אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ד חלק יורה דעה › סימן נא

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן נא

סימן נ

ע"ד ששחטו פרה ולא הניח הקצב לבדוק הריאה באשר הוצרך למכור הבשר לא"י. ואמר הקצב שהיתה הריאה סרוכה ודבוקה הרבה לדופן ושהיה שם נשבר הצלע ונקשר ולא היה שם עוקץ. ונשאל כת"ר על הכלים שנשתמשו בהם החלב שחלבו מהפרה תוך ג' ימים קודם השחיטה. וכבר עבר מעל"ע על הכלים משעה שהשתמשו בם עד השחיטה. והורה כ"ת להיתר וחפץ לדעת דעתי בזה:

הנה כת"ר לא הזכיר אם הסירכא היתה מהאונא או מהאומא. ואם היתה מהאונא הרי היא כשירה לדעת רוב הראשונים והטוש"ע אף בלא מכה בדופן. ובנ"ד שיש מכה בדופן כשירה אף באומא וא"צ בדיקה וכדקיי"ל בסי' ל"ט סכ"ג דנשבר הצלע ונקשר מיקרי מכה בדופן. ואף שהרמ"א כתב בסי"ח שמנהגינו להחמיר בכל סירכא לדופן כמו בסירכא שלא כסדרן וכתב השמ"ח והב"א דלמנהגינו אם יש מכה בדופן אין מועיל אף מיעוך לפי שהמכה מרככת את מקום הריאה שכנגדה ע"ש. אכן כבר בארנו בחיבורי ח"ב סי' כ' דסירכא לדופן הוי מנהג להחמיר וספיקו לקולא. וא"כ החלב מותר. דקיי"ל בסימן פ"א ס"ג שאם נטרפה מחמת סירכא מותר החלב לפי דהוי רק ספק טריפה. והוי ס"ס דשמא נתהוה הסירכא אחר שלקחו החלב ממנה. ורק הרמ"א הביא שם דעת הפוסקים דאין סירכא נעשית בפחות מג' ימים. והש"ך כתב שם דכל הפוסקים ס"ל שאין סירכא בפחות מג"י. וגם דסרכא שלא כסדרן הוי ודאי טריפה ולא ספק. ובפמ"ג הביא דעת הרא"ש והרשב"א במה"ב שיש סרכא בפחות מג"י ע"ש בפמ"ג ובכרו"פ בזה. וא"כ בנ"ד שיש ספק שמא היתה עוברת במיעוך. יש להתיר דהוי ספק דרבנן כמש"ל. וכמ"ש הב"ח בשו"ת גאוני בתראי להקל אם נקרעה סרכא לדופן דהוי רק ספק במנהג. אף שבארתי בחיבורי שם דבמכה בדופן דעת הב"ח דאסור לדידן מדינא. ושם עיקר סמיכתו על מש"ש אח"כ דהוי ס"ס שמא הוא מן הדופן. ואף אם הוא מהריאה שמא היתה עוברת ע"י מיעוך. מ"מ הרי גם בנ"ד יש ס"ס זה. ואף שיש לדחות ס"ס זה. מ"מ נראה דמשום דבלא"ה רוב הפוסקים מכשירים להכי סומך על ס"ס זה וכמ"ש בחיבורי שם. וגם דהכא לשיטת הסוברים שיש סירכא תוך ג"י. יש ג"כ ספק שמא נעשתה הסירכא אחר החליבה:

ועוד יש לדון בזה דלשיטת התוס' דטריפות הסירכא הוא משום שסופה להתפרק. אף אי נימא שאין סירכא בפחות מג' ימים. מ"מ י"ל שבראשית הוית הסירכא היתה קלה והיתה עוברת במיעוך. וכ"כ הפוסקים בשם ר"י הלבן הובאו בב"י סימן ל"ט דסירכא בת יומא אינה סירכא וע' סי' ל"ט סי"א רק במשך ג"י נתקשה ואינה עוברת ועפ"ז מיושב הרמ"א סי' פ"א ס"ב שהבין בדעת הפוסקים דסירכא הויא בפחות מג"י. והש"ך שם סק"ט הביא הרבה פוסקים שכתבו לענין מקח וממכר דאין סירכא בפחות מג"י ושכ"כ בשו"ע ח"מ סי' רל"ב לענין אי הוי מקח טעות ולפמש"ל א"ש לשיטת התוס' דודאי נעשתה הסירכא קודם ג"י. וא"כ הוי מקח טעות ואף שאם שחטה אז אפשר שהיתה הסירכא עוברת במיעוך. מ"מ כיון שסופה להתקשות ותהי' טריפה. והוא לא ידע מזה שישחטנה תיכף, הוי מום וכעין מי שמכר לאחד האם ולהשני בנה ולא הגיד לו מזה קיי"ל בסי' ט"ז דהוי מקח טעות. ואף דשם הוי רק בד' פרקים. היינו משום דבלא"ה סתם אנשים אין שוחטים תיכף. וה"ה הכא כיון שצריך דוקא לשחוט תיכף. הוי מקח טעות. כי סתם בנ"א אין ם לשחוט תיכף. ולזה כתבו הפוסקים בסימן רל"ב דסירכא אינה בפחות מג"י. ומ"מ בסימן פ"א לענין החלב יש ספק שמא נתקשית הסירכא אחר שחלבו את החלב וקודם שחלבו היתה עדיין רכה ולא היתה טריפה כי היתה אז עוברת במיעוך וכמ"ש בחיבורי ח"א סימן נ' ע"ש. והכרו"פ כתב בסי' פ"א דלשיטת התוס' לא שייך סברא דג"י כיון שאין כאן מכה ונקב. ולענ"ד א"א לומר כן דהא הרבה פוסקים כתבו סברא זו אף דס"ל שיש סירכא בלא נקב. וכ"כ הרמ"א בדעת הרשב"א שסירכא הוא בג"י. וע"ש בב"י סימן פ"א ובש"ך. אף שדעתו בתה"א בטעם סרכא שסופה להתפרק כהתוס'. ורק במה"ב כתב שישנה תוך ג"י. ועוד דכיון דחזינן שא"א שיעלה קרום ע"ג מכה בפחות מג"י. אף שידוע שטבע המכה להוציא ליחות ולהעלות קרום וכמ"ש הראשונים דלהכי ריאה הסרוכה לדופן כשירה כשיש מכה בדופן לפי שטבע המכה להמשיך בקרום את הדבר הסמוך לו וזהו סברת הפוסקים דאין סירכא בלא נקב לפי שמהנקב יוצא ליחות ונעשה מזה קרום ע' ברש"י חולין (דף מ"ו ע"ב). וא"כ מכ"ש במקום שאין נקב בודאי יעברו ג"י עד שיתהוה קרום גמור כראוי. ובראשיתו הוא רק ליחות בעלמא. ואח"כ הוא מתחזק והולך עד שנעשה קרום וסרכא גמורה. ולזה כתבו הפוסקים סתם דסירכא הויא אחר ג"י. ונתישבו בזה הרבה סתירות שהקשה הש"ך שם. שוב ראיתי שהפמ"ג בפתיחה לסימן ל"ט חולק ג"כ על הכרו"פ בזה. וכתב דסירכא גם לתוס' לא גרע מהוולד פי המכה דנאמר קודם ג"י הוה עכ"ל. רק דבריו אינם מבוררים ולפמ"ש נתבאר הסברא בזה. ולכאורה י"ל דרק במכה הוא זה כמו שמצינו גבי מילה שאחר יום ג' מתחיל להתרפאות. אף דהכא גבי טריפות אינה רפואה גמורה. מ"מ מתחיל להגליד אבל מסתבר דה"ה בשארי קרומים. וכן מצינו גבי קליטת זרע וכן בקליסת זריעה בקרקע ששיעורן ג"י כי אז מתחיל הזרע להתפשט לשרשים. ובנ"ד בלא"ה צ"ל שנעשה קודם ג"י דהא יש כאן נשבר ונקשר דהוי מכה. ואמרינן שמזה נעשתה הסירכא שהרי בשביל זה אנו מקילים בזה לדעת רוב הפוסקים:

ובנ"ד יש עוד לדון דאף דכל סרכות שלכ"ס להש"ך סי' פ"א סק"ט הוי ודאי טריפה וכמ"ש הפמ"ג בפתיחה שם. ואף בסירכא לשומן כתב שם די"ל דהוי ודאי משום דשכיח טפי שהסירכא באה מן הריאה. אכן בסירכא מדופן קיי"ל דכשירה רק שכתב הד"מ סימן ל"ט סכ"ה שנהגו להחמיר בסרכא מדופן לחוש לשיטת הסוברים שצריך בדיקה המוזכרת בש"ס אם הסירכא מהדופן או מהריאה ע"י נקב. ואנן לא בקיאינן בבדיקה ע"ש. ולפ"ז מוכח שיש סירכות לדופן שאינן מטריפות אף לשיטת רש"י דסרכא מחמת נקב. וא"כ הוי ס"ס שמא הלכה כהתו' וכמש"ל ואף אי הלכה כרש"י שמא סרכא זו כשירה היא. ואף דהוי ספק חסרון ידיעה כיון שאין בקיאים לברר זה כנ"ל. מ"מ הא כתב הט"ז דזה מיקרי ספק לכל העולם. וע' ב"ח סימן פ"א ס"ה דזה לא הוי מחסרון ידיעה. וגם דעכ"פ יש לצרפו לס"ס בנ"ד דבלא"ה רוב הפוסקים מכשירים בלא בדיקה. ואף שכתבו קצת אחרונים דלדידן לא מהני מיעוך כשיש מכה בדופן לפי שהמכה מרככת את הריאה כמש"ל. מ"מ הרי כתב הב"א ס"ק קפ"ד שאם נקשר הצלע אזי לא שייך זה. וכ"כ בחיבורי ח"ב סי' קכ"ט. ובלא"ה כתב הג"ש סימן נ"ז וח"ס סימן מ"א שאין להחמיר בזה:

אך בנ"ד י"ל דכיון שהיה יכול לברר ע"י בדיקת הריאה ולא בירר. נאסר החלב והכלים שנשתמשו בחלב וכדקיי"ל ר"ס ל"ט באיבד הריאה במזיד שהבשר אסור. ומ"ש חלב מבשר ואף שבחיי הבהמה אכלו החלב. הוא כמ"ש הפוסקים שם שסומכים על הרוב לפי שא"א לברר. אבל אחר שחיטה שאפשר לברר אסור החלב. ומכ"ש בנ"ד שמצא הקצב סירכא לדופן. ואולי היה שם נקב בפועל. ואפשר שהיו שם עוד ריעותות המצויות בריאה. ובר"ס ל"ט קיי"ל דאף בנאבדה הריאה אין להקל רק בהפ"מ. ונראה שז"א דהא כתבו שם האחרונים דהמאבד את הריאה דינו כמבטל איסור לכתחילה. וגבי מבטל איסור קיי"ל דבעינן שיהא כוונתו לבטל ע' יו"ד סי' פ"ד סי"ג וסי' צ"ט וע' חיבורי ח"ב סי' מ"ב. והכא מה שלא בדק הריאה לא היה בשביל שרצה שתתכשר הבהמה בלא בדיקה. רק שרצה למכרה לעכו"ם. וזה לא עלה ע"ד הקצב שיצטרך לבדקה בשביל החלב שהשתמשו ממנה. והוי כאומר מותר דלדעת הט"ז בסימן צ"ט מותר אף להמבטל. ומכ"ש לאחרים דשרי לכ"ע ע"ש בפמ"ג וע' חיבורי ח"ב סי' נ' בזה. ועוי"ל דתקנת חז"ל לבדוק הריאה נתקנה רק בשביל אכילת הבשר. ולא בשביל החלב. משום דחלב הוא מילתא דלא שכיחא כ"כ שיהי' חלב תוך ג"י לשחיטת הפרה. ואוקמוה אדינא שאם יש הריאה לפנינו צריך לברר ולבדוק. ואם אין הריאה לפנינו סומכים על רוב כשירות כמו שסומכים בחיי הבהמה על הרוב. וכ"כ הכרו"פ בסימן ל"ט סק"ב שאם נאבדה הריאה מותר החלב שנחלב בתוך ג"י. רק שכתב שם מטעם ס"ס. וכבר הקשה עליו הפמ"ג שם במשבצות דלא הוי ס"ס גמור. אבל גם הפמ"ג הסכים שם שהחלב מותר. וצידד דאף אם איבד את הריאה במזיד יהא החלב מותר ע"ש. ומכ"ש בנ"ד דלא מיקרי מזיד כמש"ל. שוב ראיתי בשבות יעקב ח"ג סי' נ"ח שכתב ג"כ דתקנת בדיקת הריאה היתה רק על הבשר ולא על החלב ע"ש. ושמחתי שכוונתי לדעתו הק':

והנה בשו"ת ב"ח הישינות סימן קכ"ז כתב שאם ראו בצלעות מכה ישינה ונסרכה שם הריאה ולא בדקו הריאה אסור החלב אף מקודם ג"י. כי מכה ישינה בודאי נעשתה מזמן רב והכלים שנשתמשו בחלבה מותרים כל שאינן בני יומן. וקודם שראה שום ריעותא בריאה מותר לאבד הריאה ולמכור הבשר לעכו"ם. והחלב יהא אסור מה שנחלב תוך ג"י. והובא זה בבה"ט ובפמ"ג ר"ס ל"ט. הרי דבנ"ד החלב שבתוך ג"י אסור מתרי טעמי אם מצד שלא בדקו הריאה. או מצד שנמצא סירכא לדופן עם מכה ונהי דבהא דנאבדה הריאה חלקו עליו הכרו"פ והפמ"ג. אבל בהא דנסרכה לדופן משמע בפמ"ג שם דמודה להב"ח ע"ש. ואף שכתב הב"ח דהכלים מותרים לאחר מעל"ע הנה הפמ"ג פקפק שם בזה משום דעיקר הספק הוא בשל תורה וע"י גלגול בא לדרבנן:

אבל באמת קשים דברי הפמ"ג שכתב דזה הוי ספק דאו' דהא סירכא לדופן הוי רק חומרא כמבואר בפוסקים. וכ"כ הפמ"ג בפתיחה לסימן ל"ט דהנהו דסי' ל"ט מסעיף י"ח ואילך יש להתיר החלב אף תוך ג"י. והרי בזה נכלל סירכא מאונא לדופן ומאומא למכה שבדופן. ולענין זה אין חילוק בין סתם מכה למכה ישינה כיון שמתיר גם בתוך ג"י. ואף שי"ל דמ"ש הפמ"ג דהוי סד"א הוא לדברי הב"ח שכתב בסימן ל"ט סכ"ו שאנו תופסים כהפוסקים שמחמירים בזה. מ"מ עדיין קשה דהא נראה שם שמסכים עם הב"ח שהחלב אסור תוך ג"י. וא"כ סותר דברי עצמו. וגם דברי הב"ח קשים דהא בשו"ת גאוני בתראי סי' ל"ג כתב להקל בזה אם נקרעה הסירכא משום דהוי ס"ס וכמש"ל וא"כ הוא סותר דברי עצמו. ומה שהמכה ישינה אינו מוסיף חומרא לענין הסירכא:

ונראה בדעת הב"ח דבתשובה סימן קכ"ז איירי שהסירכא היתה להאומא מקמא ולא מגבה דזה טריפה לכל הפוסקים ע' סי' ל"ט ס"כ וב"ח שם. ועכ"פ היה ספק אם הי' סרוך לגבה או מקמא. וכדאיתא שם שזרקו הריאה ואח"כ ראו בצלעות מכה ישינה שהיתה הריאה סרוכה שם. וא"ל דהוי ס"ס דשמא היה סרוך מגבה ואף אם מקמא שמא היתה עוברת במיעוך דהא אם לא היתה עוברת במיעוך אזי אסור לדידן אף בסרוכה מגבה. וא"כ אין כאן רק ספק אחד. ורק שבספק זה יש ספק אם הוא מקמא שהכל מודים דאסור. או מגבה שיש מחלוקת בזה וא"ל דזה הוי ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן כמ"ש הש"ך בסימן פ"ג. דז"א דהכא הוי ספק אחד אם הוא סירכא או לא וע' שו"ת רעק"א סי' ע"ט שכתב ג"כ דלא הוי ס"ס בכגון זה ואף להרשב"א שכתב דס"ס הוי מטעם רוב. וא"כ גם הכא יש רוב להיתר. ולהרמב"ם דס"ל סד"א לקולא מה"ת א"כ הוי סד"ר מ"מ בנ"ד יש להחמיר דהא גם אם היתה מגבה. יש פוסקים דס"ל דאף בדיקה לא מהני וכמ"ש הב"ח סי' ל"ט סכ"ו שאנו מחמירים כשיטה זו. והרבה פוסקים ס"ל דעכ"פ בעי בדיקה וגם יש פוסקים דס"ל דדוקא דבוקה כשירה במכה בדופן ולא סרוכה ע' בטור סימן ל"ט ובב"י שם. וא"כ איכא הכא רוב לאיסורא ויש להחמיר לכל הפוסקים. וא"ל דהוי ס"ס שמא היא מן הדופן ושמא היתה עוברת במיעוך כמ"ש הב"ח בשו"ת גאוני בתראי. כבר כתבתי בחיבורי ח"ב סי' כ' דמעיקר הדין אין זה ס"ס גמור. רק הב"ח כתבו לסניף בעלמא וכמ"ש הפמ"ג ר"ס ל"ט. וכ"כ בשו"ת רעק"א סי' ע"ט דזה לא הוי ס"ס. ובדברי הפמ"ג נראה דבס"ס ל"ט כ' לדברי הב"ח שבסי' ל"ט סכ"ו שבמכה לדופן אנו תופסים להחמיר כדעת הפוסקים דלא מהני בדיקה. ובפתיחה שם כתב לדינא לפי דעת האחרונים דהא שמחמירים בסירכא לדופן הוא רק חומרא בעלמא ולא מצד הדין. וע' בסי' ל"ט בשפ"ד סקמ"ז שכתב דבהפ"מ כשר החלב תוך ג"י בסירכא למכה בדופן ע"ש. וראיתי בב"א סי' ל"ט סקכ"א שכתב שהב"ח לא אסרה מצד ספק דאורייתא דהא שמא לא היתה סרוכה כלל. רק כיון שיש רגלים לדבר שהי' שם סירכא והריאה לא נבדקה. חוששין שהיתה סרוכה. ורק הכלים התיר שיש כמה ספיקות שמא לא היתה סרוכה ושמא היתה סרוכה למקום המותר מדינא ושמא נעשה תוך ג"י. ודבריו תמוהים דבב"ח שם מפורש שהיתה סרוכה. וגם בב"ח שם מבואר דבסירכא ודאי שנעשה קודם ג"י. ומטרדותי ההכרח לקצר:

והנה בנ"ד יש עוד חשש דאפשר היתה הסירכא רובה חוץ למכה דהוי טריפה לכו"ע כדקיי"ל בסי' ל"ט סכ"ה. ולזה אף אי נימא ושאין לאסור החלב בשביל החשש שמא היו בה סירכות שלא כסדרן וכמש"ל. מ"מ הכא שאנו רואים ריעותא שיש סירכא לדופן. יש לחוש שמא היתה הסירכא חוץ למכה. וכמ"ש הרשב"א בחידושיו בחולין (דף מ"ו) דהיכא שהוחל דבר המטריף יש לאסור מספק וע' חיבורי ח"א סי' נ' בזה. ונראה דזה לא מיקרי הוחל המטריף. דהא אם הסירכא הוא רק להמכה אין כאן מטריף כלל. ואדרבא מסתבר טפי שהסירכא היא רק נגד המכה כי זה שכיח שע"י המכה נקלטת הריאה להדופן. וע' חיבורי שם בזה. אכן בנ"ד כתב כ"ת בשאלה שהיתה הריאה דבוקה הרבה בדופן. נראה מלשון זה שהיתה רובה חוץ למכה. כי אם היתה דבוקה רק למקום הנשבר לא נקרא זה הרבה כי הצלע אינו רחב כ"כ. ולפלא שלא חקר כבודו על זה:

והנה לא אאריך בזה באשר כתב כת"ר שהכלים נשתמשו בהם עם החלב מעל"ע קודם שחיטת הבהמה. וא"כ כשנשחטה הבהמה ונולד הספק בריאה היה כבר אחר מעל"ע והוי ספיקא דרבנן דהא אפשר שהיתה הסירכא עוברת במיעוך. ואף לפמש"ל מהפמ"ג לדון להחמיר מצד שהספק בא לדרבנן ע"י גלגול. הנה כבר כתבו האחרונים שאם בשעה שנולד הספק הי' הספק רק בדרבנן יש להקל לכ"ע. וכ"כ הרעק"א בתשובה סימן ע"ט להכשיר הכלים בכגון זה:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה