבתי שע"ז אין להעמיד כלל. ואם נשמע למה שמדברים זע"ז יהיו ידי ב"ד מליאות תמיד עבודה לשלוח השו"ב לבחינות. ועוד דשלח ואחוי שייך רק בדבר שדורשים להראות תיכף. אבל בנ"ד שדורשים שיבואו ב"ד עירם לנסותם אשר זה דרוש טורח גדול והוצאה וגם הוא בזיון גדול. לא מיקרי בכה"ג שלח ואחוי. וכ"כ הפוסקים לענין אפשר לברר ולענין דשיל"מ שאם דרוש טורח והוצאה לא מיקרי אפשר לברורי. ולפני ב"ד שבעיר בודאי הם מראים סכיניהם דזה מחויבים ע"פ ד"ת. ואף שכתבו הפוסקים שחכמים מחלו על כבודם להשו"ב הממונים מהקהל. מ"מ כשאינם מוחלים על כבודם ודאי שצריכים להראות. ועוד דלא מאלו רק שלא יצריכו להראות בכל עת. אבל לפרקים קרובים לא מחלו כלל ואדרבא זה מוטל על חכם שבעיר להשגיח על השו"ב. וגם גוף דין דשלח ואחוי אינו ברור והפוסקים לא הביאוהו ונראה הטעם משום דבסוגיא שם איתא זה אליבא דאביי אבל לרבא אינו מוכרח ע"ש. ואף שביש"ש שם כתב דרבא מודה ג"כ לדין זה. מ"מ מדלא הובא בפוסקים משמע דס"ל שאין הלכה כן. אך י"ל דזה הוי בכלל הא דקיי"ל בבכורות (דף ל"ו) ובכ"ד דבמילתא דעבידא לגלויי נאמן ע"א וע' נו"ב חאה"ע סי' ל"ג בזה, ויש להוכיח מכתובות (דכ"ב ע"ב) דאף בשלח ואחוי אין ע"א נאמן דאיתא שם דאף בנתגרשה עכשיו שאפשר לומר לה שתראה הגט צריך שני עדים ע"ש. ויש לדחות דמ"מ אפשר שקרעה הגט וע"ש ברש"י. ועוד דהא כתב הש"ך ביו"ד סי' פ"ג סקי"א דהיכא שאין לנו מקום לחוש שיבוא איסור לשם א"צ לברר אף ע"י טרחא קלה אם יש שם איסור. וה"ה הכא מהיכא תיתי ששכחו אומנתם בעוד שעוסקים בה כל שעה וגם מראים סכיניהם להרב ולהשו"ב חביריהם ויש לדחות ואכמ"ל אחרי דבלא"ה לא שייך זה בנ"ד כיון שמראין סכיניהם לב"ד שבעיר וכמש"ל. ומ"ש כת"ר שהעידו על אחד שאינו רואה בעיניו. באו דבריו סתומים דאם אינו רואה לגמרי הרי הוא סומא וע"ז לא היו צריכים עדים. ועכצ"ל הכוונה שאינו רואה כראוי. והיה צריך לברר הדבר במדריגת חוש ראייתו ואולי רואה הוא ע"י בתי עינים. ולזה לא אוכל לדון בזה עד שיבררו הדבר וע"ל סי' ל"ב בזה:
וע"ד שמצאו מחט בריאה. לא נתברר בלשון מעכ"ת אם היה נקוב קרום הריאה. וסביב המחט היה קרום מחמת מכה. או שהמחט היה מכוסה בקרום הריאה. ואם המקום היה לקוי או לא. ועכ"פ זה אין שייך לחשש הרגשה. רק לדין טבח שנמצא טריפה אחר בדיקתו. וכבר כתבו הפוסקים שבזה צריך לשמוע אמתלא של הבודק אם היה שוגג או אונס בזה וע' יו"ד סי' קי"ט סי"ז וסי"ח. רק אם ריאה זו בדק השו"ב שהועד עליו שאינו רואה כראוי. יש לחוש שהסיבה היתה בשביל שאינו רואה כראוי. וג"ז נפלא דודאי נהוג אצלם ששו"ב יעמוד ע"ג בשעת הבדיקה וכמו שהנהגתי בע"ה בפ"ק. והיה להשו"ב השני לראות זה. ולזה צריך לברר הדבר אם היתה טריפה ומי בדק הריאה ומה משיב השו"ב ע"ז ואז נחכם לה אי"ה:
ומ"ש מעכ"ת דכיון שיש עליהם רינון שאינם מרגישים איתרע רובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כי רוב שו"ב שיש עליהם רינון אינם מומחים. ומדמה לה להא דכתובות (דף ט"ז) שהואיל ואין לה קול איתרע רובא דבתולות נישאות. לדעתי לא דמי כלל. דהכא לא אתינן עלה מצד רוב מצויין רק מצד שכל שנתקבלו בקביעות לשו"ב בעיר כבודה בודאי מומחים הם. ומוכח מזה שהרינון הוא שקר. וכדאמרינן בכתובות שם דכיון דכל הנישאת בתולה יש לה קול הני סהדי שיקרא נינהו וכן דייק הש"ס ביבמות (דף ל"ז) וע"ש בתוס' ובחולין (דף נ"ג ע"א). ואם נבוא להוציא מחזקת כשרות ע"י רינון אין לדבר סוף ובפרט בעתים הללו. ובמקום שחוששים לקול יש גבול לזה באיזה אופן יהי הקול ע' גיטין (דף פ"ט) וכתובות (דף כ"ו) ואה"ע סי' ו' וע' מהרי"ט ח"א סי' קי"ב בדיני הקול. ומ"ש כת"ר שבעתים הללו מתקבלים השו"ב ע"י שיש להם קבלה מאבותם והרבנים סומכים ע"ז. לא ניחא למרייהו דנימא הכי. חלילה לומר על כלל ישראל שסומכים זה על זה כעדת עורים. ומכ"ש על ת"ח שבעיר. ואנכי מבשרי אחזה אשר בעת קבלת שו"ב אני בוחנו בע"ה ובודקו כפי האפשר הן באומנתו הן ביראת שמים וכל המידות הדרושים לזה ואינני סומך על כתבים שלו. ואם אולי יש יוצאים מן הכלל בעוה"ר אבל חלילה להוציא לעז כזה על הכלל כולו. ובפרט בעירות כבודות ודאי שאין שייך זה:
ומ"ש הרבנים בפס"ד שלהם משום והייתם נקיים. לכאורה צדקו בדבריהם וכ"כ המהרי"ט ח"א סי' קי"ב דכיון שהיה לו לפרוע בפני עדים משום והייתם נקיים והוא לא עשה כן מוכח שלא פרע. וה"ה בנ"ד כיון שלא רצו לעמוד לנסיון מוכח שאינם מרגישים. אבל דין זה צריך בירור דהנה מצינו בפ"ג דשקלים ופסחים י"ג ויומא ל"ח דנקטינן קרא דוהייתם נקיים. ובכתובות (דף כ"ב ע"ב) וביבמות (דף כ"ד) מייתי הקרא הסר ממך עקשות פה וגו'. ובחולין (דף מ"ד ע"ב) איתא הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ובברכות (דף ל"א ע"א) יליף מקראי דחנה שהנחשד בדבר צריך להודיעו שאין בו. ולא מייתי קרא דוהייתם נקיים. ובאדר"נ פ"ב כולל הא דהרחק מן הכיעור בהדי הא שצריך לעשות סייג לדבריו. ונראה שהוא בכלל עשיית משמרת למשמרת עי' יבמות (דף כ"א). ובכ"מ בש"ס איתא שתקנו דבר מפני החשד שלא יחשדוהו שעושה איסור ע' שבת (דף כ"ג ע"א) וברכות (דף ג' ע"ב) ובירושלמי פ"ג דשקלים איתא ג"כ מפני החשד ובמשנה שם מייתי הא דוהייתם נקיים. ויש שאסרו חז"ל מפני מראית העין ע' שבת (דף נ"ג וקמ"ז) וכתובות (דף ס') וביצה (דף ט') וע"ז (דף י"ב) ופסחים (דף פ"ב) ועוד הרבה. וכ"ז צריך ביאור למה נקטו בכל מקום לשון אחר ופסוק אחר. ויש שאסרו באיסור מוחלט ויש שהביאו רק בתורת מנהג טוב. ובפ"ג דשקלים מייתי במשנה שם גם קרא ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם (משלי ג') ובירושלמי שם מייתי ג"כ קרא דיהושע אלקים יודע וישראל גם הוא ידע. ואיתא שם גמליאל זוגא שאל את ר"י ב"ר בון איזהו המחוור שבכולן א"ל והייתם נקיים וגו'. ופירש הפ"מ שם דנקי משמע לגמרי מכל חשד. ובתוי"ט שם כתב דלהכי מייתי אח"כ קרא דומצא משום דהוי לשון ציווי. אבל והייתם נקיים כתיב גבי ב"ג וב"ר שהוצרכו לברר דבריהם לפני ישראל. וכתב לפרש הירושלמי דוהייתם נקיים הוי רבותא דאפילו נקיון בעלמא מחויב לעשות ודבריו קשים דלשון מחוור משמע שהלימוד יותר מבורר וכ"ה הלשון בירושלמי בכ"ד וע' פסחים (דף פ"א ע"ב) ורש"י שם. וכן איתא בכ"מ מחוורתא כדשנינן מעיקרא. והכוונה שזהו עיקר. והא דמייתי במשנה ד"ת ואח"כ ד"ק ע' תו' ריש חולין. וע"ק מהא דשבת (דף קכ"ז) דמייתי שדנוהו לכף זכות דמ"מ קשה למה הביא את עצמו לידי כך שיהי מקום לחשדו והנה לבאר את כל דברי הש"ס ופוסקים בזה דרוש אריכות גדול ואין לי פנאי כעת. לזה ארשום בקצרה מה שנ"ל בזה:
הנה יש בזה ששה פרטים. אחד כשעושה איזה דבר ישתדל לעשותו באופן שלא יהי מקום לחשדו שעושה בזה איזה דבר עבירה לתועלתו. והשני כשעושה דבר אשר עי"ז יתן מקום לחשדו למפרע שעשה מקודם דבר עבירה. או שעשה דבר עבירה בגדר הכנה שיוכל לבוא למעשה זה. השלישי שנמנע מלעשות איזה דבר כדי שלא יחשדוהו. הרביעי שיפרסם בעצמו שהחשד שחושדים אותו הוא שקר ויביא הוכחות לברר דבריו כפי האפשר. החמישי במקום שאפשר שע"י שיחשדוהו שעושה דבר איסור יחשבו שיש מקום להקל בזה ויקילו בזה גם אחרים הששי להרחיק אף את זולתו הקרובים אליו לעשות דבר שאפשר שעי"ז יגרמו איזה חשד עליו:
ונראה הסברא בזה דכמו באדם המזיק או גורם להזיק אינו חייב רק בששינה באיזה דבר וכדאיתא בב"ק (דף ל"ב) כשזה רץ וזה מהלך חייב הרץ מפני ששינה. כן בגורם לחבירו שיחשדנו הרי הוא כמכשיל את חבירו. וקיי"ל דהמחטיא חבירו חמור מן ההורגו. ולזה אם שינה במעשיו ועי"ז גורם שיחשדוהו. הוי כמזיק בידים וחייב. ולזה מחויב להזהר מזה וזהו שהוזהרנו להיות נקיים מד' ומישראל. אכן אם עושה הדבר כתיקונו בלי שום שינוי ורק הלה חושדו על לא דבר ונגד הדין שצריך לדונו לכף זכות ושלא לישא חטא על חבירו. בזה אין מוטל עליו להזהר. רק יש בזה משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו:
והנה בב"ג וב"ר הצריכם מרע"ה שילכו חלוצים בראש מחנה ישראל ולא ביחד עמם. באשר אם לא ילכו בראש המחנה יזדמן אשר קצתם ילכו בסוף המחנה או יהיו יושבים על הכלים וכדומה. ווחשדום שהשתמטו מללכת בעצם המלחמה באשר כבר יש להם נחלה בעבר הירדן. ולז"א מרע"ה שעי"ז יהיו נקיים מד' ומישראל. ומה שכלל גם את ד' בזה. דרשו מזה בשקלים פ"ג שכשם שצריך אדם לצאת ידי המקום צריך לצאת ידי הבריות. ובפשוטו י"ל כי אם ילכו ביחד עם המלחמה אפשר שיסית היצה"ר את אחדים מהם להשתמט מגוף המלחמה כידוע שלא כל המחנה נלחמים יחד אבל כשהולכים בראש המחנה ונתונים אל פני המלחמה. א"א להם להשתמט. וגם לנוס א"א כי היו מאחוריהם זקפי המלחמה כדאיתא בסוטה (דף מ"ג) ונלמד מזה שכשעושה אדם אף דבר מצוה מחויב להשתדל לעשות' באופן שלא יבוא לידי חשד. ומוכח מזה שצריך לעשותה אף יותר מן המוטל עליו כדי שלא יחשדוהו ולזה מייתי לה ביומא (דף ל"ח) שלא היתה פת נקיה ביד בני בית גרמו ואשה מבושמת מבני בית אבטינס שזה היה יותר מן המוטל עליהם. וכן בפסחים (דף י"ג) שהטילו על גבאי צדקה הטורח למכור לאחרים. ולא יקבלו לעצמם משום והייתם נקיים. וזה שייך היכא שעושה כראוי לעשות ורק שאפשר שיחשדוהו. מצריכים אותו לעשות ביתרון הכשר כדי שלא יחשדוהו. אכן אם עושה באופן שיש מקום לחשדו. בזה יש איסור גמור מפני החשד. ולזה כשנכנס בפרגוד חפות שדרך אנשים ללכת בבגד חפות וכדאיתא ביומא (דף ע"ז) מתחת חפת חלוקו וכדמייתי לה רש"י ע"ז ביבמות (דף ק"ב ע"ב) וע' ב"ק (דף קי"ט) ופכ"ז דכלים מ"י וכן באנפיליא דמייתי לה ביבמות שם. ע"ז נקיט קרא והייתם נקיים לפי שעושה שינוי מכפי הרגיל כדי להזהר מן החשד. ובירושלמי שם איתא דקווץ לא יתרום מפני החשד. ונראה דס"ל דקווץ הוי שינוי מכפי הרגיל. כי בכהנים כתיב שלא יגדלו פרע ל' יום. ואין רגילות בכהן שיהי' קווץ. וע"פ רוב ודאי תרמו הכהנים. ולזה שייך בזה חשד טפי וכן בשבת (דף כ"ג) כשנותן פיאה קודם שגמר קצירת השדה הרי הוא משנה מכפי הרגיל להניח לבסוף כפשטות לשון פאת שדך ונותן מקום לחשדו שלא נתן פיאה. וכן בנ"ח שם שהניח הנר בצד אחד. נותן מקום לחשדו. כי לא כ"ע ידעי שיש לו שני פתחים בחצר ובריש ברכות ג"כ אין רגיל שיכנס אדם לחורבה אכן הרמב"ם ספ"ב מה' שקלים כתב בכולהו מפני החשד שנ' והייתם נקיים. נראה דס"ל שמקור הסברא דחיישינן לחשדא הוא מקרא דוהייתם נקיים. וביבמות (דף ק"ב ע"ב) איתא וכ"ש במנעל וסנדל שאין נכנסים בהם למקדש ונראה ביאור לשון כ"ש כמש"ל דכיון שאין נכנסים למקדש במנעל. אם יכנס הוא הוי שינוי ונותן מקום לחשדו וזה ודאי אסור. ולפמ"ש הרמב"ם הנ"ל י"ל שכל מקום שאסרו משום חשדא הוי דאורייתא משום והייתם נקיים. וכ"כ הרד"ך דחשד הוי דאורייתא והביא ראיה מהא דשבת (דף כ"ג) שטעם שפיאה הוי בסוף השדה הוא משום חשד והמקור צ"ל שהוא משום והייתם נקיים כנ"ל:
והנה האחרונים נחלקו ביו"ד סימן י"ג אם צריך לברך על שחיטת בן פקועה כיון דהוי רק משום מראית העין והפר"ח כתב שם דאף דגזרו רבנן רק משום שיחשדוהו שאוכל בלי שחיטה. מ"מ צריך לברך. וכתב דגם בנ"ח בחצר שיש לה ב' פתחים צריך ג"כ לברך. ולפמש"ל יש מקום לומר דהוי דאו' משום והייתם נקיים. ואף במילתא דרבנן י"ל דמ"מ חייב מה"ת לעשות באופן שלא יחשדוהו שעבר על איסור דרבנן. אך י"ל דא"כ תהא הברכה על קיום מצות והייתם נקיים ולא על הדבר שעוסק בו כגון שחיטת הב"פ או הדלקת נ"ח בפתח השני. וזה יקשה גם על הפר"ת דהא זה תקנה כללית בכל הש"ס לאסור כל דבר שאפשר שיסברו שעושה איסור. ואסור משום מראית העין וגם שחיטת ב"פ הוא בכלל זה וכן הדלקת נ"ח. וא"כ אין שייך לברך על השחיטה או ההדלקה. ורק על תקנת חז"ל להנצל מחשד וכנ"ל דמ"מ הרי הפרט הוא מצוה דרבנן ואכמ"ל בזה וע' ראנ"ח ח"ב סימן מ"א שכתב דחשד הוי מה"ת מהא דב"מ (דף קט"ו) דאלמנה עניה אסור למשכנה שלא ישיאנה ש"ר בשכינותיה. ונראה שכל זה מקור אחד מהא דוהייתם נקיים:
והנה מ"ש הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך הוא כפל לשון. ונראה הכוונה דקאי כשעושה מעשה שעי"ז יתחזק החשד שהיה עליו מקודם וכעין הא דיבמות (דף כ"ד) שהיה נטען על הנכרית ואיירי שלא היה יכול להנצל מהקול הזה. ומ"מ כשנתגיירה אסור לו לישאנה כי עי"ז יתחזק החשד הקודם. ולזה מייתי שם קרא דהסר ממך וגו'. שהכוונה שיסיר ממנו העקשות פה שחשדו אותו מכבר. כי עי"ז שיראו שלא נשאה משנתגיירה. יתברר להם שהחשד היה שקר. וגם ירחיק ממנו לזות שפתים מה שהיו מליזים עליו אם היה נושאה שהיו אומרים שזה הוכחה שהקול הקודם הוא אמת. ולז"א הרחק ממך היינו שלא יתחילו לדבר כלל וקרא זה לזות שפתים הוא לשון ריבוי כי עי"ז היה הלעז מתחזק ומתאמת בפי כל. ובהא דכתובות (דף כ"ב) דמייתי האי קרא י"ל משום שאם ישאנה תצטרך לומר שחושדת את העד שאומר לא מת. והעד הזה יפרסם שלא מת. ויהי' לזות שפתים שיאמרו שמאמנת להאומר שמת כדי להנשא לז"א שתסיר ממנה עקשות פה שלא תבוא לדבר על העד. וממילא תרחק ממנה לזות שפתים של רבים. אבל על העד כבר נפל קצת חשד. כי הלא בע"כ אחד משקר. ובזה מיושב הא דאיתא שם דרב אסי קאמר לה והקשו התוס' הא קרא הוא ותרצו שר"א היה רגיל לומר פסוק זה. והוא דוחק. אבל לפמש"ל א"ש דמייתי דר"א הי' מפרש פסוק זה באופן שיש כאן ב' ענינים עקשות פה וגם לזות שפתים כנ"ל. ואפשר לומר דלהכי לא מייתי ביבמות הא דוהייתם נקיים. כיון שמה שיצא הקול בתחילה הוא לא היה אשם בדבר. ואדרבא מוציאי הקול חטאו לחשדו במה שאין בו א"כ אין לו לחוש לישא אותה אף שגורם לחזק את הקול. לזה מייתי האי קרא דאף שמקודם היתה רק עקשות פה. היינו חשד שלא כדין. בכ"ז צריך להשתדל להסירו ממנו וכן בכתובות החשד יהא נגד הדין כיון שעפ"י דין נאמן העד האומר שמת. מ"מ צריך להשתדל שלא יבוא לידי חשד. וגם י"ל דוהייתם נקיים שייך רק כשחושדו האיש שאליו נוגע הענין וכמו בב"ג וב"ר שהיה נוגע זה לכל ישראל. וכן בשקלים וביומא (דף ל"ח) ובפסחים (דף י"ב) נוגע ג"כ לכל הציבור המשותפים באותה הצדקה. אבל ביבמות וכתובות אין זה נוגע לאחרים. אך י"ל שנוגע ג"כ לכל ישראל שערבים זה בזה על דבר עבירה:
וכל היכא דאיתא בש"ס שאסור משום מראית העין צ"ל דהתם לא שייך והייתם נקיים כיון שהוא עושה כדין. והלה שיחשדנו עושה עול כי היה לו לשאלו ויתברר לו. וכגון הרואה אוכל דם דגים וחגבים וסובר שהוא דם בהמה. היה לו לשאלו וכן בשבת (דף קמ"ז) שחושדים שכבס בגדיו בשבת ע"ש. ובכ"ז אסרו חז"ל מפני שטבע בנ"א לחשוד ולא לשאול. ואף כי עוברים על לא תשא עליו חטא. ולזה הוי רק מדרבנן ולא מדאורייתא וצריך לבאר כל המקומות שהוזכר בש"ס מפני מראית העין או מפני החשד. אבל אין לי פנאי לזה. והעיקר לענ"ד דמפני החשד הוי רק מדרבנן אם הוא עושה מעשהו כראוי בלי שום שינוי שיגרום לחשדו ובאופן כזה אמרו חז"ל בברכות (דף ל"א) שהנחשד בדבר שאין בו שצריך להודיע. כי לכאורה היינו אומרים שא"צ להודיע כיון שהחושד עושה שלא כדין. וגם כי זכות הוא להנחשד כדאיתא בשבת (דף קי"ח ע"ב). לזה קמ"ל דמ"מ צריך להודיע כי כשההמון חושבים שנמצאים הרבה אנשים העוברים על ד"ת. יקילו גם הם לעבור על ד"ת לעת מצוא. כי ההמון שומרים התורה מפני הבושה יותר מאשר בשביל מורא שמים. וכדאי' בברכות (דף כ"ח) שכשאדם חוטא אומר שלא יראני אדם וזה אין נלמד מוהייתם נקיים או מוהסר ממך וגו'. כי שם יש ע"פ מעשיו מקום לחשדו. משא"כ הכא. ונראה שא"צ להביא הוכחות ובירורים לדבריו. רק צריך להודיע ששקר הדבר. וכמו חנה שלא הביאה ראיות לדבריה. וזה נלמד ג"כ מקרא דיהושע שאמרו וגם ישראל הוא ידע שצריך להודיע להחושדים בהם. רק משם יש לדחות כי שם יצאו עליהם בנ"י למלחמה והוכרחו להשיב להם האמת. לזה מייתי בברכות מקרא דחנה. ולהכי קאמר בירושלמי דשקלים המחוור שבכולם הוא קרא דוהייתם נקיים. ועוד נראה דרק כשחבירו מוכיחו על הדבר שחושדו צריך להודיעו. וכהא דחנה שעלי הוכיחה וע' בברכות שם אבל כשאחד שומע שיש אנשים שחושדים אותו בדבר שאין בו איננו מחויב לילך לכל אחד להודיעו שאין בו. כי אין לדבר סוף. ואדרבא הלה עושה שלא כדין שנושא עליו חטא ואינו שואלו אם אמת הדבר. וכ"מ לשון הש"ס שם דקאמר שצריך להודיעו ולא קאמר להודיע. ומה שאמרו בחולין (דף מ"ד) הרחק מן הכיעור נראה ג"כ דאיירי כשהוא עושה כהוגן ואינו נותן מקום כלל לחשדו רק הנקדנין יוכלו למצוא מקום לחשדו. ובזה אין דין גמור להמנע מזה רק מדת חסידות להמנע מדבר שדומה למכוער בעיני ההמון וכמו עדים שהעידו על אש' או שד' שבודאי אין לחשוד ששניה' העידו שקר כדי שאחד מהם יקחנה. ובכ"ז צריך להתרחק מזה וזה בכלל לך לך אמרינן לנזירא וכו'. וביומא (דף ל"ח) קמ"ל שצריך לשמור גם את ב"ב והקרובים אליו כדי שלא יבוא הוא לידי חשד וכמו שבית אבטינס היו מתנין אף עם כלותיהם שלא יתבשמו. והנה מקרא דומצא חן ושכל טוב יש ללמוד שצריך להשתדל למצוא חן בעיני בנ"ח. וזה א"א דא"כ יבוא לעשות שלא לשמה. לז"א בעיני אלקים ואדם. לבאר שאם יעשה שלא לשמה א"כ לא ימצא חן בעיני ד' וע"כ יעשה כל דבר לש"ש. וכן ישתדל שלא ימצאו בנ"א מקום לחשדו. וזה דומה להא דב"ג וב"ר וכמש"ל שאף שילכו למלחמה ככל ישראל בכ"ז צריכים לעבור חלוצים לפניהם כדי שלא יהא שום מקום לחשדם. אכן עדיין לא נתבאר בפסוק זה איך להתנהג. דאפשר לומר שאם יראה שיש מקום לחשדו ימנע לגמרי מהדבר ההוא. וגם דהו"א שאף שהוא עושה כהוגן יש לו לחוש שיחשדוהו. ועי"ז יתבטל הרבה ממעשה המצות כי תמיד יהי' מחשבתו איך דנין אותו בנ"א וכמ"ש החובת הלבבות בפ"ד משער יחוד המעשה שזה מפיתוי היצר. לזה מייתי מקודם קרא דוהייתם נקיים שזה שייך רק היכא שנתן בעצמו מקום לחשדו וכמו בב"ג וב"ר שע"י שלקחו נחלתם בעבר הירדן נתנו מקום שיביטו על הנהגתם בעת המלחמ' ויחשדום שמתרשלים בדבר. והיינו דקאמר הירושלמי שהמחוור שבכולם הוא קרא דוהייתם נקיים. והא דבית גרמו ובית אבטינס הוצרכו להזהר מפני והייתם נקיים אף שלא שינו מכפי הרגיל. י"ל דלהכי מייתי לה שם בתר הא שלא רצו לבוא עד שכפלו להם שכרם. כי עי"ז היה נראה שהם נבהלים להון והיה מקום לחשדם ע"י מעשיהם. וכמ"ש הרמב"ם ספ"ב מה' שקלים שהנבהל להון יש מקום לחשדו. ולכן הוצרכו להזהר מחשד משום והייתם נקיים שהרי גרמו שיחשדום:
עכ"פ שמענו דוהייתם נקיים שייך רק היכא שעושה דבר שע"י מעשיו גורם שיחשדוהו. אבל בנ"ד הרי קבלום לשו"ב זה כמה שנים. ואינם עושים שום שינוי בסדר מעשיהם והחושד עושה שלא כדין. אין מחויבים להוציא הוצאות לעמוד לנסיון. ובעתים הללו רבו מוציאי לעז על המשרתים בקודש וכי נאמר שבכל עת יצטרכו לעמוד שנית לנסיון. והא דמהרי"ט סי' קי"ב שהזכרנו. שם איירי שהיה מקום לחשדו לפי הענין יעו"ש לזה היה צריך לפרסם את הפרעון ודמי לאומר אל תפרעני אלא בעדים ע"ש באורך. ול"ד לנ"ד כלל:
הנה צדדנו בזכותם של השו"ב שע"פ דין אינם צריכים לעמוד לנסיון בכל עת שיוציא מי שיהיה רינון עליהם ורק בנ"ד צריך לברר עדיין ע"ד שהעידו עליו שאינו רואה כראוי וע"ד הריאה שנמצא בה מחט וכמש"ל אכן עדיין יש לדון דהנה השו"ב הם כבר כמה שנים בעירם. ובלי ספק כבר כלה הזמן שהוקצב להם בכתב שנתנו להם. רק שנשארו על חזקתם כנהוג שאין מעבירין שו"ב מחזקתו משום שאין מורידין בקודש. ואם בא לשם ממקום אחר י"ל שע"ד כן הניח מקומו הקודם וכמ"ש הח"ס ח"ד סימן ר"ל ועוד אחרונים. אבל כ"ז כל שלא נמצא מקום חשש בשחיטתו. אכן כשכמה רבנים ראו סכיניהם ולא הוטבו בעיניהם יוכלו בני העיר לומר שאינם רוצים לאכול רק משחיטת אומן על צד ההידור. ואף שרוב ההמון אין מקפידים ע"ז. מ"מ בעיר כבודה כזאת נמצאים אנשים נקיי הדעת המהדרים שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם או גם מסירכא. ונהי שבתוך הזמן שנתקבלו השו"ב לא יכלו לדחותם כיון ששכרום בשכירות גמורה. ובשעה שנתקבלו עמדו למבחן לפני הרב דמחנם שסמכו עליו שוב לא יוכלו לבטל השכירות באמצע הזמן עד שיבררו בבירור גמור שנתקלקלו בתוך הזמן. אבל היכא שבאים רק מצד דמעלין בקודש ולא מורידין יכולים אנשי העיר לדרוש שלא יהי' עליהם שום חשש. וכמ"ש הר"ן בריב"ש סימן ש"צ שצריך אדם להשתדל בדברים הנוגעים לנפשו לקחת מן המובחר כמו שמשתדל בדברים הנוגעים לגופו. ואף דקיי"ל באו"ח סימן נ"ג שאין להעביר ש"צ בשביל רינון בעלמא. מ"מ הא כתב המג"א שם בשם הכנה"ג שיש להושיב ב"ד ע"ז. וא"כ גם בנ"ד צריך לברר את זה. אבל אין לחייב את השו"ב להביא ב"ד על הוצאותיהם. כי הם טוענים דקים להו שהם אומנים כראוי. ורק בני העיר צריכים לעשות זה:
אכן להביא ב"ד ממקום אחר הוא פרסום גדול והוא בזיון להשו"ב וגם לבני העיר שיהא נראה כאלו מצאו שאכלו עד עתה ח"ו טריפות. וגם תהי' מחלוקת איזה רבנים יביאו וגם ההוצאה מרובה, ואין לך מדה יפה מן הצניעות. לזה אם לעצתי ישמעון מוטל על מנהיגי העיר לצוות בצנעא על השו"ב לנסוע לאיזה רב מסביבותם המפורסם לירא שמים ומבין באומנות השו"ב. ויכתבו לו המנהיגים שעליו סומכים ושישיבם בלי שום משא פנים. וראוי שיכתבו לו אשר אם ימצא שאחד מהם אינו הגון אזי יפייסו אותו בממון סכום הגון או שיקבעו לו פרס תמידי לכל ימי חייו וזה יועיל שלא יצרף הרב הלז את הרחמנות על השו"ב שלא לפסוק חיותו וגם ראוי לעיר כבודה כזו ולמנהיגיה הנכבדים לחוס על עובד העיר שלא יהיה נודד ללחם כאשר כילה מבחר כחותיו בעבודתו בעירם. וגם יתנו המנהיגים להשו"ב על הוצאות הדרך לנסיעה הזאת. ובאופן כזה יבוא כ"א על מקומו בשלום ועל להבא יתקנו שב"ד שבעיר ישגיחו על השו"ב ושיבואו בכל חודש לפניהם להראות סכיניהם. אם רק הב"ד מבינים בטיב העמדת הסכין. ושלא ישחוט ושלא יבדוק שו"ב אחד בלי שו"ב עומד ע"ג. וע"ד השו"ב שהועד שאינו רואה כראוי וכן במה שנמצא מחט בריאה כבר כתבתי שזה יתברר הדבר ע"פ ד"ת ובאופן כזה יהיו בטוחים ממכשול ויאכלו ענוים וישבעו יחי לבבם לעד: