שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן ל
ע"ד הסכסוך שביניהם נידון מקום הקאזארמעס שבין ר' לג' לאיזה עיר שייכים הדרים שם לענין שחיטה ורח"ש וכדומה והקאזארמעם עומדים מעבר נהר נ' אשר שם שייך לגליל ג' באשר המקום הזה שייך לאדון כפר ש' השייך לג'. וכפי שכתב הרב מג' נהר נ' הוא הגבול בין גליל ג' לגליל ר' ובין מחוז א' למחוז מ'. ורק במרחק יש הכחשה. שהרב מג' כתב שהם רחוקים שלשה וויארסט מר' וחמשה מג' והולכים בש"ק לר' ע"י עירוב. והרב מר' כתב שעומדים בתוך תחום העיר והדרים שם הולכים להתפלל לר' בכל יום וכן בש"ק. וכן הולכים לבית הטבילה דשם. ופונים לשם בכל שאלות או"ה. והרב דר' משביע האנ"ח בעת הצורך כחוק הממשלה. והקבלנים מהבשר מוכרים הדראב בר' ומחליפים בשר כשר שלהם בטריפות. ויש הפסד בזה להם. כי בר' יש הכנסה לקהל מהשחיטה ועשו שם איסור על שחיטת חוץ. ויש כפרים ק' ח' ד' שרחוקים מר' יותר מקאזארמעס הנ"ל. ובכ"ז מעולם שוחטים שם שו"ב דר' בלי שום ערעור מאנשי ג'. וגם כי הקאזארמעס נראים בר' אף להעומד באמצע העיר. ומקצת מהקאזארמעס עומדים מעבר לנהר נ' לצד ר'. והרב מג' טוען אשר גם לעירו מוכרים הקבלנים ומחליפים כשירות בטריפות. ויש להם הפסד כי גם בעירו יש הכנסה לקהל מהשחיטה. והכנסת השחיטה היא במקום האטאט. ובני הישוב מהגליל אין משלמים אטאט כראוי לפי שיש מהם הכנסת השחיטה וגם בעד חולים משם כששוכבים בווארשא משלמים מג' בעד כל הכפרים שעד נהר נ'. וגם המתים מהכפרים מובילים לג'. ומה ששוחטים שו"ב דר' בכפרים שמעבר הנהר לצד ג'. הוא בגזילה. וגם אין יודעים מזה. באשר אין שם כ"כ ישובים הצריכים לשחוט וזה איזה שנים ששחט שו"ב דר' בהמה בכפר הסמוך לר' שהוא מעבר הנהר לצד ג' וצעקו אז ע"ז השו"ב דג'. וכתב הרב דשם להרב שהיה אז בר'. והתנצל בעד השו"ב דר' שהיתה מסוכנת והיה צורך שעה. והבטיח שלהבא לא יעברו הנהר לשחוט. ומה ששואלים או"ה בר'. כן דרך הרבנים שלא להקפיד כשבאים מכפרים סמוכים לשאול אף שאינו שייך לגליל שלהם. ומה שמשביע האנ"ח. זה דרכם להכריח את הרב הסמוך אף שאין שייך לגליל שלו. וכן מכריחים אותו להשביע בס' אף ששייך לא'. ולענין הגליל אין נ"מ מה שהוא בתוך התחום רק מה שהוא בעיבורו של עיר. ובפרט שהוא חוץ לתחום. ומטרדותי אכתוב בקיצור מה שנלע"ד בזה להלכה:
הנה יסוד מה שנהגו שיש לכל עיר גליל ביארנו בחיבורי ח"ב סי' ה' שהוא מפני שע"ד כן נתיישבו שם שיקחו בשיתוף רב ושו"ב וש"צ וכדומה. וכשיהיו משותפים יוכלו לקחת רב ושו"ב הגונים יותר. אכן בהרבה מקומות נמצא שאף שלפי חוקי הממשלה שייכים לעיר אחת. בכ"ז פונים בכל דבר להעיר הקרובה ושוחטים אצל השו"ב דשם וכן לסידור קידושין. ורק במדינת פולין לא יוכל לסדר להם קדושין רק הרב דהעיר ששייכים לפי חוקי הממשלה כידוע. אכן לענין שאר דברים הם פונים להעיר הקרובה. ולא שמענו מי שיעכב ע"ז. ובמדינת רוסיא נוהגים ג"כ שהרב מהעיר הסמוכה מסדר קדושין שם ונוטל הרח"ש. והסברא נראה דבשעה שנתיישבו שם לא נשתעבדו מתחילה להעיר ששייכים ע"פ הממשלה לגליל שלה לענין מס. ולא נשתתפו כלל עמהם. ואין יכולים לכוף אותם מדין בני העיר שכופין זא"ז ליקח להם רב ושו"ב. דהכא רעה הוא גבייהו שיהיו צריכים לשחוט אצל שו"ב רחוק. וכמאמרם בב"ק (דף פ"ה) אסיא רחיקא עינא עוירא. ולזה לדעתי ביישוב חדש תלוי בדעת האנשים שהתיישבו שם. ובאיזה מקום שירצו יוכלו לשחוט ולשאול הוראות וכדומה ואין העיר שמקום זה שייך לגליל שלה יכולה לכוף אותם שיהיו פונים אליה:
ומה שטען הרב דר' שהם בתוך תחום עירו. כבר כתבתי בחיבורי ח"ב סי' ה' דלענין זה אין נ"מ במרחק המקום מן העיר. ומה שנזכר בש"ס בזה לענין תחומי העיר. ביארתי שם דהיינו הגליל של העיר. ואח"כ ראיתי שכ"כ במלחמות בפ' מקום שנהגו לחד תירוצא יעו"ש. וב"ה שכוונתי לדעתו הק' והא דאיתא במגילה (דף ד') דסמוך ונראה שייך לעיר. היינו רק גבי מגילה דיליף לה בריש מגילה מקרא דעיר ועיר וכ"ה בתוספתא יעו"ש. אבל לא לשאר דברים. והר"ן ריש מגילה כתב בשם יש מפרשים דסמוך ונראה היינו שמתחשב בתחומי העיר דווקא ואפילו מופלג כמה. ופירש הפרמ"ג סי' תרפ"ח דהיינו ששייך להעיר לענין מסים. א"כ מבואר להיפוך דמגילה תלוי במה ששייך להעיר לענין מסים וכן פירש המאירי שם דנראה היינו שהוא מאותו מחוז וטפל לכרך כעין הא דחשבון ובנותיה וזהו כמ"ש בחיבורי שם דזה הוי הגליל ותחום של העיר יעו"ש ואכמ"ל בדין מגילה. ועכ"פ לענין מס ושו"ב וכדומה אין נ"מ כלל בסמוך ונראה. ורק אם הוא בעיבורה של עיר אז הוי מן העיר כדאיתא בנדרים (דף נ"ו ע"ב) וכמ"ש השלט"ג פ"ק דב"ב. עכ"פ בנ"ד אף לפי דברי הרב דר' שהקאזארמעס הם בתוך התחום של עירו. וגם נראים בתוך העיר. מ"מ אין לחייבם להיות כבני עירו רק הברירה בידם לשחוט באיזה מקום שירצו. ואם יקבעו לפנות לאיזה עיר לענין או"ה ושו"ב ושאר צרכי רבים ויתחילו לשלם מסי העיר וצרכי הרב וביהכ"נ וכדומה ולשאת בעול ככל אנשי הישובים השייכים לגליל העיר ההיא נראה שלא יוכלו אח"כ לחזור בהם. דזה הוי כאלו נשתתפו עמהם להיות מגליל שלהם והתחילו במלאכה. והוי שיתוף גמור ואין יכולים עוד להפרד מהם כמ"ש התה"ד סי' שמ"א ועי' ח"מ סי' קס"ג ס"ו. וכ"כ בשו"ת מהר"מ שיק סי' כ"ד ששיתוף כזה הוי שיתוף לעולם. והיינו רק אם נשאו בעול ככל יושבי הגליל. אבל לא אם נתנו לשם במקרה בדרך נדבה. ובחיבורי ח"ב סי' ב' וה' משמע שיכולים לחזור בהם. אבל עתה נ"ל כמש"ל. ורק אם יבואו אחרים במקומם. יוכלו לפנות למקום אחר. כי שיתוף הקודמים לא מהני לגבייהו. ולענין בניהם יש לדון ואכמ"ל בזה. ויש עוד לדון בזה מצד שהוא מעשה רבים וא"צ קנין כמ"ש בהגמ"ר פ' האומנין ובהגמ"י והובא בח"מ סי' כ"ב ס"א ובבאה"ג סי' של"ה שדבר הנעשה עם רבים א"צ קנין יעו"ש דמשמע אף ברבים עם יחיד וכ"כ בשו"ת רמ"א סי' נ' ועי' נתיבות ר"ם של"ג. ובמק"א הארכתי בענין זה דברשב"ם ב"ב (דף מ"ג) מבואר שצריך קנין. וכן יש להוכיח מב"ב (דף ק"ו ע"ב) דיליף מחלוקת א"י שגורל קונה. וקשה דלא דמי דהתם הוי מעשה רבים וא"צ קנין. ואקצר בזה כי נראה דלענין שיהא נקרא מעשה רבים צריך שיתאספו ויוסכם ביניהם שישאו בעול עם הציבור שלהם באופנים ידועים. ולפה"נ ממכתבם לא היה כן בנ"ד:
ולזה בנ"ד כל עוד שלא החלו להשתתף בהחלט לשאת בעול צרכי ציבור דק' ר' ככל בני הישובים השייכים לשם. הרשות להאנשים הדרים אצל הקאזארמעס לשחוט אצל איזה שו"ב שירצו. וכ"כ בחיבורי ח"ב ס"ס ה'. ואף ששם כתבתי שלא נתברר עדיין לאיזה מקום ישלמו אטאט. כתבתי זה רק לרווחא דמילתא. אבל גם בלא"ה נלע"ד שהדין כן בישוב חדש ואין שייך בזה לדון מצד דד"מ דינא. דהא בזה אין כלל דין המלכות שישחטו אצל שו"ב של עיר הגליל. וגם יפה כתב הרב דר' דלא לכל דבר אמרינן הכי. וא"ל שהשו"ב נתקבל בעיר ההיא על דעת כן שכל הדר בגליל ההוא ישחוט אצלו דמ"מ הבאים לגור בישוב החדש אין משתעבדים אליו עי"ז:
ובדבר התשלומין לצרכי העיר. הנה המג"א ס"ס נ"ה הביא בשם מהרי"ל שישוב שצריכים לשכור מנין וש"צ ויש ישובים סביב שרגילים לבוא שם עם ב"ב שא"צ ליתן כלום להישוב. דאי בעו היו יושבים במקומן או היו הולכים לעיר אחרת. וזה צ"ב דהא קיי"ל שכופין זא"ז לשכור להם חזן וכל צרכי רבים. והנראה דאיירי שהסביבה אין לו שייכות לישוב זה ורק שנהנים ממילא כשבאים להתפלל. לזה קאמר שפיר שא"צ ליתן כלום. ואף לכתחילה נראה שאם מתפללים בבית של יחיד והיחיד נותן לו רשות להתפלל שם. אין שארם יכולים למחות בו מליהנות מהמנין והחזן שלהם. משום דכופין על מדת סדום. וכעין מ"ש החות יאיר ס"ס קפ"ו גבי תוקע ששכרוהו מקצתם ע"ש. ואף שכתב שם שיש לתקן שלא להוציאם כדי שלא ירגילו לפרוש מן הציבור. היינו רק באנשים שהם מן הישוב ההוא. אבל בנ"ד שהם ממקומות אחרים. לא שייכא סברא זו. ושפיר כופין על מדת סדום. ועוד נראה שא"צ לזה כלל סברא דכופין על מדת סדום. דכופין שייך רק בדבר שצריך שיעשה איזה מעשה או שצריך רשותו בדבר זה. אבל הכא א"צ לזה רשותם כלל. דכיון שנכנס במקום התפלה ברשות. ממילא שומע תפלת הש"צ ומתפלל בציבור. והחו"י שם כתב זה בנידון שלו שהתנו עם התוקע שלא יוציא אותם שלא נתנו חלק בשכרו וע"ז קאמר שי"ל שיכופו אותם שיתנו לו רשות להוציאם. ואם הם מתפללים בביהכ"נ משותף לכולם. ודאי שיכולים שלא להניח לאחרים להתפלל שם עד שישלמו להם כמה שירצו. ולא שייך בזה כופין על מדת סדום. כיון שמשתמש בשלהם. וגם גורמים להם קצת דוחק בביהכ"נ. וכן המנהג בהרבה מקומות לקחת מהמתפללים בביהכ"נ תשלומים בעד מקומם שם. ויש לדון בזה בביהכ"נ של כרכים אם יכולים למחות. כיון שנבנה ע"ד שיתפללו שם כל מי שיבוא ממקומות אחרים כדאיתא במגילה (דף כ"ו) ואכמ"ל בזה. ועכ"פ דברי המהרי"ל מבוארים בס"ד. ושו"ת שיבת ציון שהביא הרב מר'. אינו ת"י. וממילא בנ"ד אם האנשים הדרים אצל הקאזארמעס נהנים מכל צרכי רבים שבעיר ר'. ודאי שיוכלו אנשי ר' למחות בהם מלהשתמש בביהכ"נ ובבית הטבילה שלהם עד שישלמו להם עבור זה כפי הנהוג בערך אנשים כאלה הדרים בישוב. ובכ"ז נראה שבהערכה שנקרא אטאט יכולים אנשי ג' להעריך גם את האנשים הדרים שם. דכיון שכ"ה חוק הממשלה שאף מי שיש לו בית בגליל שלהם או איזה עסק שם ובעצמו אינו דר שם. יכולים להטיל עליו המס הזה. ובמס זה כבר נהגו לעשות כפי תוקי הממשלה יר"ה. ואף שיש לחלק דלא נאמר דד"מ דינא לענין מסים רק לענין מסי הממשלה. אבל לא לענין המסים לצרכי ציבור. בכ"ז כבר כתבו הפוסקים דבכל כה"ג המנהג הוא העיקר ועי' באחרונים בזה. וגם יפה כתב הרב דג' דהא עבור חולים שמהגליל מטילים על הגליל לשלם:
ומה שטענו שעי"ז שמוכרים הדראב ומחליפים בבשר כשר גורמים הפסד להכנסת השחיטה. אינה טענה לדעתי ואף אם יש שם בעיר איסור על בשר חוץ. בכ"ז אין להם זכות עי"ז לשחוט שם. והרשות בידם למחות שלא יקנו אצלם בשר כשר אם ישחטו אצל שו"ב אחר. וכמו שאוסרים שם כל בשר חוץ. ומה שהביא הרב דר' מדברי שו"ת דברי חיים ח"ב חי"ד ס"ב לאסור לשו"ב אחר לשחוט בכפר אף שהוא מגליל שלו כיון שלוקחים משם לעיר שיש שם תקנה והכנסה משחיטה. הנה ספר הנ"ל אינו ת"י. והדבר תמוה לדעתי. ואולי כאשר נראהו בפנים נמצא סברא ליישב דבריו. ועכ"פ בנ"ד ברור דלא שייך לאסור לשחוט שם אצל שו"ב אחר בשביל שבני ר' לוקחים שם בשר. ואטו אם יקבעו להם בני ר' לקנות בשר מוו'. נאמר שישחטו בוו' שוחטי ר'. וכן מ"ש הרב דר' בשם האליהו זוטא סי' תרפ"ח דסמוך ונראה שייך לעניני מסים להעיר ההיא אין ספר זה ת"י. ולדעתי ז"א וכמש"ל. ואדמה שכוונתו שם כמ"ש הפרמ"ג שם לפרש דברי הר"ן וכמש"ל. ומה שהרב משביע האנ"ח. ג"כ אין זה טענה. כי אולי באמת היה יכול הרב דר' להשיב שזה שייך לג'. וגם דכיון שמחנה אחת מן הפולק עומדות מעבר הנהר לצד ר'. ויוכלו להכריחו להשביע אותם לפי ששייך לגליל ר' ממילא ישביע כולם כי שבועה לאחד שבועה למאה:
ומה שטען הרב דר' ששו"ב דר' החזיקו לשחוט בכפרים השייכים לג' הנה הרב דג' מכחיש ואומר שבאמת עושים זה באלמות ומביא ראי' לדבריו מהרב הקודם שהתנצל על זה ועוד דבלא"ה אף דנימא שהחזיקו כדין. בכ"ז אין חזקתם מועלת לענין ישוב חדש אף שהוא קרוב יותר לר'. ואטו ע"י חזקתם בהכפרים נשתעבדה להם הקרקע עד ר' שכל מי שיתיישב שם ישחוט אצלם. וגם דהא אף בחלוקת א"י מצינו שהיתה יוצאה רצועה מחלקו של יהודה לתוך של בנימין ומחלקו של יוסף לחלקו של בנימין כדאיתא בזבחים (דף קי"ח ע"ב). וכעין זה בגיטין (דף ז' ע"ב) לענין א"י וחוץ לארץ. ומכ"ש בגלילות כאלה שפיר י"ל שהחזיקו באיזה רצועה לתוך של ג'. וכעין זה איתא בקדושין (דף ע"ב) גבי יוחסין ע"ש. ומה שטען הרב דג' שמובילים מתיהם לבית החיים דג'. הנה אף אם יהי' כן כבר כתבנו בחיבורי ח"ב סי' ה' שאצלינו אין המנהג שיהי' הכל תלוי בבית החיים וגם י"ל שעושים כן בשביל שבני משפחתם קבורים שם. ואין זה מצד שהם שייכים לשם:
ולזה העיקר לענ"ד כמש"ל שיכולים לשחוט אצל שו"ב שירצו אבל עכ"פ צריך להם לקבוע מקום לשחוט. ולא לשחוט פעם אצל שו"ב זה ופעם אצל שו"ב זה. כי זהו מכשול גדול שאם יטריף להם שו"ב זה ילכו לשו"ב אחר. וזה יביא את השו"ב לידי נסיון שבהיותו בהול על הריווח יטנו לבו להכשיר ח"ו שלא כד"ת. וראוי שיתוועדו הרבנים דג' ודר' למקום אחד וישלחו אחר האנשים הגרים שם ויצוו עליהם להגיד להם אצל איזה שו"ב רצונם לשחוט בקביעות. וכאשר יגידו כן יקום ולא יוכלו עוד לשנות דעתם פעם בפעם מטעם שהזכרנו:
ומה שנוגע לענין להזמינם לד"ת אם נקראים מסרבים כשלא יבואו לד"ת ע"י הזמנתו. נראה שאם פונים בכל דברי או"ה ובכל צרכיהם לעיר ר'. הרי קבלו על עצמם את הרב דר'. ומחוייבים הם לשמוע בקולו. וגם דהא מעיקר הדין צריך לשמוע בקול כל רב ומורה שיתרה איזה איש שיבוא לד"ת. וקיי"ל שהנתבע ילך אחר התובע עי' סנהדרין (דף ל"א) ובפוסקים ח"מ סי' י"ד. רק שאצלינו דנין ע"פ המנהג שהתובע הולך אחר הנתבע. וכתב הרשד"ם סי' ז' הטעם משום קטטות. והריב"ל ח"ג סי' צ"ז כתב טעם אחר ע"ש. ולזה בנ"ד שקבלו כבר על עצמם לשאול כל או"ה שלהם מהרב דר' וכן בכל צרכיהם פונים לר' מצד קרבת המקום. ממילא מחוייבים לבוא לד"ת ג"כ לר'. שבזה לא יהי' קטטה כיון שהמקום קרוב לו. וגם כי כבר קבלו אותו עליהם לרב ומורה ומחוייבים בכבודו. וגם טעם הריב"ל שם שהם נכנעים יותר לרב שבעירם וישמעו יותר בקולו. שייך ג"כ בנ"ד. דכיון שצריכים בכל עת לבוא לפני הרב דר'. ישמעו יותר בקולו מפני הבושה. ולזה נראה שהרב דר' יכול להזמינם לד"ת. ואם יסרבו דינם כמסרבים:
והכנסת רח"ש לכאורה שייכים לג' כיון שצריכים לעשות שם טרוישין כחוק. אכן נראה דזה שייך רק לענין הקצבה שצריך לשלם ע"פ דינא דמלכותא בעד הטרוישין. אכן מה שנהגו הרבנים ליקח יותר הוא רק מצד שקבעו הקהילות להם פרס למען יוכלו למצוא פרנסתם וכמו שנהגו עוד הכנסות שונות לקחת בעד שאלות ריאה ובעד פסק בדיני ממונות ועי' בזה באו"ת סס"ט. וזה שייך רק להרב שהם פונים אליו בכל צרכיהם. ולפ"ז היה נראה שלהרב של הגליל שלהם יתנו בעד הטרוישין כפי קצבת הממשלה. ולהרב שהם פונים אליו בכל צרכיהם יתנו רח"ש כפי הנהוג בכל תפוצות ישראל. אך י"ל דכיון שאין שייכים לגליל שלו. לא נתחייבו בשום הכנסה להרב. והרב לא יוכל לעכב שלא להורות להם או"ה. דהא באמת אסור לקבל שכר על הוראה. ורק שלוקחים שכר בטילה. ונותנים להם הכנסות שונות לצרכי מחייתם שיהא פנוי להורות וכמ"ש התומים שם. וזה שייך רק בגליל שנתקבל שם. אבל באנשים הפונים אליו מגליל אחר אין שייך זה. וכבר כתבתי בחיבורי ח"ב סי' ב' אות ז' לדון שאסור לקבל שכר הוראה ופסק דין מאנשים שאינם מגליל שלו. ואף שכבר נהגו לקבל. מ"מ לעכב ההוראה בשביל שאין משלמים לו. ודאי לא שייך. רק י"ל שהרב יוכל שלא להשיב להם הוראות ודינים באומרו שאחר שאינו מחוייב בזה. די לו טרדות עירו וגליל שלו. וגם כי בני העיר יתרעמו אם יענה או"ה לאחרים ועי"ז יזדמן שלא יוכל לענות לבני עירו במועדו כראוי וכגון שזה בא מקודם עי' ח"מ סי' ט"ו ויו"ד סי' רמ"ב בדיני הקדימה למי להשיב. רק אם רוצים דווקא לפנות אליו. אזי עליהם להסכים שיהיו שייכים אליו בכל ההכנסות הנהוגים. ובאופן כזה לא יתרעמו בני העיר כשידעו שיש להרב הכנסה מהם. והרי הם ככל בני הגליל שלהם. וע"ש בחיבורי בזה. ובאופן כזה אפשר שיוכל לקחת מהם רח"ש הנהוג. ורק אולי יוכלו לפחות מזה מה שצריכים לתת לרב הגליל בעד הטרוישין כפי הקצבה מהממשלה יר"ה בעד זה:
נשוב לענין השחיטה שהוא עיקר סלע המחלוקת ביניהם אחרי שבארנו שזה תלוי בדעת בני הישוב החדש אצל מי שרוצים לשחוט בקביעות. לזאת עצתי שיקיימו כפי שנתפשרו מכבר. ולא יצטרכו לגלות דעת לבני הישוב שתלוי בדעתם. כי עי"ז אפשר שיחפצו לשחוט אצל מי שיוזיל להם ושניהם לא ירויחו. וכאשר יתפשרו ביניהם ג' ור' אזי יוכלו להעמיד קצבת תשלומי השחיטה באופן שיספיק גם על מה שיצטרכו ליתן לשו"ב דג' כפי שגמרו מכבר ביניהם. ויקיימו בזה משפט שלום שפטו בשעריכם שזהו פשרה עי' סנהדרין (דף ו'):