שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חושן משפט · סימן קנב
ע"ד דברי הנו"ב סי' ר"ה בהא דתני ושייר שכתבתי בחיבורי ח"ג סי' פ"ג לחלק בין אלו לשאר דוכתי. והקשה כ"ת שלשון שייר משמע פחות ממחצה כמ"ש הרשב"א גבי טחול. ז"א דהא מצינו במנחות דקרי שיריים מה שנשאר מן הקומץ. אף שהקומץ הוא מיעוט. וכן נותר מיקרי אף שניתותר הרבה. אבל יש שיור בכמות. ויש שיור באיכות. ולזה במנחות שהעיקר הוא הקומץ נקרא השאר שיריים. וכ"ה במדרש רות. ותשאר האשה ושני בניה שנעשתה שיירי מנחות. וזה צריך ביאור. ולפמ"ש א"ש שהוקשה להמדרש למה קרי לה שאר כיון שמת רק אלימלך. ונשארו נעמי ומחלון וכליון. והוי השיור יותר מן העיקר. ותירץ דהכוונה כמו שיירי מנחות. שאין תלוי במספר הנשאר. רק באיכות הדבר שהקומץ הוא העיקר. וה"ה הכא אלימלך היה עיקרו של בית. ולזה י"ל תני ושייר היכא דמאי דתני הוי דברים היותר נכבדים בערך הענין ההוא ואין זה תלוי במספר. אכן היכא דתני ואלו. אין סברא שיהא המשוייר יותר מן מה ששנה. אבל גבי טחול דאין שייך עיקר וטפל. שפיר דייק הרשב"א שהוא פחות ממחצה, וזהו כוונתי בחיבורי שם. ועפ"ז יש ליישב מה שקשה על הנודע ביהודה מכמה מקומות בש"ס. וזה דורש אריכות ואין לי פנאי לזה:
ואשר הקשה כ"ת בסוגיא דעירובין (דף ל"ז) שפלפלו המפרשים בסתם נודר מן הככר אם כוונתו על איסור הנאה. דהא איבעיא הוא בירושלמי שהובא בר"ן נדרים (דף ל"ה) בנודר מן הככר אם מותר לחמם ידיו בו. הנה האיבעיא שם אינה מצד הנאה. דאי נימא הכי הול"ל בפשיטות אם שרי בהנאה. רק האיבעיא שם אי הוי זה דרך הנאתו. ואסיק אדעתו לאסור זה. ואף דבירושלמי שם מוקי להא דשבועות (דף כ"ב) באומר שלא אטעמנה. היינו משום דבעי למימר דחימום ידיו הוי דרך הנאה. וכ"כ המחנה אפרים הלכות נדרים סימן כ"ז דזה הוי שלא כדה"נ. רק מה שהחליט שם דש"ס דילן ס"ל דשרי. לענ"ד ז"א די"ל דגם לש"ס דילן הוי ספק אם הוי דרך הנאתו בכה"ג. ומטרדותי ההכרח לקצר: