אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק יורה דעה › סימן עג

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן עג

סימן עב

כבוד ידידי הרב הגאון וכו' מוה"ר משה נחום נ"י הגאב"ד דק' קאמינקא

ע"ד אשר קם אחד וירם יד בהרב מרא דאתרא בעיר ס' להורות ולדון בעירו. הנה כבר הורה זקן הח"ס חיו"ד ס' ר"ל דהאידנא שמקבלים כל עיר רב למו וזה כל פרנסתי. אסור לאחר להשיג גבולו. וכ"כ כמה אחרונים. ועוד נראה דבכל כה"ג העיקר הוא המנהג. וכבר נהגו אצלינו אשר בכל עיר אין מקבלים רק רב אחד. ולו שייכים כל ההכנסות הקבועים לרב. וממילא כשקבלוהו לרב קבלוהו אדעתא דמנהגא. ואסור להם לשנות וכדקיי"ל בח"מ סי' של"א דבשכירות פועלים אזלינן בתר מנהגא בכל דבר. ובפרט בנ"ד שהוגבל לשכירות הרב ההכנסה ממכירת שמרים. ובלי ספק נעשה זה בגזירת איסור כנהוג בהרבה מקומות. ואיסור זה חל על כל הבאים לדור בעיר וכמו כל תקנות הקהל שחלות על כל מי שבא לגור בעיר שם וכדקיי"ל בח"מ סי' קס"ג ס"ב שכיון שקובע דירתו בעיר הרי הוא לכל דבר כיושבי העיר להחזקת רב וש"צ ושארי דברים. ובודאי שאסור לו למכור שמרים לאחרים. וגם הוא בעצמו מחויב ליקח שמרים אצל הרב. והוא גזל גמור. וגם עובר על לפני עור במה שמוכר לאחרים ומכשיל אותם לעבור על האיסור ותקנת הקהל ולגזול את הרב. ואף אם האיש הזה ראוי להוראה מ"מ אינו יכול לומר שפטור מהחזקת הרב לפי שא"צ להוראתו וכדקיי"ל בסי' קס"ג ס"ג שלצרכי רבים צריך ליתן אף מי שא"צ לזה ובחיבורי ח"א סי' ל"ו בארתי שע"ד כן נשתתפו ונתישבו בעיר אשר יקחו להם בשותפות רב וכל דבר ההכרחי לכל רבים מישראל:

והנראה אשר האנשים שלקחו שמרים אצל האיש שהרים ידו בהרב. מחוייבים. ע"פ דין לשלם להרב את כל הריוח שהיה מרויח אם היו קונים אצלו השמרים. דאף דקיי"ל שמבטל כיסו של חבירו פטור. מ"מ הכא מדין שכירות פועל נגעו בה. והריוח מהשמרים זהו שכירותו. ואם היה מבטיח לפועל בשכרו לקנות ממנו איזו סחורה במשך מוגבל. בודאי אם יקח מאחר צריך לשלם לו הריוח מזה. וכ"כ בשטמ"ק בב"מ ע"ג ע"ב דבפועל חייב אף בגרמא אם התחייב ומישב בזה הא דאיתא התם דבאומר לחבירו שיקנה לו יין משלם לו הריוח ע"ש. וה"ה הכא. דגם בבעה"ב ששורר את הפועל קיי"ל שחייב על גרם היזק כדהא דר"פ האומנים באם לא מצאו מה לעשות שחייב הבעה"ב לשלם להם אם כבר התחילו במלאכתם ובפרט דהכא ברי היזקא. ולדעת קצת פוסקים עיקר טעם מבטל כיסו דפטור הוא משום שאין ההיזק ברי וע' ח"ס חח"מ סי' קע"ח שהאריך בזה ואכ"מ. ועוד דבנ"ד גם מדין נדר נגעו בה שאין נדר גדול מזה שנדרו להחזיק ת"ח ולנקוט לי' שוקא במכירת שמרים. והוי להם לירא מעון גזל ועון נדרים ולשלם להרב את כל ההפסד. וא"ל שאין תקנה במה שישלמו לו כעת כיון שכבר עברו על נדרם. דהא מפורש בח"מ סי' ע"ג וביו"ד סי' רכ"ח סמ"א שאם נשבע לפרוע לחבירו ביום מוגבל ועבר היום בכ"ז חלה עליו השבועה לפרוע ביום אחר ועובר על השבועה בכל יום. וע"ש באחרונים וע' חיבורי ח"א סי' נ"ח וה"ה הכא החיוב ליקח שמרים הוא חיוב פרעון שכר פעולה כמש"ל. ולזה חייבים לצאת ידי נדרם ותקנת הקהל לשלם להרב הריוח מהשמרים שלקחו מאחר. וידוע שעון נדרים חמור מאד ויזהרו שלא יענשו על זה ח"ו והרי ביוהכ"פ תחלת הבקשה וההשתדלות לכפרת עון אנו משתדלים לתקן עון נדרים באמירת כל נדרי ויש לי אריכות בזה ואכ"מ:

והנה בנ"ד כפי שכתבו לי האיש שקם להורות הוא תלמיד הרב דשם. וידוע שאף תלמיד חבר אסור להורות במקום רבו ע' יו"ד סי' רמ"ב ס"ד וש"ך שם סקט"ז ויש להאריך בזה. ולפ"ז השואלים מהאיש הלז איזה דין או הוראת או"ה עוברים על לפני עור שמכשילים אותו להורות במקום רבו ועוד נראה דכיון דקיי"ל בכתובות דף ס' ע"ב שתלמיד המורה במקום רבו לא מיסתייעא לו מילתא להורות כדין ועלול לטעות אף בביעתא בכותחא. א"כ אסור לסמוך עליו בהוראה אף אם הוא מוסמך. כי כעת הוא עלול לטעות אף בביעתא בכיתחא. ואינו ראוי להוראה כלל. ואף דקיי"ל בסי' רמ"ב ס"ח וס"ט דבדבר הפשוט בפוסקים מותר להורות במקום רבו וכגון נטל"פ וששים וכן כל דין הכתוב בספרים. מ"מ הרי השואל אינו יודע אם שאלתו הוא דין מפורש או שצריך לדמות מילתא למילתא ועוד דהרבה שאלות יש בהם דיעות שונות בפוסקים ואף בשאלות פשיטות שצריך בזה הכרעת המורה שיורה כאחד הפוסקים. וזה אסור לו להורות. וממילא עלול הוא לטעות בזה כנ"ל. וכמה דברים תלויים באומדנא כגון לשער ששים ולשער איזה דבר פוגם בעין וכדומה. ובזה אפשר לטעות. ובכל דין אף שמפורש בפוסקים. מ"מ יש מקום לדון בזה ולעשות איזה ספק. וממילא אסור להורות במקום רבו דאפשר שיתראה לו כדבר פשוט. ובאמת יש בזה חידוש ואפשר לטעות בזה:

ועפ"ז נראה לישב קושיית התוס' בעירובין ס"ג ע"א ד"ה מאי דרוש שהקשו אהא דאיתא שם שנדב ואביהוא דרשו ונתנו בני אהרן הכהן אש שמצוה להביא מן ההדיוט דהא קרא כתיב גבי מזבח החיצון ולא על מזבח הפנימי. ונראה דבאמת קשה האיך מלא לבם להורות במקום מרע"ה וגם לשון הש"ס מאי דרוש קשה קצת דמהיכא פשוט להם שדרשו מקרא ונראה שהם חשבו שהוא דין מפורש בפסוק ומותרים להורות במקום רבם. וע' במהרש"א שהקשה באמת דזה מפורש בפסוק ומה חידשו בזה. אכן בכ"ז היה זה הוראה במקום רבם כיון שאינו מפורש כ"כ וכמו שתירץ המהרש"א ע"ש. ולזה טעו בדרשתם וחשבו דקאי גם על מזבח הפנימי כדאיתא בכתובות ס' דלא מיסתייעא מילתא. ומצאתי בחידושי הריטב"א שכתב בשם הראב"ד שבאמת טעו בזה. אך לא ביאר שסיבת הטעות היה מצד שהיתה בפני רבם וכנ"ל:

ועפ"ז נראה לבאר לשון הש"ס בברכות ל"א ע"ב דאיתא שם ששמואל הורה בפני עלי ששחיטה כשירה בזר. ואמר עלי מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבו את וכל המורה בפני רבו חייב מיתה. ומבואר אח"כ שחנה ביקשה את עלי שלא יענישהו ונעתר לה ע"ש. ולשון מימר שפיר קאמרת צריך ביאור. ועו"ק דבעירובין ס"ג איתא שתלמיד אחד הורה בפני ר"א ואמר שלא יוציא שנתו וכן היה. וקשה למה לא התפלל ר"א שלא יענש וכמו עלי על שמואל. וכבר נאמר גם ענוש לצדיק לא טוב וכדאיתא בברכות דף ז'. וכן קשה למה נענשו נדב ואביהוא דהא מרע"ה בודאי היה מוחל על כבודו וכמ"ש הרמב"ן בפ' בהעלותך. וביותר קשה דבברכות שם איתא שעלי אמר לחנה שבקי לי דאענשיה. הרי מבואר שזה תלוי בהרב. והנראה לחלק בזה דבמקום שהתלמיד המורה טעה בהוראתו ומוכח שהי' שלא ברצון ההשגחה שיורה דהלא לא איסתייעא מילתא. ולזה עונשו מרובה בשביל עצם ההוראה אף אם הרב מוחל על כבודו ואין הרב יכול להצילו מן העונש. אכן אם הורה כהלכה ואין עבירתו רק משום אפקירותא נגד רבו כדאיתא בכתובות דף ס'. בזה שפיר יכול הרב למחול על כבודו שלא יענש. וכ"כ התוס' בכתובות שם שמועיל בזה מחילה. ולזה גבי נדב ואביהו שטעו בדין כנ"ל לא הועילה מחילת מרע"ה וכן אותו תלמיד של ר"א טעה בהוראתו. אבל שמואל הורה כהלכה ולזה אמר עלי דאף דשפיר קאמרת וניכר שמן השמים הרשוהו על זה. מ"מ הוי כאפקירותא נגד רבו. וכיון ששמעה חנה דברי עלי שהורה כהלכה. ביקשתו שימחול לו כי באופן כזה תלוי רק במחילתו וכנ"ל:

ובירושלמי פ"ו דשביעית ה"א איתא שתלמיד שהורה אף שהורה כהלכה אין הוראתו הוראה. וצריך להבין למה אין הוראתו הוראה. ונראה דבסנהדרין דף ה' איתא כיון דגמיר ל"ל רשותא להורות ומשני מפני שתלמיד אחד דרש שמי ביצים אין מכשירים וסברו השומעים שהוא מי בצעים ולשו עיסותיהם בטומאה באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו. מבואר מזה שתלמיד המורה בלי רשות רבו. אף שמורה כהלכה בכ"ז אפשר שהשומעים יטעו בדבריו דלא מיסתייעא ליה מילתא. וכ"ה בירושלמי שם דמייתי שם עובדא דמי ביצים הנ"ל רק קצת באופן אחר ע"ש שלפי הירושלמי מיושב קושיית התוס' בסנהדרין שם. ועלה קאמר הא דאפילו הורה כהלכה אינה הוראה. והיינו מטעם הנ"ל שמא יטעו השומעים בדבריו. ולפ"ז י"ל דאף שכתבו הפוסקים שמותר לו להורות בדבר פשוט. היינו רק במקום שהרב נותן לו רשות ע"ז אבל כשאינו נותן לו רשות ע"ז. נהי דבדידיה לא שייך לומר לא מסתייעא מילתא כיון שהוא דבר פשוט. מ"מ יש לחוש שהשומע יטעה בדבר. וזה מעשים בכל יום שרוב השואלים הם נשים וקטנים ועלולים לטעות בדברי המורה אף בדבר פשוט. ואף שכבר נתן לו רבו רשות להורות. בכ"ז עתה שמורה במקומו יכול לבטל סמיכה שנתן לו. ובפרט בכגון זה שאנו רואים שנתחמץ זה האיש שמורה בפני רבו וגורם מחלוקת בישראל. וראוי להסיר ממנו עטרת הסמיכה:

היוצא מזה שהמורה במקום רבו עלול לטעות אף בדבר שנראה כמפורש. ולזה אסור לשאול ממנו לסמוך על הוראותיו. ובפרט שאין לו רשות מרבו ע"ז ולא משום רב וגדול ולבד כל אלה הוא חילול השם בעיני ההמון שתלמידי חכמים ישיגו איש את גבול רעהו. וע"פ רוב בענינים כאלה מתהוים שני צדדים. וכל צד מבזה את הרב של הצד שכנגדו. ועי"ז מתבזים שניהם. ומתבזים כל הת"ח בעיני עמי הארץ. וכבר בארתי בחיבורי ח"א סי' ל"ו שטובת העיר היא שיהא להם רק רב אחד לכולם ויכולים לכוף זה את זה על זה. וכל העובר ע"ז הרי הוא גורם מחלוקת בישראל ועובר על לאו דלא יהי' כקרח וכעדתו וכדאיתא בסנהדרין דף ק"י ע"א שכל המחזיק במחלוקת עובר על לאו זה. ונראה דנקיט מחזיק במחלוקת. שאף אם הוא בעצמו אינו מן החולקים רק שמחזיק ביד העושה מחלוקת ג"כ עובר בלאו. ולזה מייתי קרא דולא יהיה כקרח וכעדתו. דקשה ל"ל למיכתב וכעדתו דסגי דלימא כקרח לחוד. אבל הכוונה דלא מיבעיא שאסור לעשות מחלוקת דזה הוי כקרח. אלא אסור אף להחזיק עם החולק על הרב. והיינו שלא יהי כעדת קרח שהם החזיקו בידו. ואיתא שם בסנהדרין דיליף שאין מחזיקין במחלוקת מדכתיב ויקם משה וילך אל דתן ואבירם. נראה הכוונה שמוכיח ממה שלא הלך מרע"ה אל קרח שהיה עיקר בעל המחלוקת. אבל הלך אל דתן ואבירם שהיו ראשי המחזיקים במחלוקת. והיינו משום שאם לא יהיו מחזיקים בידו ממילא תבטל המחלוקת כי כל בעל מחלוקת לא יכון לבדו בלא עוזרים וגם כיון שיראו את גודל העון של המחזיקים. ממילא ילמוד בעל המחלוקת בעצמו וידע את גודל חטאו ולזה שפיר ילפינן ממה שהלך מרע"ה לדתן ואבירם שאסור להחזיק במחלוקת. ויש להאריך אך טרדותי מרובות:

עכ"פ שמענו מכל הלין שאסור לסמוך על הוראות האיש אשר הרים ידו להורות במקום רבו. וכל הוראותיו אסורות על כל בני העיר ההיא כנבילה וטריפה וחלילה לסמוך עליו ובפרט כפי ששמעתי כבר אסר את הוראותיו הגאון מהרי"א זצ"ל הגאבד"ק קאוונא ועוד גדולים. ומי זה פתי יסור הנה לכוות בגחלתם. וכל המחזיק ביד האיש הנ"ל עובר על לאו כמש"ל ומכל שכן שחלילה חולין הוא לכל ירא ד' לקפח פרנסת הרב דמתא. וכל אשר עברו עד כה ולקחו שמרים מאחר. בודאי צריכים לשלם להרב הריוח וכמש"ל אי משום גזילה אי משום נדר ותקנת הקהל וגם צריכים לפייסו על מה שציערו אותו בזה שקיפחו פרנסתו עד כה. וכדקיי"ל בב"ק דף צ"ב:

וביותר חל האיסור על האיש שלא להורות שום הוראה בעיר שם. ושלא לקפח פרנסת רבו. וראו נא מה שכתב הגאון החסיד מוהרש"ז זצ"ל בשו"ת שבסוף שו"ע שלו סי' ט' על שו"ב שהשיג גבול שו"ב אחר. דכיון דבשו"ב בעינן שיהא מוחזק לאדם כשר. ומפורש בש"ס ופוסקים שעני המהפך בחררה ואחר נטלה הימנו נקרא רשע. א"כ זה המשיג גבול נקרא רשע ואיך נוכל לומר עליו שהוא אדם כשר. כי הלא רשע ואדם כשר וירא שמים הם שני הפכים. ומוטל חובה על כל האנשים השומעים להתאמץ בכל עוז להסיר המכשול ע"כ דברי קדשו. והדברים מאירים ואמיתיים. ואם כה אמר בשו"ב. מה נאמר ומה נדבר ברב ומורה אשר הוא יורה דעת לכל העדה. ועליו להדריך את עדתו בדרכי יושר ומדות טובות. ולא שיחלל עוד את השם שיאמרו ההמונים אם המתנשא להורות עושה כן להשיג גבול רב גדול ממנו. הותר לנו אף לגזול ח"ו לעיני השמש. אוי לאותה בושה וכלימה. וניכר שאין בו יראת שמים ובודאי אינו ראוי להורות. ואם יש לו אמתלא יבאר דבריו לפני גדולי הדור ושמוע בין אחיכם כתיב. או יביאו איזה ב"ד מן הסמוכים למקום החילול ויתברר האמת. ומי שחותמו אמת ידריכם בדרך אמת ונזכה כולנו לאור באור האמת:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה