אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק יורה דעה › סימן סד

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן סד

סימן סג

ע"ד המקוה שבעירם שאין בה מים רק עד הברכים והמקוה רחבה ויש בה שיעור מקוה. וכשמוסיפים מים שאובין במקוה עד שיהא למעלה מן הטבור נבלעים המים במשך איזה שעות וחוזר כבתחילה. וכידוע שבמקומות הסמוכים לנהר או למעין לא יוכלו המים שבמקוה להיות יותר מכפי גובה המים שבנהר או שבמעין. ולזה ההכרח להוסיף המים קודם הטבילה כדי שיספיקו לטבול טרם שיחסרו המים:

לדעתי יש במקוה זו חשש זוחלין שהרי המים נזחלין ויורדים למטה. ואף אם נאמר דהוי כמעין. מ"מ הרי מוסיפין הרבה שאובין וברבו נוטפין על הזוחלין אינו מטהר אלא באשבורן. ואף שהביא הב"י סי' ר"א בשם הרשב"א וכ"ה בטוש"ע סעיף נ"א שאם ניקבה המקוה ומימיו חולפין מעט מעט או נבלעין בקרקע מעט מעט כשר לפי שאין תחילתן ניכרת. ואם אי אתה אומר כן אין לך מקוה מים כשר שהקרקע מתחלחל ובולע מעט מעט עכ"ל. בכ"ז פשוט דהיינו רק אם אין הזחילה ניכרת אבל בנ"ד שנבלעים מים יותר מגובה אמה באיזה שעות ודאי ניכרת הזחילה. ואם יעמדו איזה רגעים יראו איך מתמעטים המים בכל רגע ולכאורה י"ל דלא מיקרי זחילה רק כשהולכים המים על הארץ לאורך או לרוחב. אבל כשיורדים לתוך הארץ זה לא מיקרי זחילה כיון דבלא"ה ארעא חלחולי מחלחלא וכל קרקע בולעת כטבע ויש בה חללים המחברים כל המים למים שבנהרות וכדאיתא בחגיגה כ"ב ע"א ע"ש בפירש"י. אבל באמת מוכח מהרשב"א וב"י הנ"ל להיפוך ויותר מבואר זה בתשב"ץ ח"א סי' י"ז בשם הרשב"א שכתב הטעם שאין זחילתן ניכרת והשוה הא דיוצא דרך נקב לנבלע בקרקע. אלמא שאין החילוק מצד שנבלע בקרקע רק מצד שאין הזחילה ניכרת. וכן הראיה שהביא הרשב"א והובא בתשב"ץ שם מהא דארעא מחלחלא אינה רק להיכא שאין ניכר הזחילה אבל היכא שניכר ודאי פסול:

ולכאורה קשה טובא דמאי מייתי ראיה מהא דארעא מחלחלא. הא כתבו התו' בפסחים י"ז ע"ב ובנזיר ל"ח דהא דארעא מחלחלא איירי במעין. ומעין מטהר בזוחלין. וראיתי שהובאה קושיא זו בשו"ת יהודה יעלה סי' רכ"ח בשם ספר גידולי טהרה. ואין ספר זה ת"י. ונראה דהרשב"א סובר דכל קרקע מחלחלא כדאמרינן בתענית כ"ה ע"ב כשהגשמים נבלעים טפח בקרקע עולה התהום כנגדו ג"ט ע"ש ופירש"י דאף שעובי הארץ אלפא גרמידי מ"מ מהני לה רטיבותא. ונראה הטעם משום דחלחולי מחלחלא וכל שהתהום מתקרב מגיעים מימיו יותר בנקל למעלה דרך החלחולים ואיתא בפדר"א פ"ה שסילונות עולים מן התהומות ומשקין פני האדמה [ונראה שזו היא כוונת הש"ס בברכות דף נ"ט ע"ב ותענית ו' ע"ב משיצא חתן לקראת כלה וע"ש בפירש"י שפירושו דחוק לכאורה. אבל נלע"ד הכוונה כמבואר בפדר"א פ"ה ופכ"ג ובזוהר ח"א דף י"ז ודף כ"ט ע"ב שהמים עליונים הם מים זכרים והתחתונים הם מים נוקבין ויורדין זה נגד זה ע"ש. ונראה דלהכי מפרשי רש"י והרמב"ם באופן אחר משום דהא חזינן שהש"ס נותן שיעור הניכר לכל ואם הכוונה מצד שהתהום עולה כנגדו. זה אינו ניכר לכל ואולי היה ידוע להם כשמתהוים אבעבועות על פני המים זה סימן שהתהום עולה] ואפשר דהיינו הספק ביו"ד ס"ס ע' אי קרקע הוי ככלי מנוקב. דלהרשב"א כל קרקע מחלחלא ומלאה נקבים והוי ככלי מנוקב ולהתו' וש"פ ס"ל דרק במעין אמרינן הכי אבל כל קרקע הוי ככלי שאינו מנוקב. והעיקר נראה כוונת הרשב"א שהקרקע בולע מהמים ע"י שמתרכך מהמים וכן מוכח לשון הרשב"א שהובא בב"י שכתב שהקרקע מתחלחל ובולע מעט מעט. משמע כוונתו מצד שמתרכך הקרקע ובולע ולא מצד נביעת המים בטבע מהנקבים שבקרקע. ומצאתי בהגר"א סי' ר"א סק"ו שכתב להדיא שטבע הארץ לבלוע אף מים שאובין דרך גידין וסילונות שיש בארץ והביא ראיות מנסיונות טבעיים ע"ש:

והתשב"ץ הביא שם עוד ראיה בשם הרשב"א מהא דתנן מקוה שנמדד ונמצאת חסירה כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות. משמע דרק כשחסר משיעורו. אבל כשיש בו מ"ס אף שחסר כשירה ולא חיישינן לזחילה דהוי ספק דאורייתא. אלמא דזחילה שאינה ניכרת לא שמה זחילה. וראיה זו כיון הח"ס מדעתו בסי' רי"א. והנה זה לשונו שם. משמע שנמדד והיה בו מ"ס מצומצמות ואז כשנמצא חסר חיישינן שמא עם סילוק ידיו חסר וכו' דאלת"ה לא הול"ל מקוה שנמדד אלא סתם מקוה כשר שנמדד ונמצא חסר וכו'. והקשה כת"ר ע"ז דמשמע שהח"ס הבין הכוונה שנמדד מתחילה. ובאמת הכוונה שנמדד אח"כ וכפירש"י בגיטין ל"א ע"ב וכ"ה לשון הש"ס בקדושין ס"ו ע"ב. ונראה דודאי לא טעה אותו צדיק בדבר פשוט כזה. ורק כוונתו להוכיח שהפסול מחמת מדידה שנמצא חסר בשיעור דאי מצד חשש זחילה הול"ל מקוה כשר שנמצא חסר. ול"ל להזכיר שנמדד. וע"כ דאיירי מצד מדידה. ואיזה מקוה צריכה מדידה. ודאי רק מקוה מצומצמת. ובסוף דבריו יש ט"ס וצ"ל לא הול"ל מקוה שנמדד אלא סתם מקוה כשר שנמצא חסר. ותיבת שנמדד מיותר. וכן מוכח להדיא מלשונו דקרי לה סתם וכמובן. כ"נ לקיים דברי חכמים:

ולכאורה יש להקל בנ"ד מצד דעכ"פ נשארים מ"ס וכ"פ בשו"ע סי' ר"א ס"נ דבכה"ג אם אחר הזחילה נשארו מ"ס כשירה. ואף שהרמ"א הביא שם גם שיטת המחמירים מ"מ הרי כתב שם דרק לכתחילה יש לחוש לדבריהם. ובנ"ד אין לך בדיעבד גדול מזה שאין מקוה אחרת בעיר וכל שעה"ד כדיעבד דמי. אכן כבר כתב המעיל צדקה סי' ל"ט דלמעשה יש להחמיר בזה כיון שהר"ש והרשב"א ומרדכי מחמירים וכן הב"ח מחמיר ע"ש. ועוד נראה דבנ"ד לכ"ע הוי זוחלין דהתם בס"נ איירי שהסדק למעלה או באמצע וס"ל שלא נעקרו כל המים שבמקוה ע"י מה שזוחלים דרך הסדק וכמבואר הטעם בפוסקים והובאו ביתה יוסף בסי' ר"א ובתשובת הרא"ש כלל ל"א. אבל בנ"ד שהמים נבלעים בקרקע המקוה או דרך כותלי המקוה בתחתיתם. א"כ בעת שזוחלים נעקרים ומתנענעים כל המים שבמקוה. ולא נשאר שיעור מקוה שלא יעקרו בשעת הזחילה. ובזה כ"ע מודו שפסולה אף שנשאר שיעור מקוה אחר הזחילה:

ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הגר"א בסי' ר"א ס"ק צ"ז דלמה מייתי השו"ע דין זה דלא הוי זחילה. הא בלא"ה פסק בס"נ דכל שנשאר מ"ס אין זחילה פוסל בו. ואם אין בו מ"ס. א"כ הוא פסול בלא"ה ונשאר בקושיא. ולא זכיתי להבין קושייתו דהא עיקר טעם הסוברים דלא הוי זחילה כשנשארו מ"ס היינו משום שלא נעקרו ממקומם לזחול רק המים העליונים שיותר ממ"ס ע' רא"ש ה' מקואות ובב"י ס' ר"א בזה. וזה שייך רק היכא שיש סדק במקוה מלמעלה או באמצע. אבל הא דהרשב"א שהובא בסעיף נ"א איירי שהמים נבלעים בקרקע המקוה. וא"כ נעקרו כל המים שבמקוה שהרי כשנזחלים המים התחתונים ממילא נעקרים כל המים שבמקוה. ובזה כ"ע מודו שפסולה המקוה אף שנשאר מ"ס. ולזה קמ"ל הרשב"א דמ"מ היכא שאין הזחילה ניכרת לא הוי זוחלין:

ולכאורה י"ל עוד דבנ"ד לכ"ע יש לחוש לזחילה דהא מוסיפין מים על המקוה כדי שיהא בה השיעור למעלה מן הטבור. וא"כ הגוף טובל בכל המים ואף במים הנזחלים. ובודאי לא מצטרפי הזוחלים למים של אשבורן כיון שהזוחלים פסולים לכ"ע. ובפרט בנ"ד שהזחילה הוא מלמטה וא"כ המים התחתונים יוצאים ע"י הזחילה ולא העליונים. ובתחתונים הויא עיקר הטבילה. ואף המקילים כשנשאר אחר הזחילה מ"ס. היינו רק כשעיקר הטבילה הוא במים הנשארים ולא בנזחלים. ובזה לא שייך השקה שיוכשרו הנזחלים בהשקה למי אשבורן וכמובן. וכדקיי"ל בנוטפין שרבו על הזוחלין שאין מטהרין רק באשבורן אף שהיו במים הזוחלים מ"ס וכ"כ בשו"ת מעיל צדקה סי' ל"ט בפשיטות שאין מועיל השקה לענין זוחלין ע"ש. וגם דהא מעין דעת רוב הפוסקים שמטהר בכ"ש וכ"ה לשון הר"ש שהובא ברא"ש ה' מקואות סימן י"א וז"ל ואפילו ישארו במקוה מ"ס אחר שיצאו הזוחלין. מ"מ השתא מיהא הוא טובל גם במים העליונים שהם זוחלין עכ"ל. והיינו כסברתינו אכן אין נראה כן מפשטות דברי הרא"ש והשו"ע דמשמע להדיא שאף שגופו נטבל קצתו אף במים העליונים הנזחלים ג"כ כשר מדלא ביארו להדיא שצריך שיכוף גופו למטה ממים הנזחלים. והטעם בזה נראה לפי מה דמשמע מהריב"ש סי' רצ"ב שטעם דמקוה בעי דווקא אשבורן ומעין מטהר בזוחלין משום דקטפרס אינו חיבור. ולזה מעין דמטהר בכ"ש שפיר כשר אף בזוחלין כיון שא"צ שיעור אבל מקוה צריכה שיעור. ולזה בזוחלין שהוא קטפרס אינו חיבור והרי אין בה שיעור. והובא זה בשם הריב"ש בהגר"א סי' ר"א סק"ה. ואף שאין זה מפורש בריב"ש שם אבל מוכח כן ע"ש. ולפ"ז י"ל דלהכי כשר בנ"ד אף שקצת גופו נטבל בזוחלין. מ"מ כיון דעיקר פסול זוחלין הוא מצד שאין מצטרפים לכשיעור והכא הרי יש שיעור מקוה באשבורן וממילא כל משהו מים מהנזחלים שלמעלה שפיר כשרים ע"י שמחוברים למים של אשבורן. ואף דקיי"ל שהזוחלין אין מערבין כדאיתא בתוספתא והובאה להלכה ברמב"ם ושו"ע סי' ר"א סעיף ס'. היינו לענין שחיבור לקצה אחד מהזוחלין לא הוי כאלו הוא מחובר להמים שבקצה השני ע"ש. אבל המים הנזחלין שגופן מחובר למי מקוה שפיר כשרים. ולזה בנ"ד שפיר הטבילה כשירה כיון שאין על הזוחלין שם פסול בעצם רק מצד שאין מצטרפים. ובנ"ד א"צ לצירופם כנ"ל. ועוד נראה דאף בלא סברת הריב"ש שהזכרנו מ"מ שפיר מהני מה שהזוחלין מחוברים להאשבורן להכשירם. ואף דלא מהני השקה לזחילה וכמש"ל היינו רק כשקצה אחד מהזוחלין מחובר ולא כולם. אבל כי הא דנ"ד שהנזחלים הם ממעל לאשבורן שפיר מתכשר כל משהו מן המים ע"י חיבורו למקוה כשירה שלמטה ממנו. ובאמת י"ל דאף הסוברים שמעין צריך ג"כ שיעור לאדם ס"ל ג"כ סברת הריב"ש הנ"ל בטעם פסול זוחלין משום דקטפרס אינו חיבור. ורק במעין גלי קרא דקטפרס בכה"ג מצטרף לפי שטבעו ודרכו של מעין הוא כן מעולם. משא"כ מים מכונסים היורדים במורד אינם מצטרפים לפי שהוא רק במקרה מצד המקום ולא מצד טבע המים ועכ"פ נראה דלהמתירים בנשאר מ"ס שרי אף אם קצת גופו נטבל בנזחלין שלמעלה:

אכן המהרי"ק בשורש קנ"ו כתב להדיא דלדעת הרא"ש שמכשיר כשנשאר מ"ס אחר הזחילה. צריך דווקא שיטבול כל גופו במים התחתונים. ולא יהי מקצת מגופו בתוך המים העליונים העתידים לצאת ע"י הזחילה. ונראה שמפרש המהרי"ק דברי הרא"ש דבאמת כשהסדק פתוח והמים נזחלים בו ודאי צריך שלא יטבול בהזוחלין אף מקצת גופו. ורק כתב שם שאם סותם הזחילה בדבר המקבל טומאה לא מיקרי זה הוייתו ע"י דבר המקב"ט. כיון שיש שם שיעור מקוה בלא"ה. והסתימה באה רק כדי שירבו מי המקוה יותר מכשיעור יעו"ש שאפשר לפרש כן דברי הרא"ש. ולפלא שלא הרגישו האחרונים לבאר דלשיטה זו צריך לצמצם שלא יטבול במים העליונים. ועכ"פ לפ"ז בנ"ד אם ניכר הזחילה בודאי פסולה משום זוחלין דהא טובלות במים הנזחלים:

והנה מעכ"ת הביא מספר עיקרי דינים סי' כ"ב אות י"ח שהקיל בכה"ג והע"ד הביא משו"ת בעי חיי סי' קצ"ח. ואין הספר ת"י. אכן לפי מה שהועתק בע"ד שם דבריו תמוהים לענ"ד. דהנה כתב שם שמקוה שמימיו מתמעטים בכל יום ואין נראה בה שום סדק ונקב שיש להקל בזה מצד דע"כ ל"ק הרשב"א דהוי זוחלין רק בנסדק וניקב. אבל לא באין שם שום נקב. ולענ"ד מפורש בדברי הרשב"א שהובאו בסעיף נ"א ובתשב"ץ סי' י"ז דאף שאין שם סדק רק שנבלעים בקרקע. מ"מ אם הזחילה ניכרת פסולה. ובאינה ניכרת מכשיר שם אף בנקב ומש"ש עוד דאף אם נבוא לפסול בנקב. היינו רק נקב גדול דומיא דנפרץ כמ"ש בהדיא הרא"ש בתשובה כלל ל"א סי' ד'. זה תמוה דהא דעת הרא"ש שם דגם בנפרץ לא מיקרי זוחלין רק כשכל המים מתנענעים לצאת. וטעם זה כותב העק"ד שם אח"כ בנשאר מ"ס אחר הזחילה וא"כ היינו הך. גם מש"ש עוד דכיון שנשאר מ"ס נקרא זה שיצא ע"י זחילה רק מעט והביא מהריב"ש סי' קכ"ה שכתב דפחות ממ"ס נקרא מעט ע"ש. הוא תמוה דהמקילים בנשאר מ"ס אחר הזחילה. אין נ"מ אם יצא ע"י הזחילה מ"ס או אף מאה סאה. ואחר שנשאר שיעור מקוה ה"ז כשירה. ולהמחמירים אף בנשאר מ"ס אזי פסולה אף כשיצא רק מעט מים ע"י הזחילה וכמבואר בפוסקים. ע' בב"י סי' ר"א. ואין שייך לחלק בין רב למעט. רק הרשב"א ובשו"ע סנ"א חילק בין ניכר הזחילה לאינו ניכר. ובאמת כבר בארנו שאם הזחילה היא בקרקע המקוה. אזי לכ"ע פסולה שכל המים מתעוררים לזחילה בכל רגע. וא"כ בהא דמייתי העק"ד אין להקל רק מש"ש טעם להקל מצד שאין המים נבלעים בקרקע רק נחסרים מצד חמימות המרחץ. זה טעם שיש לסמוך עליו. ואולי גם הבעי חיי עצמו סמך רק על טעם זה. וצ"ע בפנים הספר. ובמעיל צדקה סי' ל"ט כתב לחלק בין נקב קטן לנפרץ כותלו. ותמהני דהא הרשב"א תלה העיקר אם ניכר הזחילה ולא בגודל הנקב ומפורש בדבריו דאף בניקב אם ניכר הזחילה פסולה ע"ש:

וראיתי בשו"ת שו"מ מהדו"ת ח"ד סי' קע"ח שכתב שדעת הרשב"א שמה שהמים נבלעים בקרקע לא מיקרי זחילה. כיון שהוא כן בטבע שהקרקע בולעת. ודבריו תמוהים במחכ"ת דהא מפורש ברשב"א שהובא בב"י ובתשב"ץ סי' י"ז ביתר ביאור שעיקר טעמו מצד שאין הזחילה ניכרת ע"ש. ואם הזחילה ניכרת מודה דהוי זחילה אף שנבלע בקרקע. ולהכי כלל שם ניקבה ונבלע בקרקע בחדא מחתא ע"ש. וכן מפורש בספר האשכול ה' מקואות סי' ס' שכתב ג"כ כהרשב"א שאם זוחל רק מעט לא מיקרי זחילה כלל שאינו זוחל כמעין. ומביא ראיה מהא דקיי"ל שגודר מקוה בכלים באמצעה וטובל בה. וקשה דהא המים נזחלים בין הכלים דא"א לסתמן היטיב אם לא שידביקם בטיח וסיד. וע"כ צ"ל דכיון שהזחילה מועטת לא הוי זחילה עכ"ד הרי מפורש שאין הסברא מצד שנבלע בטבע רק מצד שהזחילה מועטת ואינה ניכרת. והרא"ש בה' מקואות סי' י"א הביא ראיה מהא דגודר כלים דבכה"ג שיש מ"ס לא מיקרי זחילה. ולכאורה יש להוכיח מזה דס"ל דבעלמא אף זחילה מועטת מיקרי זחילה ופליג על הרשב"א. אך י"ל דמשמע להרא"ש דבכה"ג מיקרי זחילה ניכרת. ועכ"פ היכא שהזחילה ניכרת אף שנבלע בקרקע להרשב"א ודעימיה הוי זחילה:

והנה לפמ"ש בשם הריב"ש דלהכי זוחלין פסולין במקוה משום דהוי קטפרס. א"כ י"ל דהיכא שהמים נבלעים בקרקע המקוה שאינו קטפרס שפיר מצטרפים. אכן י"ל דגם בכה"ג אפשר דאין מצטרפים דהוי כהא דפ"ז דמקואות באדם שטבל ויצא שמים שעל גופו אין מצטרפים למ"ס. וכמ"ש המפרשים דלא מצטרפים משום דהוי גוד אחית לשיטת הסוברים דטופח להטפיח הוי עירוב לענין מקואות ע' גיטין ט"ז ע"א בתו' וע' ריב"ש סי' רצ"ב שביאר הדבר היטב. אבל באמת עיקר טעם דזוחלין פסולין הוא מגזה"כ דהכי הוי משמעות לשון מקוה שהם אשבורן וכמבואר בפוסקים. והריב"ש כתב רק דזוחלין אין מצטרפים דהוי קטפרס אבל לא לטעם על פסול זוחלין ע"ש בדבריו בסי' רצ"ב. וממילא זוחלין למטה לתוך הקרקע ג"כ פסולים דזה לא מיקרי מקוה מים. והא דשרי היכא שאין הזחילה ניכרת נראה הטעם משום דאף בכל מקוה מים א"א שלא יבלעו מעט מים בכותלי המקוה ובקרקעיתה. ובכ"ז הכשירה תורה לטבול בה וקרי לה אשבורן וע"כ צ"ל דזחילה מיקרי רק כשהזחילה ניכרת כמו במעין שניכר הזחילה על פני המים. כן נלע"ד עיקר בטעם הדבר. וע' בחיבורי ח"ב סי' ס' מ"ש כעין זה בטעם טיט הנרוק דמצטרף:

וזחילה ניכרת נראה דהיינו שיהא ניכר מלמעלה אצל כותלי המקוה שהמים מתנענעים לצאת. ולפעמים נעשה עי"ז כמו אבעבועות על פני המים. ואין לומר דהכוונה שהזחילה תהא ניכרת אצל הנקב או הקרקע שמשם יוצאים המים. ז"א דהא המים מכסים ואין רואה ומביט שם. וגם דא"א כלל שלא יהא שם ניכר הזחילה. דכיון שהמים יוצאים מעט מעט בודאי העין רואה וע"כ צ"ל שהכוונה שיהא ניכר מלמעלה. והיינו דומיא דמעין שג"כ ניכר על פני המים. וכ"כ בשו"מ שם שהכוונה שיהא ניכר ע"פ המים ע"ש. ולפ"ז נראה לכאורה שצריך למלא המקוה במים שאובין ולהביט על פני המים וביחוד אצל הכתלים. ולראות אם ניכר שהמים מתנענעים ונפחתים אזי הוו זוחלין. ואחר איזה שעה צריך לראות שנית. כי אפשר כשכבר התחילו ליבלע בקרקע ניכר יותר הזחילה כי כיון שנפתחו נקבי הבליעה נבלע במהירות יותר. כי אין הנשים טובלות תיכף אחר מילוי המקוה. ויעבור איזה עת עד שמחממים המים ועד שהנשים מכינות עצמן וגם לפעמים טובלות הרבה נשים זאח"ז והאחרונה שוהה הרבה. ואם אין ניכר הזחילה אזי אין חשש זוחלין. אך קשה להבחין היטב אם ניכר הזחילה או לא. כי בלתי אפשר שלא יתנועעו קצת המים מלמעלה:

אכן קשה להעמיד ע"ז דמי מפיס מה נקרא ניכר הזחילה גם דעיקר הסברא צ"ע דפשטות לשון הש"ס ופוסקים דזוחלין פסולים משמע שאין חילוק בין ניכר לאינו ניכר ולזה ראוי להחמיר שלא יהיו זוחלים כלל. ורק אם נפחתים דבר מועט כמו אצבע במשך יום. יש להקל כי זה אפשר שמתחסר ע"י שהאויר שואב וכן נתיבש מעט ע"י כותלי המקוה. והורה הנסיון שבאיזה ימים אח"כ שוב אין נפחת מאומה. ובפרט שמעיקר הדין כשר כשאין ניכר הזחילה:

ועוד יש חשש במקוה זו להראב"ד בס' בעה"נ שסובר שאם מוסיפים במקוה מים שאובין ומוציאים מים הוי כמו נתן סאה ונטל סאה ונפסל ברובו. וכתב התשב"ץ ס"ס י"ז שיש לחוש לדעתו בעשיית מקוה. וה"ה בנ"ד שמוסיפים הרבה שאובים ואח"כ נבלעים מי המקוה בקרקע. ואף שאין אנו יודעים איזה מהם נבלעו דהא במים יש בילה. מ"מ הוי כנתן סאה ונטל סאה. ואף אם בפעם אחד לא הוסיפו רובן שאובים בכ"ז הלא בכל יום מוסיפין ומצטרפין לרוב. והוא ממש כהא דהתשב"ץ שם. ובנ"ד יש עוד חשש לשיטת הרא"ה שהביא הח"ס סי' רי"ב דהיכא שאין בגובה המים כשיעור שצריך למעלה מהטבור אזי אסור להוסיף מים שאובין. וכיון דאיכא בנ"ד דעת הראב"ד והרא"ה להחמיר בודאי שיש לחוש, ונהי דבדיעבד בודאי כשר כיון שלא הובאו הני שיטות להלכה. בכ"ז אין ראוי אשר בעיר כבודה כעירם תהי מקוה אשר כשרותה, הוא רק בדיעבד. וכמ"ש התשב"ץ שבמקוה ראוי לעשות באופן שתהא כשירה לכ"ע:

ואחר כותבי כ"ז ראיתי בשו"ת עין יצחק חי"ד סי' כ"ב שכתב להחמיר אף כשאין ניכר הזחילה. רק צירף לזה שיטת הסוברין דזוחלין דרבנן וכתב דהא דאין ניכר הזחילה הוי ספק ושוב הו"ל ס"ס בדאורייתא וספק בדרבנן ע"ש. ובכ"ז התיר רק בדיעבד שכבר טבלו ולא לטבול לכתחילה ע"ש. אך דבריו סתומים שם. כי לא ביאר מה ספק יש באין ניכר הזחילה. כי הלא דין פסוק הוא בש"ע. ובעצמו הביא שם ראיות לזה. ואולי משום שיש לחלק דבנ"ד היתה הזחילה מלמעלה קצת ע"ש. ועכ"פ פוק חזי כמה החמיר הגאון זצ"ל בזה אף שידוע שדרכו בקודש היה להקל. והנה שם הביא ראיה מהא דגודר בכלים וכבר הקדימו בספר האשכול בראיה זו כמש"ל. ומש"ש ראיה מהא דכתבו הרמב"ם ושו"ע שגודר בנהר במפץ שלא יהיו זוחלים. אף דוודאי יש במפץ נקבים קטנים שדרך שם יזחלו המים. ומוכח שאם אין ניכר הזחילה כשר לענ"ד י"ל דאיירי שהמפץ ארוג הדק היטב ע' סוכה כ' ע"א ולא יחדרו המים בו תיכף. ונהי דודאי כשיעמוד איזה זמן במים יחדרו המים דרך המפץ. מ"מ כשיעמיד המפץ קודם הטבילה. יספיקו לטבול טרם שיחדרו המים דרך המפץ. ושפיר הוי אשבורן. ומה שדקדק שם למה נקיט מפץ. היינו משום דהכי איתא בש"ס. וגם דזה אפשר לעשות ברגע אחת קודם הטבילה. ועכ"פ למעשה ראוי להחמיר בזה כפי האפשר למעט הזחילה כמש"ל:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה