אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ד חלק אורח חיים › סימן א

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים · סימן א

חלק אורח חיים

נשאלתי ע"ד חבית יין שעמדה מגולה בלי מגופה כשש שעות בלילה בשעה שבנ"א ישינים. אם יקדש על יין זה בשבת:

הנה בטוש"ע ר"ס רע"ב מפורש דיין מגולה אסור לקדש עליו אף בזה"ז שאין נוהגים איסור בגילוי. ובטור הוא בשם הרי"צ גיאות. ומקור הדין הוא מהא דאיתא בב"ב (צ"ז ע"ב) דיין מגולה אסור לקדש עליו ופריך פשיטא סכנתא הוא ל"צ דסנניה במסננת וכדר' נחמיה דס"ל דשרי מ"מ אסור לקידוש משום הקריבהו נא לפחתך. הרי דאף שאין בו משום גילוי מ"מ אסור לקידוש. א"כ ה"ה לדידן במגולה אסור לקידוש משום הקריבהו נא וגו'. והנה המג"א כתב שם דאפשר דבמגולה שעה מועטת אין קפידא ובפרט במדינות אלו שאין היין מצוי כ"כ וגם הפחות והסגנים לא קפדי בדיעבד אא"כ נמר ריחו וטעמו עכ"ד. והעתיקו כל האחרונים דבריו לדינא בהחלט ולא בלשון אפשר. ולכאורה קשה טובא מנ"ל להמג"א לחדש דבר כזה נגד הטוש"ע. וגם למה החליטו האחרונים כן. דהא המג"א כתב זה בלשון אפשר. ועו"ק דשעה מועטת משמע רק שעה קטנה וכמבואר באחרונים ובמהרי"ט חאה"ע סימן כ"ו כתב דשעה קלה הוא כעשרים מינוט שליש שעה ובח"ס חא"ח סימן קצ"ט קרי לה שעה מועטת ע"ש. ומשמע דרק בכשיעור כזה מצדד להתיר. ולבסוף כתב כל שלא נמר ריחו וטעמו. וזה הוי שיעור גדול. כי אף בשלש שעות לא יופגם ריחו וטעמו. ובאמת יש להסתפק בכוונת המג"א במ"ש שיהא נמר רו"ט אי קאי על קפידת הפחות והסגנים. או קאי על ראש דבריו דבשעה מועטת אין קפידא. ולפמש"ל בשיעור שעה מועטת עכצ"ל דקאי על קפידת הפחות דהא ודאי דאף ביותר משעה מועטת לא יופגם רו"ט כמש"ל:

והנה במקור הדין קשה טובא דאי יש איזה שיעור בזמן שיהא מגולה לענין איסור לקידוש. א"כ למה סתם הש"ס בב"ב שם דמגולה פסול הו"ל לפרש שיעור זמן הגילוי ופשטות הש"ס משמע דאף ברגע ג"כ אסור וכמו לענין סכנה כדאיתא בחולין (י'). ועו"ק לשיטת הרי"צ גיאות שאסור במגולה אף היכא דליכא חשש גילוי משום סכנה דל"ל להש"ס בב"ב שם לאוקמא כר' נחמי' דרבנן פליגי עליה. הול"ל כפשוטו כגון שאדם ראה אותו בשעה שהיה מגולה ואין כאן חשש סכנה. ורק משום הקריבהו נא אסור לקידוש כי נמר רו"ט, ועכצ"ל שטעם איסור יין מגולה הוא משום נקיות שמא נפל בו איזה דבר. וכעין דאיתא בע"ז (ל' ע"א) דשמואל שתי מיא מבי ארמאה דנהי דלא קפדי אגילויא אמנקיותא מיהא קפדי פירש"י שמכסין המים שלא תפול בהם פסולת. וכן פירשב"ם בב"ב שם גבי יין שריחו רע דבעינן לקידוש יין נקי ע"ש ולזה לא אוקמא כשנמצא אדם שם. דאז הוא משגיח ג"כ שלא יפול בו שום דבר. ואף דבע"ז שם מבואר בסוגיא שאם יש שם אדם אין בו משום גילוי אף שאינו משגיח על היין דמ"מ ירא הנחש. ורק בישן אינו ירא ע"ש. וא"כ היה אפשר לאוקמא שם בכה"ג שיש שם אדם ולא השגיח על היין. י"ל דזה הוי אריכות דברים. לזה תירץ בקיצור דסנניה במסננת. וגם י"ל דהא גופא קמ"ל דאף שסיננו. וא"כ אף אם נפל בו דבר הרי נשאר מלמעלה. בכ"ז אסור לקידוש משום הקריבהו נא. [ועוי"ל לפי מה דמבואר ביו"ד סי' ק"ד בט"ז וש"פ דבדבר האסור אסור ג"כ למצוה משום הקריבהו נא ע"ש. א"כ ה"ה הכא י"ל הכוונה בש"ס דאף לר"נ שמתיר בסיננו משום גילוי מ"מ אסור לקידוש כיון שחכמים אוסרים אותו אף בחול הרי הוא מאוס לקידוש אף לר"נ. אך באמת ז"א מכמה טעמים וע"ל סימן צ"א בזה. וגם דהא אין בו איסור רק משום סכנה. וגם דהא דעת רוב הפוסקים שמה שמותר לאכילה מצד ביטול אינו מאוס ע' מג"א סימן קנ"ד סקי"ט. ויו"ד סימן ק"ד ס"ב וט"ז שם. ויש לחלק וע' ח"ס חא"ח ס"ס ס"ה. וכיון דר"נ ס"ל שהארס יוצא ע"י הסינון. א"כ אין שייך לומר שהוא מאוס משום חשש האיסור]:

והנה בשאלתות פ' יתרו מייתי סוגיא דב"ב בלשון זה. ואבע"א למעוטי מגולה ושל שמרים ואף דעבריה במסננת וכדר"נ דאמר הכי הקריבהו נא וגו'. והנה הוסיף ושל שמרים. וכבר הרגיש בזה בהעמק שאלה שם ונדחק מאוד וכתב למחוק ושל שמרים. והוא דוחק כמש"ש בעצמו. ולבד זה ק"ל דל"ל לאתויי הא דמגולה הא ודאי קיי"ל כרבנן לגבי ר"נ ע' סוכה דף נ'. וכ"פ הרמב"ם פי"א מה' רוצח ובטי"ד סימן קט"ז. וכן קשה על הבה"ג בה' קידוש והטור ר"ס רע"ב שהביאו דין זה דעברה במסננת. וכבר הרגיש בזה על הטור בב"ח ופרישה שם ובט"ז יו"ד סימן קט"ז ע"ש. והנראה בזה דס"ל להבה"ג ושאילתות שטעם איסור יין מסונן הוא דכיון שכבר היה בו הארס א"כ לא היה היין נקי. ואף שסיננו אח"כ. מ"מ נעשה מאוס כי אין דרך נכבדים לשתות יין שנפל בו דבר נמאס וניקוהו ע"י סינון. והנה בב"ב שם איתא מקודם דיין שמפי החבית ומשוליה וכן של שמרים מותר לקידוש. ופירשב"ם שם דלהכי אסור לכתחילה לנסכים מפיה מפני הקמחים ומשוליה מפני השמרים. והב"י סימן רע"ב הביא בשם א"ת שכתב בשם התוס' דיין שיש בו קמחים אסור לקידוש ואם עברו הקמחים ע"י סינון מותר. והובא ברמ"א סימן רע"ב ס"ב להלכה. ובד"מ כתב ע"ז שכ"כ בהג"מ פ' המוכר פירות. ובאמת לא דמי להדדי. דבהג"מ לא הוזכר ההיתר ע"י סינון כלל. ורק הביא מהא דאיתא במנחות (דף פ"ז) שפסול לנסכים. וכבר ביאר דבריו הגר"א שם בסק"ד דס"ל כר"י בר"י במנחות שם מדבעי שם ר' יוחנן אליבי' ונלע"ד דההג"מ והא"ח פליגי אהדדי. דהנה לפמש"ל דלתירוצא דיין מסונן אסור לקידוש משום הקריבהו נא. היינו משום שלא היה נקי מקודם. א"כ גם יין שיש בו קמחים אי נימא דאסור לקידוש. לא מהני ליה סינון. דהקריבהו נא וגו'. אבל לתירוץ קמא דבש"ס שם או אם נפרש דסברת הקריבהו נא הוא מפני שהיה אסור מקודם משום גילוי. אזי י"ל שמותר ע"י סינון והנה על הא"ח קשה איך פסק כן בהחלט הא בב"ב (דף צ"ז) מפורש דמפי החבית מותר לקידוש אף שאיסורו לנסכים הוא מפני הקמחים כנ"ל. ונ' דהא"ח מפרש דר"י בר"י במנחות שם לא פליג על ת"ק בהא דמפי החבית. דשם אסור רק לכתחילה כדמפרש לה ר' חייא בברייתא בב"ב שם. וא"כ הול"ל יין שבפי החבית פסול כלשון הת"ק שם. ולזה פירש הא"ח דמפי החבית הוי רק חשש קמחים שמצוי שם. ולזה מותר בדיעבד דאפשר לברר ע"י סינון אם היו בו קמחים או לא. וגם דהא ע"פ רוב אין בו קמחים כיון שלא נראו לעין אבל היכא שיש ודאי קמחים ס"ל שהוא פסול. ובזה לא פליג הת"ק. ולזה כתבו הא"ח וההג"מ שיין שיש בו קמחים אסור לקידוש. ולא כתבו דמפי החבית אסור לקידוש. משום דמפי החבית הוי רק משום חשש קמחים דלזה כשר בדיעבד לנסכים וממילא מותר לכתחילה לקידוש. ורק ההיתר ע"י סינון לא הזכיר ההג"מ משום דס"ל כתירוץ בתרא דש"ס דמגולה שסיננו אסור ומפרש לה משום שמקודם לא היה נקי. וממילא ה"ה ביש בו קמחים לא מהני סינון לקידוש. והטוש"ע שכתבו יין מפי החבית שיש בו קמחים. נראה שכתבו זה לרבותא משום דס"ל דלת"ק דר"י בר"י יין שיש בו קמחים כשר לנסכים בדיעבד. ולא ס"ל לחלק בין מפי החבית ליש בו קמחים. והא"ח בשם התוס' שכתב להתיר ע"י סינון. י"ל דס"ל דהא דמגולה שסיננו אסור הוי משום דארס של נחש מאוס טפי. דידוע שמה שמקיא בעל חי מפיו הוא מאוס טפי. או מפני שהי' עליו חשש איסור גילוי. ולזה כתב דבקמחים מהני סינון כי אינו מאוס כ"כ כיון שהקמחים נעשו מעצמו בטבע:

ולפ"ז נראה דה"ה היין שבשולי החבית. שהחשש הוא משום תערובת שמרים כפי' רשב"ם. לדעת הא"ח צריך סינון מהשמרים. כי מאי שנא קמחים משמרים. והא דאיתא בסוגיא דיין של שמרים יין מעליא הוא לקידוש. י"ל דהכוונה ג"כ ע"י סינון. כדי שיהא נקי. דלנסכים ודאי שצריך שיהא נקי משמרים דשמרים לאו יין הוא ע' תוס' ב"ב (דף צ"ז ע"א) ובפוסקים. ולדעת ההג"מ דמשמע דלא מהני סינון בקמחים וכמש"ל. צ"ל דס"ל דלמסקנא דאסור מגולה שסיננו. אסור ג"כ של שמרים ושל קמחים שסיננו. דכל יין שאינו נקי אף שניקוהו ע"י סינון אסור משום הקריבהו נא כמש"ל. ולפז"ק על הרמ"א שהביא דין היתר סינון גבי קמחים כדעת הא"ח. ובדין מגולה לא כתב דליהני סינון. ולהא"ח י"ל דהאידנא דליכא חשש נחש יהא מותר כשסיננו דהא ס"ל דיין נקי ע"י סינון מותר לקידוש. אך י"ל דשאני קמחים שנעשו בטבע כמש"ל. משא"כ כשאינו נקי ע"י דבר שנפל בו מבחוץ. ומיושב דברי הרמ"א והד"מ דלהכי כתב שגם ההג"מ ס"ל כהא"ח. ועפ"ז מיושבים דברי השאלתות שהזכרנו דגרס ג"כ ושל שמרים. ומפרש דלתירוצא בתרא לא מהני סינון אף לדבר שנתערב בו בטבע. ולזה של שמרים לא מהני סינון משום הקריבהו נא וכמש"ל שכוונת הש"ס דלהכי אסור מגולה שנסתנן לפי שהיין אינו נקי. ואף שניקוהו ע"י סינון. בכ"ז הוא מאוס להקריבו לאיש נכבד. ולפ"ז ה"ה ליין שיש בו קמחים לא מהני סינון. והש"ס לפי גירסת השאלתות לא הזכירו. משום דלא הוזכר שם מקודם בסוגיא רק מפי החבית. וס"ל דזה הוי רק חשש קמחים ולא בעי סינון וכמש"ל:

ולפ"ז יקשה על המג"א שנראה דס"ל דטעם האיסור במגולה הוא מפני שנמר ריחו וטעמו. והנראה בדעתו דס"ל דכל היכא שהאיסור הוא משום הקריבהו נא. תלוי זה במנהג המקום. ואם במקום ההוא אין מקפידים הנכבדים על כגון זה שפיר מותר לקידוש. וכעין שמצינו חילוק במה שהוא חמר מדינה במקום ההוא כדאיתא בפסחים (דף ק"ז). לזה כתב דבשעה מועטת אין קפידא. דכיון דעכשיו אין חשש לארס נחש. עכצ"ל שהחשש הוא שהיין אינו נקי. ובזה מסתבר שאין לחוש לשעה מועטת שיפול שם איזה דבר. ואף דבע"ז (דף ל') משמע דמאן דקפיד אנקיותא אין מניחו מגולה אף שעה מועטת. היינו לכתחילה נזהר שיהא תדיר מכוסה כדי שלא ישכח וישאר מגולה זמן רב. אבל בדיעבד אם היה מגולה שעה מועטת. אין חוששים שנפל בו איזה דבר. או ששתה ממנו איזה בעל חי. ורק בימיהם שהיו מצויים נחשים חששו אף למיעוט משום דחמירא סכנתא כדאיתא בחולין (דף ט' ע"ב). ולזה כתב זה בלשון אפשר. כי הוא חידוש סברא נגד פשטות לשון הטוש"ע. והוסיף עוד שבמקומותינו שאין היין מצוי אין דרך הפחות והסגנים להקפיד על גילוי באיזה שעות. אם לא שהיה מגולה זמן כזה שיש לחוש שנמר ריחו וטעמו. וא"כ גם לענין קידוש מותר דלא שייך בו סברא דהקריבהו נא. ולפ"ז יפה עשו האחרונים שהעתיקו דבריו בלא לשון אפשר. לפי שבמקומותינו הדין כן בהחלט. רק לפ"ז לשון שעה מועטת הוא לאו דווקא וכמש"ל. ואף דאיתא בשבת (דף צ"ב) שאם יש מקום שנוהג שלא כמנהג כל המקומות בטלה דעתם אצל כל אדם. מ"מ הרי כתבו התוס' שם דהיכא שיש טעם וסיבה:

לזה באופן שאם היתה סיבה זו גם בשארי מקומות היו נוהגים ג"כ כאותו מקום בזה. לא אמרינן דבטלה דעתם אצל כל אדם. וה"ה הכא אם גם בשארי מקומות לא היה יין מצוי. ג"כ לא היו מקפידים על גילוי אם לא נמר ריחו וטעמו. וכן מצינו בהא דקיי"ל בא"ח סימן קנ"ד סי"ב וביו"ד סימן ק"ד ס"ב דשמן שנפל לתוכו עכבר אסור להדליקו בביהכ"נ משום הקריבהו נא. וכתב שם הש"ך סק"ה מאו"ה ואפ"ר דאם מאוס לו ואינו מאוס לאחרים אסור לו להדליק והביא שם הפמ"ג במשבצות סק"ו שאם מאוס לאחרים ולא לו מותר להדליק. הרי דסברא דהקריבהו תלוי לפי דעת האדם העושה זאת. ומכ"ש בדעת המדינה כולה. ולכאורה קשה דהא דעת איש אחד בטלה דעתו כדאיתא בשבת שם ובעירובין (דף כ"ט) וע"ש בתו'. וצ"ל דבזה לא שייך סברא דבטלה כיון שתלוי רק אם הדבר מאוס עליו. אבל באמת תמהני על הפמ"ג דהא בעינן שיהא ראוי לפחות וסגנים כדכתיב הקריבהו נא לפחתך. ומה נ"מ לנו במה שאינו מאוס עליו. כיון שהוא מאוס להפחות. ועכ"פ יפה כתב המג"א שבמדינתינו שגם הפחות והסגנים אין מקפידים על גילוי כל שלא נמר רו"ט. אין זה בכלל הקריבהו נא:

ולכאורה קשה מהא דאיתא במנחות (דף ס"ט) דמיבע"ל בחטים שבגללים אם כשרים למנחות, ופריך הש"ס הא פסול משום הקריבהו נא. וקשה דמיבע"ל משום דאפשר ימצא איש שאינו מקפיד מלאכול חטים כאלו. וכעין שמצינו בכתובות (דף ס"ו ע"ב) שבתו של נקדימון בן גוריון ליקטה שעורים מגללי בקר. ולאיש כזה מותר להקריבם ג"כ לדעת הפמ"ג שהזכרנו. אך י"ל דבדבר שידוע לכל שהוא מאוס אין שייך לומר שלזה אינו מאוס. ורק בדבר שאפשר לומר שאינו מאוס כ"כ. בזה תלוי כפי דעתו של אדם ומנהג המקום. ובסברא זו יש לישב ג"כ קושיית התוס' בעירובין (דף כ"ט) ושבת (דף קמ"ד). והא דבתו של נקדימון אין ראיה די"ל דודאי הוה מאוס עליה רק מעוצם רעבונה הוכרחה לאכלם. ובסוטה (דף י"ד ע"ב) איתא שכפיפה מצרית ופירש"י של נצרים פסולה לכלי שרת משום הקריבהו נא אף למ"ד דשל עץ כשר. וקשה דהא בביכורים פ"ג מ"ח איתא שהיו מביאים הביכורים בסלי נצרים. והרי גם בשארי מצות איתא סברא דהקריבהו נא כמ"ש הפמ"ג באו"ח סימן קנ"ד. אך ז"א דדוקא כשגוף הדבר יש בו קדושה וכגון כלי שרת או מצוה כגון יין לקידוש ושמן לביהכ"נ או לחנוכה שייך הקריבהו נא. אבל בבכורים שהסל היה רק כלי לשאת אותם לביהמ"ק. אין בזה משום הקריבהו. וכן בסוכה (דף מ"ב) איתא דהיכא שנתן את הלולב בכלי מגונה דלא הוי לקיחה היינו כשלא לקח את גוף הלולב בידו רק בכלי. אבל כשלקח את הלולב מתוך הכלי ש"ד ע"ש. ור"פ לולב הגזול כתב הבעה"מ דלולב יבש פסול משום הקריבהו נא וקשה (דבדף ל"א ע"ב) איתא שהיו נוטלים לולב יבש בשעה"ד. ואי פסול משום הקריבהו נא איך הוכשר בשעה"ד. ובמלחמות שם חולק עליו דאין זה שייך להקריבהו נא. רק דלא הוי הדר ע"ש. והרא"ש כתב דהכתוב מסרן לחכמים איזה כשר ואיזה פסול והם אמרו שבשעה"ד כשר ומברכין וכ"כ עוד פוסקים שם עב"י וד"מ סימן תרמ"ט. והוא תמוה דכיון דהוי דאורייתא משום הדר. איך שייך שיהא כשר בשעה"ד. ובהג"א בשם א"ז כתב שם ללמוד מזה דגם בשארי פסולים מברכים בשעה"ד וכתבו הפוסקים דאיירי בפסולי דהדר ויליף לה מיבש. וקשה טובא דמנ"ל זה להקל בדאורייתא בשעה"ד. והראב"ד חלק ע"ז באמת שם וס"ל דאף בשעה"ד אין מברכים על יבש ושאר פסולים. ורק נוטלים בלא ברכה שלא תשתכח תורת לולב. ולפמש"ל א"ש די"ל דהדר ולהבעה"מ סברא דהקריבהו נא תלוי לפי מנהג המקום. דבמקומות שאין מצויים לולבים ירוקים שפיר הוי הדר גם יבש. וכן בשאר פסולי הדר י"ל דבמקום שאין מצויים הוי גם הללו הדר. ולזה שפיר אמרו דבכרכים שאין דקלים מצויים שם כפירש"י שם מותר לברך על יבש. דשם הוי זה הדר כיון שאין מצוי להם לולב ירוק. וזהו מ"ש הרא"ש שהכתוב מסרן לחכמים. הכוונה שחכמים יבארו איזה מיקרי הדר ובאיזה מקום מיקרי הדר. וכן קיי"ל דאתרוג כושי במקום גידולו הוא כוש דהוה הדר. ובמקומות אחרים פסול ע' (דף ל"ו) וש"ע סימן תרמ"ח. והראב"ד י"ל דס"ל דנהי דבהקריבהו נא י"ל דתלי שפיר במנהג המקום וכנ"ל מ"מ לענין הדר אין שייך לחלק בין המקומות. והא דכושי ס"ל דכיון דשם גידולו שאני. ועפ"ז י"ל ג"כ בהא דבכורים שהזכרנו דעניים מביאים בכלי נצרים ועשירים בקלתות כסף וזהב. היינו משום דעניים מחזיקים כל דבר בסלי נצרים. ואף אם צריכים לשאת דבר לאיש נכבד ישאו ג"כ בהם. לזה לא שייך בהו בזה סברא דהקריבהו נא. משא"כ בעשירים. אבל ז"א וכמש"ל דכיון שעושים זה מחמת ענים. הרי א"כ אסור משום הקריבהו. דהפחות והסגנים הם עשירים. וגם דעל כגון זה אמרו חז"ל בזבחים (דף פ"ח) אין עניות במקום עשירות:

ובסוכה (דף ל"ו ע"ב) איתא דאתרוג שנקבוהו עכברים פליגי אי מיקרי הדר לצאת בו בי"ט שני. והובא להלכה בסימן תרמ"ט ס"ה. וקשה דהא מ"מ יפסל משום הקריבהו נא. וכמו דפסלינן באו"ח סימן קנ"ד שמן שנפל בו עכבר. והרמב"ן במלחמות שם כתב להדיא דלא שייך באתרוג זה סברא דהקריבהו נא. וכן קשה בהא דאיתא באו"ח סימן תנ"ג ס"ג ותס"ו ס"ב באחרונים שם שקצתם הכשירו לפסח נשיכת עכבר. וקשה דהא אסור משום הקריבהו נא. ודוחק לומר דשם איירי לשאר ימי הפסח ולא למצת מצוה. דכל כה"ג הו"ל לפרושי. ולהאחרונים שכתבו ביו"ד סימן ק"ד שאם השמן מותר באכילה כגון שטעם העכבר בטל בס'. ליכא בו סברא דהקריבהו נא. י"ל גם בזה דהכא איירי שעכ"פ בטלו החטים והקמח נשוכי העכבר בכל החטים והקמח דהא מב"מ בטל ברוב. תו ליכא בזה סברא דהקריבהו נא. ומצאתי בכפ"ת בסוכה (דף ל"ו) שהקשה ג"כ מהא דשמן. אך לא הביא דברי הרמב"ן הנ"ל. ותירץ שם דכיון שהעכבר נכבש בשמן גרע טפי. ולפלא שלא הביא דעת הפוסקים בסי' ק"ד ואו"ח סימן קנ"ד דהיכא שמותר באכילה שרי לביהכ"נ. וא"כ ה"ה הכא כשחותך מקום נשיכת העכבר שרי. וצ"ל דבא ליישב דאף להסוברים שם שאסור אף דאיכא ס' היינו רק כשנבלע טעם העכבר בכל השמן. אבל בנשיכה לחוד כיון שחתך מקום הנשיכה ליכא סברא דהקריבהו נא. ולדעת בה"ג ור"נ גאון הובאו בטור סימן תרמ"ט שאסור באתרוג אף בנשיכה קשה מהא דחטים. ובפרט לפמש"ש הט"ז לפסוק כהבה"ג. וצ"ל דבחטים שאין ניכר איזה הם וגם כי משתנים באפיה לא הוי מאיס כ"כ. וכעין זה איתא בב"ק (דף צ"ד ע"א) וע"ז (דף מ"ז ע"א) דלא מאיס בכה"ג ע"ש. ועפמש"ל יש לבאר סוגיא (דדף ל"ו) שם דאמר רב דלא הוי הדר ופריך הא ר"ח מטביל ונפיק ביה ומוקי לה בי"ט שני. ועכברים דמאיסי אסור גם בי"ט שני. ואיכא דאמרי אמר רב זה הדר דהא ר"ח מטביל ונפיק ומקשה ממתניתין ומשני דאיירי בי"ט שני. והרי"ף ורא"ש הביאו רק את לשון ראשון ולא הביאו שינויא דעכברים מאיסי. והקשה הב"י סימן תרמ"ט דלפ"ז הו"ל טפי לפסוק כלישנא בתרא. ונראה דהנה בסוגיא שם קשה מה מקשה על רב מדר"ח. אטו ר"ח תנא הוא. וגם הלא פשוט דלהכי נקיט רב נקבוהו עכברים ולא סתם אתרוג חסר משום דעכברים מאיסי. ומצאתי שכן הקשה הכפ"ת ונדחק מאוד. ועו"ק למה מקשה הש"ס על ר"ח מהא דתנן החסר פסול. הו"ל להקשות גם לרב מאי קמ"ל הא תנן החסר פסול. וביותר קשה בלשון שני דמקשה הש"ס על ר"ח ולא על רב והוא תמוה ע"ש. ונראה שפירשו הרי"ף ורא"ש סוגיא זו דהמקשן היה סבור דנקיט נקבוהו עכברים. ולא שאכלו ממנו. משום דאי אכלו ממנו הרי הוא פסול משום חסר. להכי נקיט ניקבו דנקב שאין בו חסרון כשר כשאינו מפולש כדתנן במשנה שם. וקאמר רב דמ"מ לא הוי הדר מפני שניקב ע"י עכברים דמאיסי ופריך הא ר"ח מטביל בה ונפיק ביה. פירוש באתרוג שנקבוהו עכברים היה מטביל בו כי לא היה מאוס עליו וגם היה יוצא בו ומקשה מזה על רב דהא חזינן דלא שייך בו הקריבהו נא. דהלא ר"ח היה אדם חשוב ואכלו [ועכצ"ל שהיה חותך מקום נשיכת העכבר. דהא בלא"ה אסור לאכול מקום נשיכתם מפני שמשכח כדאיתא שילהי הוריות. ועוברים בזה על פן תשכח ע' מנחות (דף צ"ט). וכ"כ הט"ז סימן תרמ"ט דלכ"ע צריך לחתוך מקום נשיכתם. והפלוגתא הוא רק על שאר האתרוג ע"ש] ומקשה הש"ס על ר"ח דכיון שאכל ממנו וגם דע"כ חתך מקום נשיכתם כנ"ל והרי הוא חסר והתנן דחסר פסול. ומשני בי"ט שני. אבל לרב לא קשה די"ל דס"ל דאיירי בניקב ולא חסר כנ"ל. והרי"ף והרא"ש לא גרסי שינויא דשאני עכברים דמאיסי. וגרסתם בש"ס ולא היא דהא ר"ח מטביל ונפיק ביה ע"ש. ורב צ"ל דס"ל שהוא מאוס לכל אדם. ומי שאינו מאוס עליו בטלה דעתו אצל כל אדם. וכן איתא בע"ז (דף ס"ח ע"ב) דרב ס"ל דעכבר מאיס טובא עד דקרי שם חידוש מה שאסרתו תורה. ונתישבו בע"ה דברי הרי"ף והרא"ש דתמוהים לכאורה. עכ"פ נתבאר דשפיר י"ל דבמקום שאין הדבר מאוס לאנשים נכבדים. אינו אסור משום הקריבהו נא. אף שבשארי מקומות אינו ראוי לפחות וסגנים וע' תב"ש סימן י"ג סק"א וב' לענין בל תשקצו אי שרי כשאינו מאוס עליו וע"ש בשאר אחרונים. וע' ט"ז ופר"ח ר"ס פ"ד שכתבו ג"כ שתלוי אם מאוס עליו ואקצר:

עכ"פ בנ"ד דודאי במשך ה' או ו' שעות שהיתה המגופה פתוחה לא נמר ריחו וטעמו. וגם כי היה עומד במקום גבוה שאין לחוש כ"כ שיפול בו דבר מאוס. וגם כי זה היה בחורף שאין מצויים זבובים וכדומה שנחוש שיפלו בהיין וגם דיש מקום לחלק בין אם גלוי כל הכלי של היין או שגלוי רק מקום המגופה שבאופן כזה אינו מפיג במהרה את ריחו וטעמו. נראה פשוט שיש להתיר לקידוש וכדעת המג"א. והאחרונים שכתבו שעה מועטת כבר כתבנו שלא דקדקו בלשונם כי סוף דברי המג"א איירי אף באיזה שעות. ואף ביין מגולה גמור נראה דאינו אסור רק לקידוש הלילה אבל בשחרית שרי. דאף שפג ריחו וטעמו. מ"מ לא גרע משאר משקין שמותר לקדש בשחרית כשאין לו יין וכן להבדלה. אכן אם יש לחוש שנפל בו דבר מאוס י"ל דאסור גם בשחרית ולהבדלה. כיון שהוא מאוס לאנשים נקיי הדעת. ויש בו משום הקריבהו נא. ולפי"ז גם שארי משקין שנפל שם איזה דבר שעי"ז נמנעים נקיי הדעת לשתותו. יש לאסרם לקידוש ולהבדלה. וכן לשארי כוסות של ברכת מצוה. וכעין זה כתב הפמ"ג באו"ח סימן קנ"ד בא"א סקי"ט גבי נר ביהכ"נ דה"ה לשארי נרות של מצוה. וע' אחרונים ר"ס תרע"ג ובפמ"ג יו"ד סימן צ"ט ויש לצדד בשאר משקין וההכרח לקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה