שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חושן משפט · סימן קלו
ע"ד אחד שיש לו בתי חומה בעיר אחרת ונתן בדיניהם כו"ה לבנו להשכירם ולעשות כאדם העושה בתוך שלו ויתר בניו אומרים שיריאים אולי ישכיר על עשרים שנה ויכתוב השכירות בזול ויקבל עבור זה סכום גדול לעצמו או שיעשה חוב גדול על הבתים וכדומה. ודורשים שיבטל כו"ה זו. ויתן לו כו"ה מוגבלת להשכיר רק על שנה. והאב אומר שאינו חושדו ורק אם יגידו לו שע"פ ד"ת מותר לו לחשדו ולהגביל הכו"ה. אזי יעשה זאת. והאריך מעכ"ת בדברי חכמה. וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה מאוד חפצתי להשתעשע בדבריו היקרים. אבל מה אעשה כי טרדותי עצומות לקודש ולחול. וההכרח עלי לכלוא את הרוח ולהשיב בקוצר:
לכאורה יש לדון בזה מהא דקיי"ל בב"מ (דף ע"ה) ובח"מ סימן ע' שאסור להלוות בלא עדים ועובר על לפ"ע וגורם קללה לעצמו וכתבו האחרונים דה"ה במפקיד וא"כ גם בנ"ד אסור להאמין לבנו כו"ה כללית כי אולי יעשה עול כנ"ל. וא"ל דהתם החשש הוא שמא ישכח כדאיתא התם גבי רב אשי דבגירסיה טריד מישתלי ע"ש. דהא רש"י פירש שם הטעם שיעלה בדעתו לכפור. וזה מוכרח בש"ס שם. דעל חשש שכחה לא שייך לומר שעובר על לפ"ע. דהא יהי' שוגג בדבר. ולזה גבי הא דר"א פירש"י ומשתלי ישכח הלואתי ואגרום קללה לעצמי. והוא שפת יתר דהא מפורש זה בגמרא. וגם בגמרא שם בדברי רבינא הוא שפת יתר דכבר מפורש טעם האיסור בדברי ריא"ר שם. אבל הכוונה לומר דאף דהכא ליכא משום לפ"ע דהא ר"א ודאי לא יכפור במזיד. מ"מ איתא הא דגורם קללה. ובזה מיושב מ"ש הרמב"ם ובשו"ע ר"ס ע' שאפילו לת"ח אסור להלוות בלא עדים. והקשו המפרשים שם דהא בש"ס איתא דכ"ש לת"ח דאסור. ומאי קאמרי אפילו ולפמש"ל א"ש דנהי דבגוף הדבר מצוי יותר בת"ח שיכפור בו מצד שכחה שטרוד בלימודו. מ"מ הו"א דכיון שאין בו חשש מזיד ליכא משום לפ"ע ואין בזה איסור. דהו"א דהא דקאמר שגורם קללה לעצמו הוא רק להוסיף חומר בדבר. אבל בשביל זה בעצמו לא היה אסור. לזה כתבו דאף לת"ח דליכא חשש רק משום גרם קללה. מ"מ אסור. שוב ראיתי שכ"כ הט"ז במקומו. וגם בדברי הסמ"ע נכלל זה ע"ש. רק לא הרגיש לדקדק זה מלשון הש"ס ורש"י כמש"ל. ומבואר מדבריהם דלפ"ע שייך רק במזיד ולא בשוגג וכנ"ל:
אכן גוף הדבר צ"ע דהא גם עבירה בשוגג צריכה כפרה. ובודאי אסור לגרום מכשול לחבירו אף בשוגג. ופשטיה דקרא משמע דאיירי בשוגג דכל עור כשנופל הוא שוגג בזה וגם פשטות הש"ס נראה דחייש רק לשכחה מדקאמר כ"ש מר דטריד בגירסיה משתלי. וכן מסתבר דאטו ברשיעי עסקינן ותקנתא לרשיעי לא עבדינן. דא"כ נימא שלא ימנה אדם שומר בתוך ביתו כי שמא הוא עצמו יגנוב. ורק יתן לו הכל בפני עדים. ובאמת גם עדים ושטר לא מהני דהא יכול לטעון נאנסו או גניבה ואבידה בש"ח. ואף שיהא חייב שבועה. הא בכופר במלוה איכא ג"כ שבועת היסת. ולכאורה י"ל דהא שבועת היסת נתקנה בימי ר"נ כדאיתא בשבועות (דף מ') וע' קדושין (דף מ"ג ע"ב). וא"כ בימי רב לא נתקנה עדיין. ולזה קאמר דחיישינן שיכפור ואיכא לפ"ע. אבל בימי רבינא ור"א שנתקנה שבועת היסת אין חשש לזה. ורק איכא חשש שכחה שיגרום קללה לעצמו. ואף דלת"ח לא משבעינן כדאיתא בשבועות (דף מ"א). מ"מ הא קיי"ל בסימן פ"ב ס"ז דהיכא שגם השני הוא ת"ח משבעינן ליה: והכא הוי רבינא ג"כ ת"ח. אכן מ"מ יקשה לדעת הפוסקים שפסקו כן להלכה דא"כ יהא אסור להניח שום איש בחדר שיש בו חפצים. וגם כי כל אדם מניח את בנו או בתו בביתו או את משרתו ונימא שיהא אסור להניחו בלא עדים ושטר שמא יגנוב. ואדרבא אמרינן אף בפקדון כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד. ולא מצינו שיצטרך למסור הפקדון לבניו בעדים. ואדרבא בב"מ (דף מ"ב) מוכח שא"צ לעשות כן. דאילו מסר לאמו בעדים היתה יודעת שהוא פקדון. [אך י"ל דאדרבא כיון שגם את שלו צריך למסור בעדים. א"כ אין הוכחה שהוא פקדון. ועוי"ל ואקצר]. והנה עלה ברעיוני לדון מצד חשש לאו דלא תחמוד והביאני לזה לשון רש"י שיעלה על רוח הלוה לכפור. משמע אף שבאמת לא יכפור. ושוב ראיתי שגם כת"ר הערה בזה. אבל ז"א מהקושיות שהזכרנו. וגם דא"כ נימא שאסור להתייחד עם כסף וחפצים של חבירו כמו שאסור יחוד בעריות. ועכצ"ל שלא נחשדו ישראל על גזל או חימוד ממון של חבירו. ומי שיצרו מסיתו לחמוד. יחמוד אף בראותו מרחוק את רכוש חבירו ודאמרינן בב"ב (דף קס"ה) רובן בגזל. כבר פירש"י שם דהיינו רק הוראת היתר במו"מ לעכב ריוח של חבירו. אבל חלילה לומר שרוב ישראל חשודים על הגזל. ובפ"ק דב"מ נדחקו לומר סברא דספק מלוה ישינה או אשתמוטי וכדומה כדי שלא להחזיקו בגזלן כל זמן שלא הוחזק לפנינו ובב"מ (דף ה') דפריך מלפ"ע. היינו משום שחשוד על כך ע"ש:
ולזה נלע"ד שטעם איסור להלוות בלא עדים הוא מפני חשש שכחה ולא משום מזיד וכמש"ל דגם בשוגג שייך לפ"ע. וזה פשוט בכמה מקומות וכ"כ הרדב"ז סימן תשצ"ו. ואף דמצינו בפ"ה דמע"ש שהצנועים עשו תקנה שלא יעברו אף במזיד. מ"מ להלכה אין לנו לחוש לזה וכמ"ש בחיבורי ח"א סימן ע"ד. וגם כי שם היה ידוע שיש אנשים שלוקחים הפירות וזה שייך ביותר בהלואה שלהוצאה ניתנה. ולהאחרונים שכתבו דגם בפקדון הדין כן. י"ל דהיינו כשמוסר החפץ לבית הנפקד שבזה יש חשש שבהמשך זמן ישכח ויסבור שהחפץ הוא שלו ודקאמר רבינא לר"א משום גרם קללה ולא משום לפ"ע. י"ל משום שלא רצה לומר נגד ר"א שיכשל בעון גזל. ועוי"ל דר"א אף שישכח בכ"ז יאמין לרבינא כשיטען ברי שהאמת אתו וישלם לו. ומ"מ יגרום קללה לעצמו שהשומעים יחשבו שטענו בשקר אחרי שר"א אומר שלא לוה. [ובאמת יש לדון שם דהא ר"א שלח שם ע"י אחר ואיך האמין לאותו האיש. ויש לדחות ואקצר]. ועפ"ז יש ליישב קושית המפרשים דמה מהני עדים דהא מ"מ יכול לטעון פרעתי. אבל לפמ"ש א"ש דרק על ההלואה יש לחוש שישכח. אבל שישקר לומר פרעתי לא חיישינן [ומה שהביא כת"ר קושית העולם בשבועות (דף מ"א) דאיתא בש"ס דלהכי אוזפיה בעדים כי היכי דלא ליטעון פרעתי. והקשו דדילמא אוזפיה בעדים משום שאסור להלוות בלא עדים. לדעתי י"ל בפשיטות דלזה מהני שייחד עדים שיראו מרחוק ההלואה אף שלא יכיר הלוה בהם. ולזה כשייחד העדים בפני הלוה ולדעתו אמרינן שעשה כן כדי שיפרענו בעדים] וגם מה שפירש"י שעולה על רוחו לכפור י"ל ג"כ הכוונה בשביל ששוכח קצת ונופל ברעיוניו ספק בדבר. ולזה מורה היתר לעצמו לכפור עד שיזכור הדבר וכעין הא דב"מ (דף ו') בספק מלוה ישינה. ולזה לא פירש שיכפור בהחלט. דהוי משמע דחיישינן למזיד גמור. לזה פירש בלשון זה דחיישינן שיהא קצת שוגג בדבר. ואף שבשטמ"ק בב"מ שם ובכמה אחרונים כתבו החשש משום פרעתי ג"כ. מ"מ הרי כתב בשטמ"ק שם דגם בפרעתי חוששין לטעות ע"ש אבל למזיד לא חיישינן וכמש"ל:
ולכאורה י"ל דר"י א"ר ס"ל כהא דצנועין דרפ"ה דמע"ש דס"ל שצריך לעשות תקנה אף למזידים ולזה חשש שמא יכפור במזיד. אבל רבינא ס"ל בב"ק (דף ס"ט ע"ב) דצנועין יחידאה הוא ולא קיי"ל כוותייהו ע"ש. וא"כ קיי"ל שא"צ לעשות תקנה למזידים. לזה אמר הכא רק הא דגורם קללה. אבל ז"א דהא גם בשכחה יש לפ"ע כמש"ל. אך מ"מ י"ל דרש"י נקיט הטעם שיכפור משום דס"ל דקיי"ל כצנועין שעושין תקנה למזידים ג"כ. ורק רבינא לא ס"ל זה וכמש"ל:
ולכאורה קשה טובא איך מותר ללות מלוה בע"פ או לקבל פקדונות הרי יש לו לחוש שמא ימות ובניו לא ידעו מזה ולא ישלמו להמלוה או להמפקיד. וכה"ג איתא בב"מ (דף ס"ח) שאסור לקבל שטר שמצורף בו הריוח להקרן שמא ימות ויגבו בו היורשים וכן קיי"ל ביו"ד סימן קע"ז. אלמא דלענין חשש גזילה חיישינן למיתה. וקשה למה לא אמר הש"ס בב"מ (דף ע"ה) טעם זה להצריך עדים. וגם לפ"ז איך שואל אדם מחבירו שום חפץ ניחוש למיתה. רק בזה י"ל דבדברים העשויים להשאיל יועילו עדים. ויש לדחות. והנראה בזה דרק בשטר חששו לזה דגם כשהוא אצלו אינו רק שטר אמנה כיון שאם לא יהי' ריוח לא יגבה בו. ואסור להשהות עולה בביתו שאם ימות אזי יגבו היורשים בשטר זה ויגזלו בקום ועשה. אבל בפקדון ומלוה אינו משנה מדרך בנ"א. והכל יודעים שהכל למיתה עומדים. ובכ"ז עולם כמנהגו נוהג. ולפמ"ש התוס' ריש יומא וביבמות (דף כ"ו) לחלק דבזמן מועט ל"ח למיתה רק לזמן מרובה ע"ש. וע' ח"ס אה"ע ח"ב סי' פ"א שיעור זמן מרובה ובחיבורי ח"א סימן י"ג. א"ש ג"כ הא דנ"ד. אך הוא דוחק דא"כ בהא דב"מ (דף ס"ח) נימא שאם השטר נעשה על זמן מועט שרי. וזה לא מצינו בפוסקים. ובאמת יש חשש זה גם בשטר אמנה ושטר פרוע. והר"ן כתב הובא להלכה בסימן נ"ז בש"ך שם שאם נפרע מקצת יוכל לעכב השטר עד שיפרע כולו. ול"ח שמא ימות ויגבו היורשים כולו וגבי אמנה כתב הסמ"ע בסימן פ"ד דאף אמנה במקצת הוי עולה ואסור להשהותו. ומצאתי בתומים שם שהקשה מזה והביא דברי הבעה"ת שער נ"ג שכתב ג"כ דשטר שהוא ספק פרוע אסור להשהותו שמא ימות ויגבו בו היורשים. והקשה שם ג"כ משטר שנעשה על תנאי. ותירץ דכל שנעשה מדעת הלוה שרי וקשה דהא כל אמנה נעשה בהסכם הלוה ומ"מ אסור. והנתיבות שם כתב לתרץ משום טריפת לקוחות דבזה אין מועיל הסכמת הלוה. ולענ"ד הוא תמוה דאטו שטר אמנה שאין בו אחריות מותר להשהות או כתב יד להסוברים שאי"ל פרעתי:
ואפשר לומר שהחשש הוא שמא יהיו עוד בע"ח על איש זה ויבואו היורשים ליקח חובם בשטר זה. ויהי' זה גזל לשארי בע"ח. ובזה לא מהני הסכמת הלוה שהבע"ח לא יוכל לטעון שהוא אמנה. וממנו בעצמו אף שאינו נאמן לומר שהוא אמנה כדאיתא בכתובות (דף י"ט). מ"מ י"ל דהא הסכים הלוה ונכנס בספק זה. אבל בשארי בע"ח לא שייך זה. ובשטר שיש בו תנאי הסברא כמ"ש הש"ך שם שבידו של מלוה לקיים התנאי. משא"כ בהך דב"מ שם (דף ס"ח) שאין ביד בעהש"ט לקיים התנאי. ואף שזה עדיין צ"ע דמשמע דהא דתנאי איירי א"ש בתנאי שאינו ביד המלוה ואכמ"ל בזה. ועכ"פ לפי סברא זו א"ש גם מה שהקשיתי ממלוה בע"פ ופקדון דכיון שנעשה זה בהסכם הבע"ד אין חשש בזה. ובריטב"א בב"מ (דף ס"ח) משמע הטעם משום דמיחזי כריבית. והיינו דהוי כעובר על לא תשימון שהוא בעת כתיבת השטר כדאיתא בב"מ (דף ס"ב). ואף שמבטיח שלא יתבע אם יהי' הפסד מ"מ מיחזי כריבית כיון דאפשר שימות ויגבו בו היורשים אבל מהבעה"ת הנ"ל מוכח דלא ס"ל סברא זו. ועכצ"ל כמש"ל דכיון שהכל יודעים שהכל למיתה עומדים ובכ"ז מאמין לו החפץ או ההלואה. אין להשואל והלוה לחוש למיתה. ורק בשטר אמנה חששו לזה כנ"ל. וא"ל דגם בהלואה ופקדון יש לחוש שבע"ח שלו לא יהי' לו ממה לגבות ולא יוכל להוציא מיד היורשים את הפקדון או את החוב שנעשה בע"פ. וא"כ הוי גזל הבע"ח. ז"א די"ל דכיון שהמלוה והמפקיד מסכימים ע"ז הוי כאלו נותן לכתחילה שאם ימות והיורשים לא ידעו מזה. לא יהי' לו תביעה עליהם כשישבעו שלא פקדם אבא או יקבלו בח' כפי הדין בזה לפי הענין. והוי כמתנה מעיקרא על תנאי זה וע' ב"מ (דף ל"ד). וע' כתובות (דף ל"ד) וב"ק (דף קי"ב) לענין אם סברו שהיא של אביהם וטבחו ואכלו ואקצר. ולכאורה י"ל שהטעם הוא לפי שמחויב אדם להודיע לב"ב איזה חפץ אינו שלו והסמ"ע סי' שמ"א סקי"ג כתב דהוי פשיעה מה שלא צוה. אך באמת ז"א דהא אמרינן בב"מ (דף מ"ב) שא"צ להודיע משום שבשלו יזהרו יותר ע"ש. ורק לפני מותו כתבו הפוסקים שצריך להודיע. ודברי הנתיבות שם תמוהים בזה ע"ש. ואז י"ל דמה"מ אנסיה כמ"ש הש"ך שם. אבל בשטר דלא שייך סברא דבב"מ (דף מ"ב). ודאי מחויב להודיע לב"ב שהוא שטר אמנה וכדומה. וגם זה אינו מועיל כי אולי יש בין בניו חשוד לגזול במזיד. ובבעה"ת שם כתב שאם יניח השטר ספק פרוע בין שטרות קרועים מהני ע"ש. ויש להאריך בזה אך אכ"מ כי אין נוגע לנ"ד:
והנה בזה"ז אין נזהרים כלל בדבר זה והוא נפלא שכל ישראל יעברו על דין מפורש בש"ס ופוסקים בלי חולק אבל באמת יש יסוד למנהג זה עפמ"ש הריטב"א במגילה (דף כ"ח) שהאיסור להלוות בלא עדים הוא רק ממדת חסידות ולא מן הדין. ונראה ראיה לדבריו מהא דב"מ שם שאמרו לר"א דרבינא מקיים כל מילי דרבנן וניסה אותו בדבר זה. וקשה איך עלה על דעת ר"א שרבינא יעבור על איסור גמור. וכי מה בין זה לבשר עוף בחלב או לטלטל בכרמלית וכדומה. וגם מה רבותא הוא דמקיים כל מילי דרבנן הלא כבר אמרו חז"ל בעירובין (דף כ"א) וברכות (דף ה') שכל העובר ע"ד חכמים חייב מיתה. אבל הכוונה כמ"ש הריטב"א דהוי רק מדת חסידות ואמרו לר"א דרבינא מקיים כל מילי דרבנן אף שאמרו רק למדת חסידות בעלמא. ולזה ניסה אותו ר"א בדבר זה. כ"נ ברור שע"ז נסמך מנהג ישראל ואם אינם נביאים וכו'. וממילא כיון שאנו נוהגים בזה כהריטב"א. א"כ אין לנו לפסוק להלכה שאסור לתת לאדם כו"ה בשביל חשש גזילה ומכ"ש בבנו. וסברא דמורי התירא בזה ג"כ לא שייך רק באיזה הבלעה בחשבון אבל לא שיגזול את כל הכנסת הבתים לכמה שנים:
אכן בכ"ז נ"ל אשר על הגביר הלז להגביל את כח בנו בההרשאה שנתן לו. כי אחרי שבאמת אינו נותן לו כו"ה להשכיר על כמה שנים או לעשות חוב על הבתים וכדומה. א"כ הוי זה כשטר אמנה ומיקרי עולה ואסור להשהותו וא"כ אסור לאביו ליתן לו. ואף דיש לחלק דבשט"ח מיקרי עולה לפי שכתוב בו שמגיע לו סכום כסף. אבל הכו"ה כל עוד שלא עשה מאומה אינו מעשה כלל. וגם כי בשט"ח יש לחוש שימות והיורשים לא ידעו שהוא אמנה וכעין דאיתא בב"מ (דף ס"ח) או שבע"ח שלו לא יאמין לו כדאיתא בכתובות (דף י"ט ע"א). מ"מ משמע דבשטר אמנה אין החשש שמא ימות רק לגבי דידיה ג"כ אסור. ועוי"ל שע"י שמקצת מהכו"ה הוי רק אמנה ובאמת לא נתן לו כו"ה על זה. ממילא י"ל שבטל כל השטר. ששטר שבטל מקצתו בטל כולו. ואף במה שישכיר על שנה אחת לא יהי' ממש. ואף דבשט"ח אם מודה שמגיע לו פחות מכפי שכתוב בשטר. לא בטל כל השטר כדאיתא בכתובות (דף פ"ז) גבי פוחתת. היינו התם שההלואה היא מעשה גמור. אבל בנ"ד שאין כאן מעשה רק ע"י השטר נותן לו כו"ה. וכיון שהשטר יש בו אמנה ל"א שיועיל לחצאין. ואף שלהלכה יש לדחות זה יש לדון בזה מהרי"ף פ"ק דמכות ובדברי ש"פ בענין שטר שבטל מקצתו אי שייך זה גם בכה"ג דנ"ד. אבל למה לו ליכנס בספיקות. טוב לו לעשות כו"ה על מה שהוא מרשה באמת. ועכ"פ הרי עבר על מדבר שקר תרחק כיון שבאמת אינו מרשה לו על זה. ועוד דהרי איתא בב"מ (דף מ"ב) לעולם ישליש אדם מעותיו וכו' וזה נדרש בב"ר פע"ו מקראי דיעקב אע"ה שלא יתן אדם את ממונו בזוית אחת. הרי שלימדה התורה אותנו להזהר ברכושינו אשר נתן לנו ד' שלא יאבד. וכעין זה איתא בערכין (דף כ"ח) שאסור לאדם למכור כל מה שיש לו וע' בחיבורי ח"א סי' ק"ב ק"ג. וכמה דינים העמידו חז"ל על החזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה. ומשמע שכן צריך לנהוג לכל אדם. דאטו איירי הש"ס רק בבנ"א המגושמים וחרדים על ממונם יותר מדאי. וכן איתא בחולין (דף ק"ו) שצריך לסייר את נכסיו בכל יום שמא ימצא דבר שצריך תיקון הרי למדנו שאף בנוגע לרכושו צריך האדם להיות זהיר ועיניו פקוחות שלא יאבדו ויתקלקלו. ומכ"ש בהא דנ"ד שבאמת שטות הוא להאמין את רכושו לזולתו. אשר לפעמים יזדמן שיצא מכשול מזה ובפרט שעכ"פ הוא דבר שקר כמש"ל. ובהא דנ"ד יש חשש יותר שלפעמים יחוש הבן אולי יתן האב יותר לשאר בניו ואולי בהמשך הזמן יתהוה איזה קפידא או טענה ביניהם [ובפרט לפמ"ש כת"ר שבן זה הוא מכת המתחדשים שכבר הורה הנסיון שאין אמון בם אחרי כי אין יראת אלקים במקום הזה. והרי איתא בפסחים (דף נ') שאסור להתלוות בדרך עם ע"ה ולמסור לו עדות וכדומה לפי שחשוד על הגזל. וידוע דע"ה דהתם אינו דוקא שאינו בן תורה רק שאין בו יראת שמים ע"ש בתו' ובסוטה (דף כ"ב). ויש שוטים שחושבים שאנשים הללו הם בעלי נימוס ולא יעשו עול בשביל הד"א שבהם. אבל הנסיון הורה שהוא שקר. והעיקר הוא יראת שמים שזה עומד כחומה נגד כל התאות]:
ומ"ש כת"ר שהאב חושש שאסור לו לקבל לה"ר על בנו. הנה מפורש בנדה (דף ס"א) דהאי לישנא בישא אף דאסור לקבולי מ"מ למיחש מיבעי וכבר הביא זה כת"ר ג"כ. אכן בלא"ה אין זה שייך הכא דאטו האחים אומרים לו לה"ר שבנו זה עשה לו רעה וכדומה. הלא הם אומרים לו רק בדרך עצה שיהא זהיר ולא יאמין לו יותר מדאי. ובזה צדקו דבריהם. וכמאמר חז"ל כבדהו וחשדהו. ולזה נראה שצריך האב להגביל את הכו"ה שנותן לו וכפי שמיעצים לו יתר בניו וכמ"ש מעכ"ת: