שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חושן משפט · סימן קמב
מה שהקשה על התומים ונתיבות סימן י"ד דהא מיבע"ל אי עשו תקנת נגזל במסור משום דהוי רק משום דינא דגרמי. וא"כ ה"ה בסרבן. כבר הרגיש בזה בשער משפט שם ע"ש מ"ש בזה. ובשואל ומשיב מהדו"ת ח"ב סימן ע"ט כתב משום דהוי כגזלן גמור. וזה תמוה. ויש לדון בזה דהא לוה חייב באונסים על המלוה. ומחויב להוציא הוצאות להציל כדי לשלם לחבירו כשומר שחייב לקדם ברועים ומקלות להציל את הפקדון. ורק שומר חוזר וגובה מבעלים. והלוה אינו חוזר וגובה לפי שיש עליו שעבוד הגוף לשלם להמלוה את חובו והרי אם יפול ממון של לוה לתוך הבור או לתוך הנהר. לא יוכל לומר למלוה הרי שלך לפניך. רק על הלוה לשכור אנשים להוציא הממון מן הנהר ולשלם להמלוה. וההוצאות על זה יהיו משל הלוה. וה"ה הכא כיון שאינו רוצה לשלם וצריך להוציא הוצאות כדי להוציא מידו. בודאי חייב הלוה לשלמם. דאחריות דנפשיה ודאי קיבל על עצמו. וכשהוא אינו רוצה. רשאים ב"ד או אחר בשליחותם ורשותם להוציא הוצאות על חשבון הלוה כדי להציל את החוב מידו. וכיון שהוא מוציא ברשות א"כ הרי הוא נשבע ונוטל:
ואף כי י"ל דכיון שהחיוב הוא על גוף הלוה. לא שייך סברא דהצלה ברועים ובמקלות. מ"מ העיקר נראה דלא גרע לוה משומר. וה"ז דומה להא דקיי"ל בב"ק (דף קי"ח) ובח"מ ר"ס ע"ד שאם רוצה לפרעו במדבר יכול המלוה שלא לקבל עד שיבואו לישוב. ואף אם הלוה יאמר שרצינו להתמהמה במדבר זה זמן גדול. בכ"ז מחויב הלוה לילך לישוב כדי לפרוע שם להמלוה בזמנו. וההוצאות הם על הלוה. ואם נתן הלוה הכסף להמלוה במדבר בע"כ והוצרך המלוה לשכור שומרים להוליך הכסף לישוב. נראה דודאי חל ההוצאה על הלוה. דאף אי נימא דפרעון בע"כ הוי פרעון. היינו כשהפרעון הוא ע"פ דין אבל לא בכה"ג. וא"כ כ"ש כשאינו רוצה כלל לשלם. אין לך מקום מוכן להפסד גדול מזה. וכל הוצאות שיעלו לו ע"ז שייכים על הלוה:
ועוד נראה דהנה רש"י פירש בפסחים (דף ו' ע"ב) דאף לרבא דס"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה. מ"מ אם מכר הלוה או הקדיש נכסיו אתא מלוה וטריף דהוי כממושכנים להמלוה בעד חובו ואין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו. וכבר הסביר הקצה"ח סימן קי"ז סק"ב דלהכי אין המכר מתבטל אם יפרע להמלוה משום דהוי כמוכר מעכשיו יעו"ש. ובמע"פ דלא טריף היינו משום תקנת הלקוחות דמע"פ לית לה קלא כדאיתא בב"ב (דף קע"ה). ולפ"ז צ"ל דהוי כאלו מסר המלוה את המשכון להלוה לשמרו. דהא אין המלוה חייב בשמירתו והוי ש"ש בזה שיכול להשתמש בו כרצונו וע' ח"מ סימן ע"ב ס"ג ובנתיבות שם שכתב דלא הוי ש"ש. ולענ"ד דבריו צ"ע. והעיקר כמש"ל. ולפ"ז מחויב הלוה לקדם ברועים ובמקלות בשכר להציל את המשכון מהפסד כדין ש"ש. ושכר ההצלה אינו יכול לתבוע מהמלוה. דהא יש עליו שעבוד הגוף לפרעו וההצלה היא לטובתו לפטור א"ע משעבודו. ומכ"ש כשהוא גורם ההוצאה בשביל שאינו רוצה לפרוע. דודאי חייב הוא בההוצאה הזאת. והנה אם היה המשכון ביד המלוה והוצרך להצילו ברועים ובמקלות בשכר. ודאי שהיה חוזר וגובה מן הלוה כדין כל שומר והיה נוטל בשבועה כדין כל יורד ברשות וה"ה הכא שהלוה אינו רוצה לתת לו נכסיו המשועבדים לו כמשכון כפירש"י בפסחים. שוב נשאר המשכון ברשות המלוה לגמרי. ומה שיוציא כדי להוציאו מיד הלוה. הוי כמוציא ברשות דקיי"ל שנשבע ונוטל. ויש להאריך בזה ואכ"מ: