אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ד חלק אבן העזר › סימן קג

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן קג

סימן קב

כבוד הרה"ג מו"ה פסח נ"י רב דשעמעזאווה.

ע"ד שאחד תפס אצבע בתולה בעל כרחה ואמר להנמצאים שם אתם עדים ויתחוב טבעת על אצבעה ואמר האמ"ל בטבעת זו כדמו"י. והיו שם חמשה אנשים ומהם היו שני אחים ואחד שני בשני עם אחד מהאחים. והמקדש אומר שלא נגע הטבעת באצבעה כלל. רק עשה כן לשחוק בעלמא שיחשבו שנתן הטבעת על אצבעה. והבתולה אומרת ששם הטבעת על ראש אצבעה והחזיק הטבעת בשתי ידיו והיא תיכף הוציאה אצבעה מהטבעת. ונשאר הטבעת בידו. ואף רגע לא היה הטבעת על אצבעה בלי תפיסת ידי המקדש בהטבעת, והשני אחים אומרים ששמעו אמירתו האמ"ל אבל לא ראו אם שם טבעת על אצבעה או לא. ואחד מהם ראה הטבעת ביד המקדש אחר מעשה קדושין הללו. ואחד מהם מסופק אם אמר תיבת לי. ואותו שהוא שני בשני עם אחד מהאחים אמר שראה שלקח ידה בידו ובידו השנית שם הטבעת על אצבעה ואמר האמ"ל וכו' ותיכף הוציאה אצבעה מהטבעת ונשאר הטבעת בידו כי עדיין החזיק את הטבעת בידו על אצבעה. והיא חירפה אותו על אשר עשה זאת. והטבעת הוא מה שנתן מתנה לאשתו לחתונתם. והרביעי העיד שראה שלקח ידה ושם הטבעת על אצבעה ואמר האמ"ל וכו'. רק אינו זוכר אם נשאר אצלה הטבעת או אצלו ואם הוציאה אצבעה או לא. ואחר המעשה לא דברה הבתולה דבר. וגם אינו זוכר אם אמר אתם עדים או לא. רק זוכר שלא דיברו מקודם כלל אודות ענין זה. והחמישי אומר שלא ראה מאומה רק שמע שאמר הא"מ וכו'. ואינו זוכר אם אמר לי. והבתולה לא דיברה מאומה לא בשעת מעשה ולא אחר המעשה:

הנה עדות האחים והשלישי אינם כלום כיון שלא ראו שום נתינה. ואף לשיטת המרדכי והובא בפוסקים באה"ע סימן מ"ב שכתב שאם יש הוכחות שקידשה בטבעת סגי בשמיעה אף שלא ראו הנתינה דהוי כעדות ידיעה בלא ראיה. היינו רק שם דאיירי שראו מקודם הטבעת בידו ואח"כ בידה. אבל הכא לא ראו הטבעת בידה כלל. ואדרבא אחד ראה הטבעת בידו אח"כ. ואף שבשו"ת חות יאיר סימן י"ט משמע שאף אם לא ראו הטבעת בידה כיון ששמעו שהכל אמרו מז"ט ודאי קידשה כדין. והוי כעידי ידיעה בלא ראיה. וכ"כ הח"ס סימן ק'. ובנ"ד ג"כ אמרו העדים שצעקו כולם מז"ט. זה לא דמי כלל דשם שידוע שנכנסו לחופה כד"ת. אמרינן דודאי נתקדשה כראוי. ולזה אמרו מז"ט. אבל בנ"ד שהיה רק להיתול בעלמא. י"ל שהמז"ט שאמרו היה ג"כ רק לשחוק. ובפרט דהכא היו רק שלשה אנשים כשרים לעדות והם אנשים פשוטים ואין יודעים כלל דיני קדושין. ובחו"י שם איירי שהיו שם אנשים הרבה וגם המסדר קדושין היה צורבא מרבנן ע"ש. ובנ"ד אדרבא אוקמא אחזקת כשרות שלא קידשה כדין כדי שלא לעבור על חדר"ג כיון שיש לו אשה. וגם שלא לעבור על איסור מקדש בלא שידוכי ובלא ברכת אירוסין. וכמ"ש הב"ש בסימן מ"ה סקט"ו בשם הש"י כעין זה. ואף שבחיבורי ח"ג סימן צ"ג בארתי שהעיקר כהח"צ סימן קל"ה שאף שיש לו אשה חוששין לקדושין. היינו רק היכא שראינו שקידשה רק אנו רוצים לתלות שכיון לשחוק. אבל היכא שלא ראינו כלל שקידשה. ורק באנו לומר שקידשה מצד אומדנא ששמענו שאמר האמ"ל ושאמרו מז"ט. הנה יש אומדנא להיפוך שלא עבר על חדר"ג. וגם כי יהי לו מזה בזיון גדול כאשר יצטרך לגרשה. ועכ"פ אין כאן אומדנא ברורה שקידשה כדין ולא הוי עדות ידיעה ברורה:

ועפ"ז נראה להבין הא דאיתא בסנהדרין (דף ל"ז ע"ב) דאף לרב אחא דס"ל שדנין בד"מ ע"פ אומדנא. מ"מ בד"נ אין דנין. וקשה דהא בתרווייהו כתיב ע"פ שנים עדים ומנ"ל לחלק בזה. אבל לפמש"ל י"ל דבד"נ איכא אומדנא להיפוך שבודאי לא עשה עבירה גדולה להרוג נפש. ואף בקוצץ דקל אמרינן בשבועות (דף מ"ו) דעביד אינש דגזים ולא עביד. ומכ"ש ברציחת נפש. ולזה לא הויא אומדנא ברורה. אבל רב אחא איירי שם בגמל שהזיק שבזה ליכא אומדנא להיפוך. וגבי הלואה דאיירי בה בסנהדרין (דף כ"ט) דמייתי לה שם (בדף ל"ז). ג"כ י"ל דאשתמוטי קא משתמיט כדאיתא בשבועות (דף מ') אף בכופר הכל. ובזה מיושב קושיית התוס' בסנהדרין שם ובשבועות (דף ל"ד) שהקשו דבסנהדרין שם משמע דר"א אית ליה אומדנא רק בד"מ ולא בד"נ. ובשבועות (דף ל"ד) איתא דמשכחת לה עידי ידיעה בד"נ לר"א דאזיל בתר אומדנא. אלמא דגם בד"נ ס"ל אומדנא. ותירצו דלמסקנא בסנהדרין שם ס"ל לר"א גם בד"נ. והוא דוחק גדול דהיכא מצינו שהתרצן שם חולק בסברא זו על המקשן. וגם דהיכי מקשי ר"פ בפשיטות בשבועות (דף ל"ד). דילמא ס"ל דרק בד"מ אמרה ר"א וכפשטות הש"ס בסנהדרין שם. אבל לפמש"ל א"ש דהא ר"א איירי בגמל האוחר בין הגמלים והיינו שמוחזק גמל זה לעשות כן. אמרינן שבודאי גם עתה עשה הוא כן. ובכה"ג שייך גם בד"נ. דהא כתבו התוס' בשבועות (דף מ"ו) דהיכא שהוא מוחזק בכך לא אמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד וכעין זה אמרינן בקדושין (דף מ') דהיכא שעבר ושנה מחשבתו מצטרפת למעשה דאמרינן שבודאי יעשה כן ע"ש. וע' ח"מ סימן שפ"ח ס"ח ואכמ"ל בזה. וא"כ שפיר משכחת לה בד"נ עידי ידיעה בלא ראיה כגון שזה הוחזק כבר לרוצח והויא האומדנא ברורה דהא ליכא אומדנא כנגדה כיון שהוחזק בכך. אבל בסנהדרין (דף ל"ז) איירי שלא הוחזק עדיין. ולזה שפיר אמרינן דלא ס"ל לר"א אומדנא בד"נ בכה"ג. והא דמייתי בשבועות שם הא דשמעון בן שטח. י"ל דמייתי לה לדוגמא דודאי שמעון בן שטח היתה לו חזקת כשרות יתירה משל אותו האיש. והויא ג"כ אומדנא ברורה כיון שלא היה שם איש אחר כדקאמר שם מי הרגו לזה או אני או אתה. ואף שיש לדון דכיון שעכ"פ הרגו אחד. ובע"כ צריכים אנו להוציא אחד מחזקת כשרותו א"כ שוב קמה האומדנא על מקומה. וכעין זה כתבו הפוסקים דאף דאמרי' דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן מ"מ היכי דעכ"פ גנבה אחד. שוב חוששין גם על זה. ונראה דמ"מ כל זמן שלא נתברר לפנינו מי הרגו יש לנו לתלות שהרגו מי שמוחזק בכך ויש להאריך בזה ואכ"מ:

ועוד דאי נימא שעדותו הויא עדות. א"כ בטלו הקדושין מצד שנמצא אחד קרוב או פסול. דהא שני אחים הם פסולים. וכאן נצטרפו יחד עם שאר העדים הן בראיה הן בהגדה בב"ד. וגם יחדם לעדים שהרי אמר לכולם אתם עדים וא"ל דכיון שהם לא ראו הנתינה רק שמעו. הרי לא נצטרפו בראיית הקדושין. ז"א דעכ"פ על השמיעה אין לדון דהא כולם נצטרפו לעדים על השמיעה שאמר האמ"ל. ובראיית הנתינה לחוד בלא אמירת האמ"ל אין כאן קדושין כלל דהא לא היו עסוקים באותו ענין מקודם. ואף דבמכות (דף ו') מוכח בתוס' שאם העדים לא התרו בו אינם מצטרפים לעדות אחת אף שראו מעשה ההריגה. נראה דרק התם שראיית ההריגה אינו כלום בלא התראה. וא"כ אין עליהם שם עדים. אבל בנ"ד אי נימא שהשמיעה לחוד סגי לעשותה מקודשת גמורה. א"כ שפיר מצטרפים עם שאר העדים לענין זה. ובטלה עדותם ע"י שהם פסולים. ואף שהנו"ב במ"ת סימן ע"ו צידד לומר דבקדושין לא אמרינן סברא דנמצא אחד קרוב או פסול. הנה כל הפוסקים חולקים עליו וגם הוא בעצמו לא כתב זה בהחלט ע"ש. ועיקר יסוד סברתו שם משום דגם שני עדים בקדושין אינם מחייבים ממון. וכ"כ הח"ס סימן ק'. ולענ"ד שפיר מיקרי מחייבים ממון דהא היא נשתעבדה בזה ונקנית לו וכדאי' ריש קדושין דזה הוי קנין. והוי שיווי ממון. וכדאיתא רפ"ד דנדרים דכל מה שמשלמים בעבור דבר כזה. מיקרי הנאת מאכל ושיווי ממון. וי"ל בזה אבל אין לי פנאי כעת. וגם כי א"צ לזה דבנ"ד לא הוי בעדות השמיעה שום ממשות וכמש"ל. וכבר נתבאר בחיבורי ח"ב סימן פ"ה דבאומדנא בעינן עכ"פ שתהא האומדנא ברור לכל. והנה הב"ש כתב בסימן מ"ב סק"ח דבקדושין נהי שכשהעידו בב"ד נפסלו ע"י שנמצא אחד קרוב. מ"מ בשעת הקדושין לא היה עומד לכך שילכו להעיד בב"ד וא"כ הרי קידש בפני ב' עדים כשרים ולענ"ד ז"א דכיון דבעינן שיקדש לפני עדים כשרים בעינן שלא יהא ביניהם פסול וקרוב וככל דיני עדות. וע' ח"ס סימן ק' מ"ש בזה ואקצר. ועוד יש לדון בנ"ד עפמ"ש הח"ס סימן ק"א דבעד אחד לא אמרינן אומדנא. וא"כ לא שייך בזה נמצא קא"פ. וכמ"ש הנו"ב שם דהיכי שעד אחד לא מהני בלא"ה. לא מקשינן בזה שלשה לשנים ע"ש. אבל ז"א מכמה טעמים המובנים וע' חיבורי ח"ג סימן צ"ג]. והנה יש לדון עוד בנ"ד עפמ"ש בחיבורי ח"ב סימן פ"ה דאומדנא הוי כרוב. ולא כאנן סהדי ובנ"ד איכא שני חזקות חזקת פנויה וחזקת כשרות של האיש שלא עבר על חדר"ג. וכבר כתב הריב"ש סימן שע"ט דלא אזלינן בתר רובא במקום שתי חזקות. אבל ז"א מכמה טעמים וע' ח"ס ס"ס ק' שכתב דאומדנא הוי כאנן סהדי ואקצר:

ועדות השלישי שהעיד ששם הטבעת על אצבעה. הלא העיד שלקח את ידה ברצונה ותיכף הוציאה ידה מן הטבעת והטבעת נשאר בידו. ואף דבקדושין קיי"ל דתכ"ד לא הוי כדיבור. מ"מ הא כבר כתבו בח"צ סימן קט"ו ובשו"ת רעק"א סימן צ"ז דזה רק כשאמרה האשה הן או שגילתה דעתה מקודם שרצונה לקבל קדושין אלו. אבל בקידשה סתם אם אמרה האשה בתכ"ד שאינה רוצה או שזרקה החרישין ודאי דלא הוי קדושין וע' חיבורי ח"א סימן פ"ד אות י"ח. ומכ"ש בנ"ד שלקח ידה בע"כ. והוא מפורש בקדושין (דף ח' ע"ב) שאם זרקה הקדושין אינה מקודשת אף שקיבלה הקדושין. ומכ"ש בנ"ד שלא היתה שום קבלה רק ששם הטבעת על אצבעה בע"כ. ואף השני שאמר שאינו זוכר אם הוציאה אצבעה או לא. מ"מ כיון שלא העיד שראה שנשאר אצלה הטבעת ולא הוציאה אצבעה ממנה. א"כ אין כאן עדים על הקדושין. דהא עיקר הקדושין נגמרים רק כשלא זרקה הקדושין אחר הנתינה או שאמרה הן. וכמ"ש הרעק"א בתשובה שם שאף אם נמלכה וזרקה תכ"ד ג"כ לא הוי קדושין דמ"מ אין עדים על הקדושין. ונתבאר בחיבורי שם סימן פ"ד בע"ה. ועוד דלפי לשון הגב"ע אמר העד הראשון ששם הטבעת על אצבעה ואח"כ אמר האמ"ל וא"כ אף אם שתקה הוי שתיקה דלאחר מתן מעות דקיי"ל בקדושין (דף י"ג) דלא הוי קדושין. ורק העד השני אמר שאמר האמ"ל בשעת מעשה כלשון הגב"ע. ומשמע בשעה ששם הטבעת על האצבע ולפ"ז הרי העדים מכחישים זא"ז. ולא הוי קדושין דאף הפוסקים דס"ל שחוששין בקדושין בפני ע"א. מ"מ בהכחשת העדים כ"ע מודו דל"ח וכמבואר בפוסקים סימן מ"ב. ובאמת י"ל שאינה הכחשה בגוף הדבר די"ל שגם השני כוונתו שאמר זה בשעה ששם הטבעת על אצבעה והחזיקו עוד בידו. וקרי לה שעת מעשה. כיון שהחזיק עוד אותו. וכן דן הגאון השואל בשו"ת רעק"א ר"ס צ"ז דבכה"ג מיקרי שעת מעשה. ובאמת לא דמי לדהתם דשם החזיקה גם היא בהחפץ. והכא היא לא החזיקה כלל. אך אם היה הטבעת מהודק על אצבעה יש לדון דמיקרי שגם היא מחזקת בו. אכן בלא"ה עכ"פ העדים מכחישים זא"ז בבדיקות דהוי הכחשה בקדושין כמ"ש המהרי"ט סימן ל"ח ומ"ג ע"ש. וע"ש בסימן ל"ח מ"ש לתרץ דברי העדים. ועוד דאי נדון זה כשעת מעשה לפי שהוא החזיק בו עדיין. א"כ הרי לא ראה העד השני שום נתינה. דהרי אומר שא"י אם נשאר הטבעת אצלה או אצלו ובפרט שהיא מכחשת. ועוד נראה דבנ"ד ששם הטבעת על אצבעה בע"כ. י"ל שאף שאמר בשעת מעשה האמ"ל והיא שתקה ולא זרקה את הטבעת. ג"כ לא הוי קדושין. דהא טעמא דשתיקה לאחר מתן מעות לא הוי קדושין הוא משום דאמרינן שלא זרקה בשביל שחשבה שתתחייב באחריות כדאיתא בקדושין (דף י"ג). וא"כ י"ל דה"ה הכא. ורק שם שקיבלה בעצמה מידו. א"כ אם אמר לה האמ"ל בשעת נתינה. אי לא ניחא לה לא הוי לה לקבל הקדושין. אבל בנ"ד שנתן לה בע"כ הוי כשתיקה לאחר נתינה. וכן מפורש בסימן כ"ח ס"ח ובסימן מ"ב ס"א דרק בדשדיך חיישינן לקדושין כשנתן לה בע"כ. וע"ש באחרונים ובט"ז סימן ל' סק"ב. והעיקר כנ"ל. וכ"כ הח"ס סימן פ"ד ואף שכתב שם שאם השאירה הטבעת על אצבעה דרך קישוט אזי יש לדון שנתרצתה. כי אם לא נתרצתה לא היתה מניחתו עכ"פ דרך קישוט. והנה בגוף סברתו יש לדון. אכן בנ"ד הרי אינו מעיד שנשאר כן על אצבעה. וא"כ אפשר שהסירתו מעל אצבעה תיכף וכאשר העיד באמת העד הראשון. ועוד הנה העד הראשון העיד שחירפה אותו אח"כ. הרי לא הסכימה על הקדושין. וא"כ אין קפידא בזה שהניחתו על אצבעה. אחרי שכבר גילתה דעתה שאינה מרוצית להתקדש בזה. ואף שכתב בהשאלה שאחר ערך עשרה מינוט החזיקה היא הטבעת ומדדתו על אצבעה. אין בזה כלום. כיון שאחר מעשה הקדושין ראו את הטבעת בידו. ומה לנו בזה במה שאח"כ לקחה הטבעת למדדו על אצבעה. עכ"פ נתבאר שאין ממש בעדותן:

ועוד יש לדון דבנ"ד לא הוי עדיין נתינה כלל לפי דברי העד שבעודו מחזיק בידו את הטבעת על אצבעה הוציאה מתוכו ונשאר בידו. וכבודו העיר בזה ידן דאף שהחזיק במקצת מ"מ נימא שתהא מקודשת באותו מקצת שלא החזיק בידו. אבל ז"א דהא הכא לא החזיקה כלל בטבעת רק ששם אותו על אצבעה. וכיון שהוא החזיקו בידו. א"כ לא היה ברשותה אף מקצת מן הטבעת. ובלא"ה כבר הרגיש כבודו דכיון דאמר בטבעת זו הרי כיון בכל הטבעת. והוי כאומר במנה זה כדאיתא בקדושין (דף ח'). וכבר נסתפק במבי"ט סימן רצ"א אם אמר האמ"ל בעת שמנה הכסף אי מיקרי שתיקה לאחר מתן מעות ע"ש ואכמ"ל בזה. ומ"ש כת"ר לדון דכיון דגבי גט בעינן שיהא כולו בידה כדאיתא בגיטין (דף ע"ח) ובב"מ (דף ז'). א"כ ה"ה בקדושין מויצאה והיתה ז"א דלא שייך למילף בזה קדושין מגט. כי היכי דלא ילפינן שיכתבו בשטר קדושין מה שכתוב בגט. ובקדושין אדרבא לקרובי אתא ולא לרחוקי ולהפרד ממנה. וכעין זה כתבו התוס' בקדושין (דף ה') ד"ה מה שאין שייך ללמוד מהקישא שיגרש בביאה ע"ש. ועוד דכבר כתב הב"ש סימן ל"ז סק"א ול"ב סק"ז דבקדושי כסף אין למדין מויצאה והיתה לענין מחובר וא"כ ה"ה הכא וכמ"ש הב"ש שם דלא בעינן שהכסף יהא בידה ע"ש. והא דבגיטין (דף פ"ב ע"ב) איתא דילפינן מויצאה והיתה לענין המקדש חוץ מפלוני אף דשם (ד' פ"ג) איתא בטעם מגרש חוץ מפלוני משום כריתות. וכ"כ התו' בקדושין (דף ס') דקדושין ששייר בהם כשאמר לאחר ל' יום לא ליהוו קדושין משום ויצאה והיתה. דגט דמשייר ביה לא הוי כריתות ע"ש. לא דמי לנ"ד דודאי ילפינן דכי היכי דבגט בעינן כריתות גמורה. ה"ה בקדושין בעינן קריבה וקשר גמור כיון דלקרובי קאתי ולא יהא שום שיור בדיני הקדושין אבל בנ"ד אין קפידא במה שגם הוא מחזיק בקדושין. דכיון דלקרובי קאתי. מה שיש לו קשר עמה בהקדושין אינו מגרע כח הקדושין. ויש לעיין בזה מהא דהמקדש ע"מ שאין לה שכ"ו. דהא לא הוי דומיא דגט כיון שיש שיור בקדושין וע' תו' כתובות (דף נ"ו עבכ) ונזיר (דף י"א) ובחיבורי ח"ג סי' קל"א ואכמ"ל בזה. ובשטר שחרור נראה פשוט דבעינן ג"כ שיהא כולו ביד העבד כמו בגט כדאיתא (בגיטין דף ט') דבעינן כרות גיטא. ופירש"י שם דיליף לה לה מגט דבעי כריתות ע"ש. והא דלא קתני לה בגיטין (דף ט') גבי דברים ששוו שחרורי עבדים לגיטין. הנה בלא"ה יש להקשות כן מהא דאמרינן שם דבשחרור בעינן כרות גיטא כמו בגט. וי"ל שזה תלוי בהא דפליגי רבי ורבנן בגיטין (דף מ"א) אם אפשר לשחרר חצי עבד בשטר. דמ"ד שאפשר לשחרר א"כ ס"ל דלא דמי בפרט זה לגט. ובאמת ז"א דמשמע דלכ"ע בעינן כרות גיטא וע"ל סי' פ"ט בזה. ובגוף הדבר כבר הביא גם כבודו דברי הח"ס ס"ס ק"ד שפשוט לו דאם אגדו בידו לא הוי קדושין. וצ"ל הכוונה כמש"ל ולא מצד דדמי לגט וכנ"ל. וגם בשחרור דדמי לגט יש חילוק בין שחרור ע"י כסף לשחרור הבא ע"י שטר כדאיתא בגיטין (דף מ"א ע"ב) וכמש"ל בשם הב"ש ר"ס כ"ז לענין קדושין. ובאמת לשון הח"ס אגדו בידו אינו מדוקדק. והמהרי"ט כתב בסי' ל"ח שאם שניהם אדוקים בהחפץ לא מיקרי נתינה וכמו גבי גט שאם יכול לנתקו לא הוי נתינה. וזה תמוה דהא זה נאמר רק גבי גט ולא בשאר דברים כדאיתא בש"ס שם. ומצאתי שהרגיש בזה הרעק"א סי' צ"ז והחליט דבאמת הוי נתינה מה שבידה לענין קדושין. וכדי דלא לשוויה למהרי"ט לטועה נראה כוונתו שם שכתב דכי היכי דגבי גט אף שהגט בידה מ"מ אם יכול לנתקו לא מיקרי נתינה גמורה. ה"ה בקדושין אם אמר האמ"ל בשעה שיכולה לסלק ידה מהחפץ וישאר החפץ בידו לא מיקרי שתיקה לאחר מתן מעות. דהרי הטעם בזה הוא שיריאה שמא יהא האחריות עליה כדאיתא בקדושין (דף י"ג). והכא שעדיין מחזיק בידו לא נסתלק רשותו לגמרי מחפץ זה ולא יהא האחריות עליה. וגם ביאר בזה שם דברי העד שלזה קרא זה שהיה עוד קודם נתינה לפי שמצינו דגם גבי גט לא מיקרי נתינה. וא"כ אפשר שגם בלשון בנ"א נקרא כן. והמעיין במהרי"ט יראה שכן כוונתו ואקצר. וע' תוס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה ואי ובשו"ת רעק"א ס"ס צ"ז וע' נתיבות סי' קצ"ה סק"ב ואכמ"ל בזה:

ויש עוד לדון מצד שהעד הראשון העיד שחירפה את המקדש אחר המעשה והשני העיד שלא דיברה מאומה אח"כ. וא"כ מכחישים זא"ז. וכבר כתב המהרי"ט סי' מ"ג דבהכחשה בבדיקות הוו מוכחשין לענין קדושין וכ"כ שאר אחרונים. ומכ"ש בנ"ד שזה שייך לעיקר הקדושין שלא נתרצת בהם. אבל באמת ז"א דהא זה שהגיד שחירפה את המקדש לא הגיד שהיה זה תיכף בתכ"ד. ולאחר כ"ד שוב אין נ"מ. ואף שכתבו קצת אחרונים דאף לאחר כ"ד אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כבר בארנו בחיבורי ח"ג סי' צ"ג צ"ד שזה אינו]:

עכ"פ נתבאר מכל הלין שאין ממש בקדושין הללו והבתולה מותרת לכל אדם. ובאמת היה ראוי להחמיר עליהם כדי שלא יוסיפו להיות פרוצים לשחוק אנשים ונשים. ואף כי לקח ידה בע"כ. אבל הלא כתב כ"ת שכבר עשה לה כן איזה פעמים בפני נשים. והיה לה להזהר מהאיש הזה. אבל בכ"ז א"א להחמיר שלא כדין ח"ו. וגם כי אם יחמירו בכגון זה יהיו בנות ישראל הפקר. אבל עכ"פ ראוי לפרסם הדבר שהאיש הזה הוא בזוי ופרוץ ואין ראוי שיהי' מצורף לאיזה חבורה של מצוה בעירו וכדתנן אל תתחבר לרשע ופירשו דאף לדבר מצוה אסור. ובעוה"ר נתפרץ הדבר בעתים הללו שמתאספים אנשים ונשים ויקומו לצחק והשטן בתוכם. וכל מי שיש בידו למחות ולתקן איזה גדר לזה מחלקו יהא חלקי:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה