אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ד חלק אבן העזר › סימן ק

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן ק

חלק אבן העזר

כבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה משה נחום הגאבד"ק אסטראלענקא.

ע"ד אחד שמו שלאסס שנסע בספינה על הים מליווערפול לקארק מהלך י"ח שעות. ובלילה ישב עם עוד אנשים על גג הספינה עד שעה י"א בלילה. ואח"כ הלכו כולם לחדריהם לישן. וכשקמו בבוקר ראו שהאיש שלאסס איננו בספינה. ורק חפציו מונחים בחדרו. ורב החובל העיד שכל הלילה לא קרבה לספינה זו שום ספינה אחרת לא גדולה ולא קטנה. ואמרו המלחים ושארם שאפשר נפל בים. לפי שדופני הספינה הם נמוכים. וגם הים אז היה סוער קצת. והאיש הלז היתה לו קצת רוח רעה ובאותו יום סיפר לאחד שחלם לו אשר בלילה זו ימות. והודיעו מזה לאשתו וקרוביו. והם חקרו ודרשו וכתבו במכ"ע ואין שום ידיעה ממנו. ובדיניהם חייבו את חברת האחריות לשלם להיורשים את כסף האחריות בעד האיש הזה כי הוחלט אצלם שבודאי נטבע בים. וכבר עברו ג' שנים ונאבד זכרו. והאשה מבקשת היתר לינשא. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה והנה מטעמים שונים אין רצוני להזדקק לזה. ובפרט שכתב מעכ"ת אשר כבר נמצאו לה מתירים. וה"ז מצוה שאפשר ע"י אחרים. אך בכ"ז אבאר בקוצר את הנלע"ד בזה להלכה ולא למעשה:

הנה לכאורה אין מקום להתירה. ראשית דאפשר קרבה בלילה ספינה אחרת אל ספינה זו וירד האיש הלז לאותה ספינה והלך למקום אחר. ואף שרב החובל אומר שלא קרבה שום ספינה. הלא א"י אינו נאמן בעדות אשה רק במסל"ת והכא הרי נתכוין להעיד. דלולא זאת לענין מה הגיד שלא קרבה ספינה. וגם דלא נזכר בשאלה אם הי' מסל"ת. ועוד יש לדון דלא מצינו שהאמינו פסולים בעדות אשה רק כשמעיד על גוף המיתה. אבל כשמעיד על ענין אחר. והענין הלז נצרך לב"ד לצורך בירור והוכחה על מיתת האיש. י"ל שאינו נאמן דהא זה הוי תקחז"ל. ואין לנו בו אלא חידושו מה שמצינו בפירוש שחז"ל האמינוהו. שנית דאף אם נאמר שלא קרבה שום ספינה. ובהכרח נפל לים. הלא הוי מים שאין להם סוף שפשוט בש"ס ופוסקים שאסורה להנשא. ובפרט בנ"ד שלא ראה שום אדם בנפילתו. ואפשר שאחר שנפל שט כשעה או יותר על המים ובין כך נתקרבה איזה ספינה ועלה האיש הזה לתוכה. ורב החובל לא ראה זה. כי כבר נתרחק משם. וכידוע שהספינות בעתים הללו שטות במהירות נפלאה. ובמים שאין להם סוף דקיי"ל דהוי רק מדרבנן. היינו אם ראו בעת נפילתו ע"פ המים בכדי שתצא נפשו ולא ראוהו עולה מן המים כמפורש בסי' י"ז סל"ד. ובכ"ז חיישינן דלמא גלי אשפלוהו כדאיתא ביבמות (דף קכ"א). ולזה הוי רק מדרבנן. אבל כשלא עמד וראהו. ודאי יש לחוש שעברה ספינה ועלה לתוכה. כי ידוע שמצוי שיעברו ספינות על הים. וכשיראו אדם שט. בודאי יצילוהו. ומה שהוחלט בדיניהם שנטבע וציוו לשלם כסף האחריות וגם שכתבו במכ"ע ולא נודע ממנו. אינו מספיק כי בדיניהם דנו באומדנא. אבל אנו אין לנו רק מה שאפשר ע"פ יסודות מהש"ס. ומה שלא נודע במכ"ע. י"ל דכיון שבא בשאלה שהיה לו קצת רוח רעה. אפשר יצא מדעתו והתחזקה הרוח רעה אצלו. ולזאת לא ידע מכל אשר דרשו עליו במכ"ע. וגם אולי לא הגיד שמו ומקומו כראוי מאיזה טעם וכמבואר כעין זה בפוסקים. וגם אולי נפל בו מום גדול בעלותו מן הים. ואינו בא לביתו בשביל הבושה. כדאיתא ביבמות (דף קט"ו ע"א) דמחמת כיסופא ערק לעלמא. ואולי נשא במקום רחוק אשה אחרת כאשר מצוי בעתים הללו. ולזה אינו רוצה שתדע אשתו הראשונה את מקומו:

אכן כיון שמצינו ששקדו חז"ל על תקנת עגונות עלינו לפתוח פתחא דהתירא בזה. וד' יהי בעזרי. ואזכיר בקוצר מה שיש לדון בזה להקל. הנה הגדת רב החובל בערכאות אף שלא היתה מסל"ת. מ"מ אומן לא מרע אומנתו. ואומנתו היא שישים לב כל הלילה למהלך הספינה לשמרה שתלך כראוי. ואילו ראה שקרבה ספינה לא היה משקר. כי הוא עבידא לאגלויי שיבוא האיש הזה ויתברר שקרו. ויאמרו שהיה ישן בלילה ולא ידע שקרבה ספינה. ועי"ז יהי לו ריעותא גדולה ויאבד חזקת אומנתו. ואפשר יענש ג"כ בעד זה. ואף אם ישן באמת בלילה ההיא. היה טוב לו יותר לשקר ולומר שקרבה איזה ספינה. כי שקר כזה א"א להתברר. ואף שספינות גדולות ידוע ודאי מתי שהולכות על הים. בכ"ז א"א לכוין השעה והמקום. וגם אולי יש ספינות קטנות שאין ידועות כ"כ. וגם יכול לומר שנדמה לו כן שקרבה ספינה. ולזה יש לסמוך על דבריו כמו על מסל"ת ואולי עוד יותר כמו שמצינו שסמכו בכמה דוכתי על סברא זו דערכאות לא מרעי נפשייהו אף באיסור תורה. וכבר האריך בזה בבאר יצחק חאה"ע סי' ה' ועוד אחרונים. וכיון שאנו תופסים שנאמן רב החובל מעיקר הדין. שוב אין נ"מ אם העיד על גוף המיתה או על ענין אחר:

וגם נראה שתיכף בבוקר כשלא מצאו את האיש בספינה אמר רב החובל אל האנשים שלא ראה שום ספינה שתקרב אל ספינה זו בלילה זאת. וזה מיקרי מסל"ת. ואף שנתכוין להגיד שודאי נפל לים ושלא ירד לספינה אחרת. מ"מ לא נתכוין להעיד. וכעין הא דיבמות (דף קכ"א ע"ב) דאמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי. הרי שנתכוין להודיע שמת ומ"מ מיקרי מסל"ת. כיון שלא נתכוין להעיד. והנה לדעת הפוסקים דס"ל דמסל"ת נאמן מדינא משום דהוי מילתא דעבידא לאגלויי וגם משום דחזקה דדייקא ומינסבא. א"כ ודאי אין נ"מ אם מעיד על גוף המיתה. או שמעיד ענין אחר שמזה מוכח שמת. וכ"כ הנ"י בפ' בתרא דיבמות דמסל"ת נאמן משום דודאי אינו משקר וגם דדייקא ומינסבא ע"ש. ואף לדעת הפוסקים דס"ל דנאמנות מסל"ת בעדות אשה הוא מתקנת חז"ל מ"מ נראה שאין חילוק בזה. דהא טעם התקנה הוא מפני תקנת עגונות. א"כ אין חילוק אם הוא אומר על גוף המיתה או שאומר על דבר שמוכח מזה שמת וכן מצינו שנאמן הא"י לומר סימני האיש אף שאין זה שייך לגוף המיתה. רק כיון שא"א להתירה בלעדי זאת. לזה מאמינים אותו בכל דבר:

וא"ל שאולי ירא רב החובל להגיד שקרבה ספינה וירד הלה לתוכה. כי לא היה לו להניחו. דאף אם חק הממשלה הוא שם כן שאין לו להניחו. בכ"ז היה יכול לומר שקרבה ספינה רק לא ראה אם ירד האיש לתוכה. כי הלא הרב החובל מחויב להשגיח רק על תהלוכות הספינה ולא על האנשים הפרטיים שנמצאים בה לדעת שבתם וקומם. ואדרבא יותר נכון לפניו לומר שקרבה ספינה כדי שלא יתפס בשקרו כמש"ל. ועוד יש הוכחה שאם היה עולה לספינה אחרת לא היה מניח חפציו בספינה זו. ומי הוא זה פתי שילך לדרך רחוקה בלי החפצים שהכין כבר לדרך עמו. ואף שי"ל שהיה ירא שכשיקח חפציו ירגישו בו אנשי הספינה. בכ"ז הוא דבר רחוק. וגם דהא הספינות הולכות במהירות. ואיך אפשר שברגע שעברה הספינה יגידו לו לאיזה מקום הולכת ויתרצו לקחתו לספינתם אשר הוא טורח גדול בשעה ששתי הספינות הולכות:

והנה התו' בגיטין (דף כ"ח ע"ב) ד"ה וקתני כתבו דהא שעכו"ם נאמן בעדות אשה היינו רק כשאומר שמת. אבל כשאומר שיצא למות או ליהרג אינו נאמן. מבואר מזה דרק על עצם המיתה נאמן במסל"ת. ולא בדברים המוכיחים על מיתתו. ולפ"ז גם בנ"ד אין רב החובל ושאר עכו"ם הנמצאים בספינה נאמנים שנאבד ולא יצא לספינה אחרת או ליבשה. ואף דמסיק הש"ס שם דקתני מת או נהרג. מ"מ לא מצינו שיהא מחלוקת בדין זה בין המקשן להתרצן. וכן בלישנא בתרא שם נקיט הש"ס כן בפשיטות. וכ"פ הרא"ש שם שמסל"ת א"נ לומר שיצא ליהרג. ולכאורה יש להביא ראיה מהתו' הנ"ל שנאמן מסל"ת אף בדבר שאינו נוגע לגוף המיתה. דהא כתבו התו' דרק באומר מת נאמן דלא טעי בין מת ללא מת. אבל ביוצא למות לא מהימן. הרי מבואר דרק משום חשש טעות אינו נאמן. אבל במקום שאין לחוש לטעות שפיר מהימן. אבל באמת אין מזה ראיה. דיוצא למות הוי כאומר מת. כיון דאמרינן שכיון שיצא למות בודאי הומת וגברא קטילא הוא כדאיתא במכות (דף ה'). אבל היכא שהעכו"ם מעיד על ענין צדדי. רק שזה נצרך להתרת האשה. י"ל שלא האמינוהו בזה וכמש"ל. ועוד דאף אי נימא שנאמן. הרי כתבו התו' שבמקום שיש לחוש לטעות אינו נאמן. ורק באומר מת אין שייך טעות. וא"כ גם בשארי דברים ניחוש לטעות. ומי יודיענו הגבול בזה באיזה דבר לחוש לטעות ובאיזה אין לחוש. ובאמת קשה דאי יש לחוש לטעות. ניחוש גם בישראל המעיד. ואפשר לומר דבישראל שיודע שמתירין האשה ע"י דיבורו. שפיר דייק בדבריו. אבל ז"א דהא איתא שם שמע מב"ד של ישראל וכו' ישיאו את אשתו. וא"כ הוא אינו יודע מזה רק שמע. והב"ד כשהגידו זה לא הגידו כדי להתירה וא"כ ניחוש לטעות. ואף די"ל שב"ד יודעים שאפשר להתיר אשתו עי"ז ונזהרים בדבריהם. מ"מ פשטא דסוגיא משמע דלאו דוקא ב"ד וכל אדם נאמן. ונקיט ב"ד משום דבעי למינקט קומנטריסין. דביוצא ליהרג הוי רבותא שאף בקומנטריסין שהוא מהדיינים חיישינן לטעות. ולמסקנא דאיירי במת ונהרג הוי דוקא קומנטריסין דעבידי לאחזוקי כדאיתא בש"ס שם וע' אה"ע סי' י"ז סי"ד וסל"ו ואחרונים שם. ובגוף הדבר יש לדון אם הכוונה שם שאומר סתם ששמע מקומנטריסין שיצא ליהרג ולא הזכיר אם נגמר דינו לגמרי ואם חתם על זה גדול הדיינים שלהם כדאיתא בסוגיא שם. ולזה אנו מסופקים שמא טעה וקרא יוצא ליהרג אף שלא נגמר דינו לגמרי. או דמיירי ששמע שאמר שנגמר דינו לגמרי. ובכ"ז חיישינן לטעות. והטעות נראה שהוא אם נגמר דינו. וכ"כ המה"צ אות מ"ו ואות נ'. וכתב שם ג"כ דאפשר דאמר בדדמי וזה צ"ע דבמקום שאפשר שיאמר בדדמי אין חילוק בין ישראל לעכו"ם. וכדאיתא ביבמות (דף קט"ו). והכא איתא בש"ס שם דישראל נאמן, וכ"כ המהרש"א בגיטין שם דרק עכו"ם א"נ אבל ישראל מהימן:

ועוד נראה דהא קיי"ל שעכו"ם נאמן לומר פלוני שיצא ממקום פלוני עם פלוני. וכן עשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני מתו וכדאיתא (בדף קכ"ב ע"א) ובאה"ע סי' י"ז סי"ז הרי שנאמן לומר שזהו שיצא ממקום פלוני. ול"ח שמא טעה בזה. כי בדרך הלך אחד מהאנשים שיצאו משם למקום אחר. ואיש אחר בא במקומו והוא מת. והראשון עודנו חי. ובודאי אף אם עכו"ם אמר במסל"ת שפלוני יצא אז עם פלוני ועכו"ם אחר אמר במסל"ת שזה שיצא אז עם פלוני נהרג שפיר מהימן. דמ"ש אם אחד אומר כן. או שנים. הרי שנאמן אף על דבר צדדי שלא בענין המיתה. ועוד יש להביא ראיה מהא דקיי"ל בסעיף כ"ו שמסל"ת נאמן לומר שמצא איש מת ומכיר אותו בט"ע או בסימנים שזהו פלוני. וע"ש בח"מ וב"ש סקע"ו שיש מחלוקת לענין טב"ע אי מהימן. הרי שנאמן על הסימנים אף שאינו נוגע לגוף המיתה. ורק בטב"ע ס"ל להר"ש ור"נ הובאו שם בב"ש שאפשר לא דקדק כ"כ. והסברא דכיון דמצינו בש"ס חילוק בין ת"ח לע"ה לענין טב"ע וע' חולין (דף צ"ו) יש מקום לומר שלא דקדק בזה העכו"ם כ"כ. ובלא"ה הכריעו הפוסקים שנאמן אף בטב"ע וכמ"ש הב"ש שם וע' ח"ס סי' מ"ו בזה. וכיון שמצינו שהעכו"ם נאמן גם בדברים נוספים כדי לברר מי הוא האיש המת. ה"ה בנ"ד נאמן לומר שהאיש הלז לא יצא לספינה אחרת כדי שיתברר לנו עי"ז שנפל לים וכן מצינו דקיי"ל שמסל"ת מפי מסל"ת נאמן. אף שאינו מעיד על המיתה רק על אמירת העכו"ם הראשון. ואף שיש לחלק קצת מ"מ נראה עיקר כמש"ל שנאמן מסל"ת בכל גווני וע' בשו"ת ר' משולם איגרא סי' ה' וסי' ו' שהביא בשם שו"ת לקט הקמח שיש לחוש שיצא האיש מספינה שהיה בה לספינה אחרת. אך כבר בארנו דבנ"ד שאני שיש לפנינו הגדת רב החובל. וגם דהילוך הספינות כעת הם במהירות מאוד ולא כמו בדורות הקודמים. וגם דאיכא אומדנא ממה שלא לקח עמו החפצים שלו. ולכאורה יש לדון מצד כאן נמצא כאן היה. אך ז"א כיון דבע"כ עלינו לומר שנפל מהספינה לים. וע' בשו"ת רמ"א הנ"ל:

וכיון שזכינו לדין שמאמינים לו שלא קרבה ספינה לשם. א"כ בודאי נפל לים. כיון שלא נמצא בספינה. ואף בעיר אמרינן ביבמות (דף קט"ו) תבדק נהרדעא כולה. אלמא דמהני בדיקה בכה"ג בעיר אם נמצא איש כזה. ומכ"ש שמועיל בדיקה בספינה. והנה לא נתבאר בשאלה אם היו שם יהודים בספינה או לא. אך עפמש"ל נתבאר שנאמנים א"י בזה אם מצד מסל"ת או מצד שהעידו כן בערכאות. וכיון שנפל לים הרי יצאה האשה מאיסור א"א דאורייתא. ואף שכתבו הרמב"ן ורשב"א והובאו להלכה בסעיף ל"ד דהיינו דוקא כששהו הרואים עד כדי שתצא נפשו. מ"מ הרי כבר כתבו הרבה ראשונים הובאו בשו"ת ר"ב אשכנזי סי' כ"א וח"ס סי' נ"ח וס"ה ובמשכנות יעקב סי' ת' דאף בלא שהו דינו כמים שאין להם סוף. ואף דאפשר שקודם שיצאה נפשו קרבה אליו ספינה ונכנס לתוכה. בכ"ז הוי רק מיעוט ודבר רחוק. ורוב הנופלים לים הם נטבעים ומתים. וככל משאל"ס דהוי רובא למיתה כמ"ש התו' בב"מ (דף כ') וביבמות (דף ל"ו). ומש"ל דשמא נפל בו מום וברח מחמת כיסופא. מצאתי שכ"כ הרדב"ז. וכתב המה"ל בסקנ"ח דגם בהא דיבמות (דף קט"ו) הוי רק לכתחילה וכדין משאל"ס ובאמת במים הוא דבר רחוק. ורק באש חששו לזה ביבמות (דף קט"ו). וגם הא כתב הח"ס סי' נ"ח וס"ה דבזה"ז נשתנה הענין שיש ט"ג ומכ"ע ואלו ניצול באיזה אופן היה מודיע לביתו תיכף. ולזה הוי רק חשש למיעוט. ובמה"צ ס"ק קל"ד האריך בזה:

והנה ידוע שיטת הר"א מוורדון ועוד ראשונים שאם אבד זכרו יש להתיר אשתו אם יש עוד אומדנות המוכיחות שמת. וכבר האריך המבי"ט סי' קפ"ז קפ"ח להחזיק שיטה זו והביא שכ"כ הר"א ממיץ. ואף שהב"י ועוד מחכמי דורו חלקו עליו. בכ"ז יש לצרף זה במקום שיש עוד סברות להקל. וכ"כ בתה"ד סי' קל"ט דהיכא שאבד זכרו כמה שנים הוי כמשאל"ס שרובן למיתה. וכ"כ הח"ס סי' ס"ה דבזה"ז יש לדון ע"פ אומדנא זו שאבד זכרו איזה שנים. וכ"כ במה"צ ס"ק קל"ד. ובמבי"ט סי' קל"ה כתב שזה שאבד זכרו עדיף מנטבע ע"ש. ובשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רכ"א כתב ג"כ שאם נשתקע שמו יצאה מאיסור תורה. ובפרט בנ"ד לפמש"ל שיש לנו לתפוס שנפל בים. וא"כ הוי מים שאין להם סוף דהוי רק דרבנן ובזה ודאי יש מקום לסמוך על אומדנות הללו:

ובעיקר ענין זה נראה לחדש דהנה רש"י בשבת (דף קמ"ה) והרשב"א בשטמ"ק ריש כתובות ועוד כמה ראשונים כתבו הטעם שהאמינו חכמים בעדות אשה עד מפי עד ועכו"ם מסל"ת ואשה וקרוב. היינו משום דאפקעינהו רבנן לקדושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ובעדות עד אחד כתב התשב"ץ ח"א מסי' פ"ב ולהלן והנו"ב סי' ל"ג לדון שנאמן מדאורייתא ודן שם גם על אשה וקרוב ע"ש. והנ"י הקשה רפ"י דיבמות דאם הופקעו הקדושין א"כ למה קיי"ל שאם בא בעלה תצא מזה ומזה. ובשטמ"ק שם נראה דעתו בזה שכיון שנתברר ששקר העידו ממילא לא הפקיעו הקדושין. והוא דוחק גדול ועו"ק דכל כה"ג איכא נ"מ רבתא לדינא. והו"ל להש"ס לפרושי טעם זה. ומנ"ל לחדש סברא זו מדעתינו. והרי בכ"מ שהוצרכו לסברא זו פירשו חז"ל להדיא כן בריש כתובות וגיטין (דף ל"ג) וב"ב (דף מ"ח). וע' ר"ן נדרים (דף צ' ע"ב) והנלע"ד בזה דהנה איתא בב"ק (דף ק"י) ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין שי"ל דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה. וכתבו התו' שם הסברא משום דלאחר מיתה אין נ"מ לבעלה אם יבטלו הקדושין למפרע ולזה אזלינן רק בתר אומדן דעתה בזה. וכ"כ התו' בכתובות (דף מ"ז ע"ב). וא"כ בכל אדם כשמת אין נ"מ לו אם יבטלו הקדושין למפרע. וי"ל דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה שימות הבעל במקום רחוק והיא תשאר עגונה כל ימי חייה. ואף דהש"ס מסיק בב"ק שם דמ"מ מתרצית להתקדש משום דניחא לה בכל דהו דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. היינו רק כשאפשר לה לינשא עכ"פ להמוכה שחין וניחא לה בכל דהו וכדאיתא ביבמות (דף קי"ח ע"ב). אבל היכא שתשאר עגונה כל ימיה. הרי תיתב ארמלא ובודאי לא ניחא לה. והתו' כתבו בב"ק שם דסברא זו שייך רק בנפלה מן האירוסין שלא הי' לה שום טובה מהקדושין. אבל מן הנישואין ל"א סברא זו. וזה צ"ע דכיון שאנו אומרים שהבעל מרוצה שיהיו הקדושין על אופן זה שיתחדש מזה ביטול הקדושין לאחר מיתתו. א"כ נימא דאדעתא דהכי לא נתקדשה, וא"ל דלא ניחא להבעל שיהיו בעילותיו בעילות זנות. דא"כ הו"ל להתו' לומר טעם זה. ולא בשביל שהיא מתרצית. ובשטמ"ק שם כתב באמת בשם הרא"ש הטעם שאינו רוצה שיהיו בעילותיו של זנות. אבל זה דוחק דהא עכ"פ יהיו בהיתר כיון שהיתה נשואה לו כדין רק שהי' על תנאי ואף במיוחדת לו אין איסור מעיקר הדין. וכן קיי"ל בסי' קנ"ז ס"ד שמותר לכתחילה לישא על תנאי. וכבר האריכו האחרונים בענין זה ולא חששו לזה שיהיו למפרע בעילות זנות. וכ"כ כמה ראשונים גבי יבם מומר לעכו"ם לצדד לבטל הקדושין מסברא זו ואף ביבמה מן הנישואין. ולא חששו לסברת התו' ורא"ש הנ"ל. וכ"כ הב"ח באה"ע סי' קנ"ז דבכה"ג לא מיקרי בעילת זנות. רק דשם חלקו הרבה פוסקים על סברא זו מצד דס"ל דאף במומר אמרינן דניחא לה בכל דהו. ורש"י פירש בב"ק שם דניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו. נראה דמפרש דקאי על הבעל. וזה קשה דתיפוק ליה שי"ל דגם ביבם ניחא לה כדאיתא ביבמות (דף קי"ח) דנפצא גברא וכו'. ואפשר משמע לרש"י דמ"מ מוכה שחין לא ניחא לה. ורק כשבעלה כעת שלם ואח"כ אפשר תזקק לאחיו ניחא לה ליכנס בספק זה. דהא אפשר ג"כ שיחלוץ לה. ואף אם ישא אותה אינה מקפדת ליכנס בספק זה. אכן המרדכי פ' החולץ הביא דעת הר"מ דמפרש דקאי על מוכה שחין. ולזה כתב שם דבמומר לא שייך זה וכ"כ כמה פוסקים ורש"י חולק שם ואוסר בנפלה לפני יבם מומר. ונראה דבנ"ד אף לרש"י י"ל שבטלו הקדושין. דרק ביבם מוכה שחין שאפשר שיחלוץ לה וגם דהא כופין אותו לחלוץ כדאיתא ביבמות (דף ד'). וגם דעכ"פ יהי' לה בעל. אבל כשמת ואין עליו עדים הרי מתעגנת לעולם. אדעתא דהכי ודאי לא נתקדשה דתיתב ארמלו:

וכיון שזכינו לדון שאם מת בטלו הקדושין. היכא שיש לנו ספק אם מת ממילא הוי ספק בקדושיו כיון שאין עדים על מיתתו. וחזקת א"א אין כאן. וגם חזקת חי אין כאן לפי שיש כנגד זה חזקה דדייקא ומינסבא לפמ"ש הפוסקים שזה שייך אף כשאינה אומרת שיודעת שמת. ובספק השקול ידוע דעת הרמב"ם דמדאורייתא הוא לקולא ורק מדרבנן החמירו. והרשב"א דס"ל שמה"ת הוא להחמיר נראה דהכא מודה דהא איכא הכא חזקת פנויה. וע' תו' כתובות (דף ע"ה ע"ב) ד"ה אבל. ואף שכתבו התו' בכתובות (דף כ"ג ע"א) ד"ה תרווייהו דמשום חזקה זו אין להתיר לכתחילה בספק קדושין. מ"מ משמע דזה הוי רק מדרבנן וכ"כ הפנ"י בקדושין (דף ע"ט) דהוי מדרבנן. א"כ לכ"ע בכה"ג ליכא רק איסור דרבנן. ולזה שפיר הקילו חז"ל להאמין עכו"ם מסל"ת ועד מפי עד. דהם אמרו והם אמרו ויש להאריך בזה וגם לבאר במקום שהקדושין נפקעים לענין כתובה וכדומה וע' שטמ"ק כתובות (דף ג') ומטרדותי ההכרח לקצר:

ולכאורה יש להקשות דכיון שאנו מתירים אותה מצד ספק. א"כ הדבר נוגע גם לבעלה. כי אולי הוא חי. ועי"ז שאנו תופסים שלא נתקדשה על אופן זה ומתירים אותה לינשא לאחר נאסרת על בעלה הראשון כדקיי"ל תצא מזה ומזה וכיון שאומדנא זו נוגעת גם לו. ממילא בטלה האומדנא כמ"ש התו' בכתובות (דף מ"ז) ד"ה שלא ובב"ק (דף ק"י). ונראה דלק"מ. דכיון שיש לנו ספק אם מת. ומכריעים את הספק ע"י חזקת פנויה להקל דודאי מת דפלגא וחזקה הוי כמו רוב נגד פלגא. א"כ הוי כאלו נתברר שמת. ואין שייך לדון מצד שהאומדנא נוגעת גם אליו. ורק חז"ל אסרוה והם אמרו שמותרת כשיש עכו"ם מסל"ת או עמפ"ע:

ולפ"ז כשנאבד זכרו כמה שנים וקרוב הדבר שמת. הרי יש כאן ספק על הקדושין. דאם מת נתבטלו הקדושין כמש"ל. וא"כ אין לה חזקת א"א כלל. ואף שיש לו חזקת חי מ"מ כיון שרוב אנשים ההולכים למרחוק כותבים לביתם. ואף אי נימא שיצא מדעתו ואין לו דעת לכתוב. מ"מ כיון שכתבו בכתבי עתים. ידוע שע"פ רוב מתברר הדבר. ואף אם יצא מדעתו ואין בו דעת להגיד מי הוא. מ"מ ידוע שע"י מכ"ע מתעוררים להסתפק עליו ומודיעים שנמצא שם איש כזה. וגם דיציאה מדעת באופן כזה הוי מיעוט דלא שכיח. וגרע עוד ממיתה דמיתה שכיח טפי. ואף שאיש זה היתה בו קצת רוח רעה. בכ"ז רחוק הדבר שתיכף כשיצא ליבשה יצא מדעתו באופן כזה שלא ידע שמו ומאיזה עיר הוא. וכיון שיש כאן רוב לדון שמת ממילא נתבטלה חזקת חי. דרובא וחזקה רובא עדיף. והריב"ש כתב בסי' שע"ט הסברא דשני חזקות עדיפי מרוב. אבל בנ"ד ליכא חזקת א"א כמש"ל. ונהי דחזקת פנויה י"ל שאין כאן כיון שהיו קדושין לפנינו כמ"ש התו' בכתובות (דף כ"ג) וע' יבמות (דף ל"א). מ"מ חזקת א"א ודאי דליכא:

והנה במים שאין להם סוף כתבו התו' ספ"ק דב"מ והמרדכי שילהי יבמות שהחמירו חז"ל לחוש למיעוט. ונראה הטעם דאף שרובם למיתה, מ"מ אין כאן ספק בקדושין. דכיון שיש עדים שנטבע הרי היא מותרת מדאורייתא. ולא אמרינן אדעתא דהכי לא קידשה נפשה רק כשאין עדים על מיתתו ולזה החמירו חז"ל משום חומרא דא"א לחוש למיעוט שאפשר שינצל. כי אם יתירו כל הנטבע במשאל"ס ממילא תנשא אשת איש דנפילה למשאל"ס הוא מיעוט המצוי. ויש מיעוט מזה שניצולים. ולזה גזרו על כולם. וא"ל דא"כ נימא דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה כיון שאסורה לינשא. ז"א דכיון שהאיסור הוא בשביל שמא הוא חי. גם הקדושין לא נפקעו כמש"ל. דרק במת שייך זה דאז אין נ"מ להבעל בזה. וא"ל דא"כ כשעכו"ם מסל"ת שנטבע במשאל"ס יהא עדיף. דאז נימא דע"מ כן לא קידשה נפשה כיון שאין עדים על טביעתו. ז"א דכיון שאסרו חכמים במשאל"ס. הוי זה כאלו אינו מעיד כלל על מיתתו. וגם דאיך אפשר שעדים יגרעו ממסל"ת או עד מפי עד:

אכן היכא שיש רגלים לדבר שמת ונאבד זכרו כמה שנים כהא דנ"ד. שפיר יש לדון דשרי. דבזה לא מצינו שיאסרו חכמים. והטעם באשר אין זה מצוי שילך איש ויאבד זכרו וכמ"ש הח"ס כנ"ל. ול"ד למשאל"ס דהוי מיעוט המצוי שיטבע אדם במשאל"ס וכמש"ל. ולזה בכה"ג דנ"ד אוקמא אדינא דכיון דבכה"ג יש רוב למיתה. וחזקת א"א אין כאן שפיר מותרת להנשא. וגם דאז יש ג"כ חזקה דדייקא ומינסבא. וכתבו הפוסקים שזה שייך אף כשאינה אומרת שמת. ומבואר בזה שיטת הר"א מוורדון ג"כ. וע' במרדכי שדקדק מדלא תנן במשאל"ס שאסורה לעולם. והקשה המרדכי שם דהא בכ"מ קתני אסורה והכוונה לעולם. אבל כוונתו דהא איתא שם ברישא בש"ס דמים שיש להם סוף אשתו מותרת. וקשה דהא בעינן ששהה כדי שתצא נפשו כדתנן במשנה שם. ועכצ"ל שהכוונה שמותרת לאחר ששהו ובמשאל"ס אסורה אף אחר ששהו. וא"כ הול"ל לעולם שזהו עיקר החילוק בין יש להם סוף לאין ל"ס ולזה דקדק הר"מ דלא מצי לשנות לעולם. לפי שאם יומשך זמן רב. תהא מותרת מצד שנאבד זכרו. ולכאורה יש להקשות דכיון שנאבד זכרו ואנן סהדי דבכה"ג רובן למיתה. א"כ מדאורייתא שרי ושוב לא שייך למימר אדעתא דהכי לא נתקדשה. וכמש"ל גבי משאל"ס. ז"א דהא תיכף כשמת במקום שהוא נפקעו הקדושין דאז לא הי' נקרא עדיין נאבד זכרו. ואמרינן אדעתא דהכי לא נתקדשה. ואח"כ כשעבר זמן רב ונאבד זכרו ואנן סהדי דודאי מת. נולד זה עכשיו והקדושין בטלו כבר. ויש להאריך בזה. אך אין הפנאי מסכים כעת:

עכ"פ נראה דבנ"ד יש מקום להתירה לעלמא. אך אחרי אשר הוא דבר חמור מאוד. אינני קובע זה הלכה למעשה עדיין עד אשר אשנה פרק זה עוד הפעם בל"נ. וגם כשיסכימו בזה עוד שני רבנים גדולים. וישלחו לי העתק דבריהם מאיזה טעם מתירים:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה