שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן טו
כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה שלמה נ"י הרב דק' פאראזאווא,:
ע"ד מ"ש בחיבורי ח"א ס"ס כ"ח שאם אחד בסכנה ומותר לו לאכול דבר איסור. ואפשר בהיתר ע"י הוצאה מרובה, אבל אין זה ביכולתו. אין מחוייב חבירו העשיר להשתדל להשיג את ההיתר עבורו. ותמה כת"ר דא"כ לא יצטרכו לתת מעות חטים לעניים על פסח וכן לאנה"צ על מאכל כשר. וכל ישראל מחמירים בזה. לדעתי אין מזה ראיה כלל. דבאמת אין עני בישראל שיצטרך לאכול חמץ בשביל עניותו. דהא אפשר לו בקטניות ותפוחי אדמה וכדומה. וגם הלא לא יהא מותר לו לאכול חמץ רק כשיהא מסוכן מחמת רעבון. ולזה מצוה רבה להספיק לעניים צרכי החג למען יהי' להם מה לאכול וגם שיקיימו מצות מצה. דודאי היא צדקה עצומה לזכות את חבירו בקיום מ"ע דאורייתא וכן שיוכלו העניים להתענג בחג ולא יסבלו רעבון. אבל כשהוא מסוכן והותר לו לאכול דבר איסור. שפיר י"ל שאין מחוייב חבירו להספיק לו היתר. וחילוק זה שייך ג"כ לענין אנה"צ שיש להם לחם לאכול ומים לשתות ויכולים לחיות בלא בשר ובכ"ז מצוה רבה להספיק להם תבשילים כשרים שלא יצטרכו לאכול רק לחם ומים. וגם כי ע"פ רוב לא יוכלו לעמוד בנסיון ויאכלו מאכלות אסורות ויעברו על כמה איסורים חמורים שהרי לא הותר לאכול רק במקום סכ"נ. ובזה ודאי מצוה להוציא הוצאות להצילם מן האיסור. וכמו שמצינו שתקנו חז"ל לשחרר חצי' שפחה וחצי' בת חורין היכא דעבדי בה אינשי איסורא. והיינו משום שיש בזה איסור. וראיתי שכת"ר הביא מזה ראיה שצריך לפזר ממון כדי להציל את חבירו מאיסור. ותמה אני איך דימה זה לזה. דבנ"ד כיון שהוא מסוכן ואין לפניו רק איסור. הרי הותר לו לאכלו ואינו עושה איסור כלל. משא"כ התם נכשלים בה בנ"א ועושים איסור גמור. וגם י"ל דשם חייב לשחררה מצד לאו דלא תשים דמים בביתך שכל אדם מחוייב לסלק דבר שיוכל אדם ליזוק בו את גופו. ומכ"ש בדבר שיוכל ליזוק בנפשו ולחטוא בו דודאי צריך לסלק הנזק וכמ"ש במד"ר פרשת פנחס גדול המחטיאו יותר מן ההורגו. ואף דהכא הם פושעים במזיד. מ"מ כבר כתבו התוס' בשבת (דף ד') דדמו לאנוסים ע"ש. אבל מ"מ ודאי שדינם כמזידים ולא כאנוסים. ומה שמחוייב לשחרר חצי עבד וחצי ב"ח בשביל פו"ר. הוא רק תקנת חז"ל וכדחשיב לה בפ' השולח גבי הנהו שהתקינו מפני תיקון העולם. אבל מדינא אינו חייב לאבד ממונו כדי לזכות את חבירו ומ"מ מצות צדקה יש בזה וכעין הא דאיתא בברכות (דף כ"א) דעביד קו"ח חיי עולם מחיי שעה. וה"ה הכא כיון שמצוה לתת מממונו לעני להחיות גופו. כ"ש שמצוה לתת לו להחיות נשמתו. וכעין הא דאיתא במכות (דף י') דיליף מוחי שמגלין רבו עמו כי היכי דתהוי ליה חיותא. אכן בחולה שיש בו סכנה שמותר לו לאכול דבר איסור. ואדרבא אסור לו להחמיר על עצמו בזה י"ל שאין מצוה על חבירו להוציא ממון כדי להספיק לו היתר. כיון שאינו מצילו מאיסור כלל. ואף אי נימא שיש מצוה. אבל חיובא ודאי ליכא. ומ"ש כת"ר מהא דר"פ ע"פ שנותנים לעני על ד' כוסות. אינו שייך לנ"ד וכמש"ל דודאי הוי בכלל צדקה להספיק לעני צרכי מצוה. ורק שם חידש לנו שלא יפחתו לו מזה בשום ענין. וכמו שהחיוב לתת לעני שלש סעודות בשבת כדאיתא בשבת (דף קי"ח) וכפירוש הרשב"ם בר"פ ע"פ. ואדרבא יש ראיה מזה שבכל המצות אינו חיוב גמור להספיק לעני. ורק בזה תיקנו שלא יפחתו. וגבי שבת פליג ר"ע באמת שם וס"ל שיעשה שבתו חול ולא יצטרך לבריות. ויש לחלק בין מצות ג"ס בשבת ובין שאר מצות ואכ"מ. וכן מ"ש כת"ר מב"ק (דף ס"ט) אין שייך לכאן דשם עושים איסור עכ"פ בשוגג או במזיד. אבל כאן אין איסור כלל אחרי שמותר לכתחילה לעשות:
ומ"ש כת"ר דהרי כתב הר"ן שיותר טוב לשחוט בשבת מלהאכילו נבילות. ובודאי היינו דאף לאחר מותר לשחוט עבור החולה. וזה ודאי שאם אפשר להשוחט למצוא עבור התולה בשר כשר שלא יצטרך לשחוט בשבת. מחוייב להוציא ממון על זה. הרי מוכח שצריך להוציא ממון כדי להציל חבירו מאיסור. לדעתי אין מזה ראיה. דהנה מן הדין מוטל על כל ישראל להציל את חבירו מסכנת נפש. ואף להוציא ממונו על זה כדאיתא בסנהדרין (דף ע"ג) שחייב למיטרח ולמיגר אגורי ויליף לה מקרא דל"ת על דם רעך. והנה הראב"ד כתב הטעם דלהכי שוחטין עבורו לפי שאיסור שבת עומד כנגדו מקודם. והר"ן כתב לפי שבנבילה עובר על כל כזית. והנה בין להראב"ד בין להר"ן מוטל על כל ישראל הנמצאים אצלו לחלל שבת לשחוט עבורו כדי להצילו מסכנה. ואף דאפשר בנבילה. מ"מ כיון שאפשר שישחטו עבורו ממילא לא הותר לו איסור נבילה, דהא קיי"ל שמאכילין הקל הקל וכיון שיש לפניו איסור קל. לא הותר לו החמור. ולהר"ן מיקרי נבילה איסור חמור. ואף להראב"ד כיון שאיסור שבת עומד נגדו קודם איסור נבילה. ממילא הותר לחלל שבת עבורו. וכיון שאנו חייבים לשחוט עבורו בשביל סכ"נ. ממילא כשאפשר להשיג היתר בהוצאת ממון. ודאי שאסור לשחוט. דכיון שחייב להוציא ממונו להציל חבירו מסכנה כמש"ל. א"כ מחוייב לקנות משלו בשר כשר כדי שלא יצטרך לשחוט עבור החולה. וה"ז דומה כאלו יש היתר מוכן לפניו דודאי אסור לחלל שבת. דלא גרע מהא דמאכילין הקל תחילה אף אם הוא ביוקר גדול, אבל כשאין להחולה שום דבר רק דבר איסור ומותר לו לאכלו. שוב אין חיוב על אחר להוציא ממונו להספיק לו היתר. רק מצד מצות צדקה. דאין זה בכלל הצלה מסכנה כיון שהותר לו לאכול את האיסור. ולהפוסקים החולקים על הר"ן בזה וס"ל שיאכל נבילה ולא ישחטו בשבת וע' תשב"ץ ח"ג סימן ל"ח. י"ל שאין חיוב על אחר להוציא ממון להספיק לו היתר. ובגוף דברי הראב"ד והר"ן יש לי להאריך ואכ"מ, וגם בהא דמיטרח ואגורי יש להאריך מהא דנדרים (דף פ') כביסתם וחיי אחרים וע' באה"ע סימן פ' בב"ש סקט"ו שדעת הרמב"ם שכביסתם קודמת. וכן יש לדון מסוגיא דב"ק (דף פ' ודף פ"א ע"ב) ואכמ"ל:
ומ"ש בחיבורי שם שהאיסורים הותרו בפקו"נ והבאתי ראיה מדקיי"ל שאין עושין ע"י עכו"ם. והקשה כת"ר דהלא הרמב"ם ס"ל דשבת דחויה לגבי פקו"נ ובכ"ז כתב שאין עושין ע"י עכו"ם. הנה בחיבורי שם קצרתי בזה באשר כי הבאתי זה דרך אגב. וכוונתי שם רק לעורר שנראה עיקר כדעת הסוברים שכל האיסורים הותרו לגבי פקו"נ. דבאמת קשה טובא על הסוברים דהוי רק דיחוי דהא קיי"ל ביומא (דף ו') דלמ"ד דטומאה דחויה מהדרינן על טהרה בכל האפשר. וא"כ ה"נ ניהדר לעשות ע"י עכו"ם או קטן וכדומה. ובאמת יש פוסקים דס"ל הכי והובאה דעתם באו"ח סימן שכ"ח סי"ב ועל הרמב"ם דס"ל דשבת דחויה לגבי פקו"נ קשה למה סתם דבריו. וכמדומה שהפוסקים כתבו דהיינו רק כשיש לחוש לשיהוי ואיחור. וז"א דכל כה"ג הו"ל להרמב"ם לפרושי. ועוד דממ"נ אם יש באיחור קצת חשש סכנה. א"כ פשוט שאין לאחר דהא זה עצמו הוי פקו"נ. ואם אין בו חשש סכנה. ודאי למ"ד דהוי דחויה צריך לעשות ע"י עכו"ם אף כשיתאחר קצת. וכ"כ באמת קצת אחרונים להלכה. ולזה נלע"ד דגם הרמב"ם ס"ל שכל האיסורים הותרו לגבי פקו"נ. ומ"ש רפ"ב מה"ש דחויה שבת אצל סכ"נ לאו דווקא הוא. ומשום שנזכר בש"ס כמה פעמים לשון דוחה שבת לזה כתב לשון דחויה וע' תשב"ץ ח"ג סימן ל"ז ל"ח בזה. והראיה שהרי כתב הרמב"ם שם שדחויה אצל סכנת נפשות כשאר איסורים. ובשאר איסורים כתב בהמ"א פי"ד הל"ז שאין מחזירין על היתר בסכ"נ רק ממהרין לתת לו אף דבר איסור והיינו משום דס"ל דהותרה ולא מהדרינן על היתר וכמש"ל. ומש"ש הכ"מ הוא דחוק לענ"ד ואכמ"ל בזה. וכן מוכח ממ"ש הרמב"ם בפ"ב מה"ש וביתר ביאור בפירוש המשנה ספי"ח דשבת הטעם שבמקום פקו"נ עושים רק ע"י גדולי ישראל כי אם יעשו ע"י קטנים או עכו"ם יבואו להקל בחילול שבת כי לא ידעו שזה הותר רק בשביל פקו"נ ע"ש. ואי נימא שדחוי' היא לגבי פקו"נ. וא"כ מדאורייתא צריך להדר לעשות בהיתר וכדאיתא ביומא (דף ו'). וא"כ איך אפשר שיתקנו לעשות דווקא בגדולים בשביל איזה חשש. ואף שיש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת היינו היכא דאיכא מיגדר מילתא וכדומה ע' יבמות (דף צ') ובתוס' שם. אבל לא בכה"ג. ועכצ"ל כמש"ל דהרמב"ם ס"ל דהותרה. והפוסקים דס"ל דחויה כתבו הטעם שלא יקלו בהצלת נפש ויסברו שאסור לחלל שבת בשביל פקו"נ וזה א"ש שתקנו כן חז"ל בשביל הצלת נפש. וע' אשכול ה' מילה סימן ל"ו בזה ובנחל אשכול שם. שוב ראיתי בשו"ת חסד לאברהם מהדו"ת חא"ח סימן ס"ז שכתב ג"כ דהרמב"ם ס"ל הותרה. ומ"ש דחויה הוא לאו דווקא. והנה מצינו במ"ק (דף ה') שצריך לציין הקברים כדי להציל הכהנים מטומאה אף שצריך הוצאה ע"ז ומייתי עלה כמה קראי וגם קרא דלפ"ע ע"ש. וכבר פלפלו האחרונים אם שייך לפ"ע במה שהוא שוא"ת ואינו מודיע האיסור לחבירו. ואכמ"ל בזה באשר ל"ד לנ"ד במסוכן שאם אין לו של היתר מותר לו לאכול איסור. ורק בהספקת מאכל כשר לאנשים בריאים שיש לחוש שיאכלו טריפות אף בלי סכנה רק מתוך צער ודוחק. יש לדון שיהי' חיוב בזה מצד לפ"ע ואקצר: