שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן מט
כבוד הרה"ג וכו' מו"ה אברהם יהודה הכהן נ"י. רב בק"ק יאנאווא:
ע"ד בהמה שנשבר שוק שלה במקום צומת הגידין. ורק העצם העקום שבתחתית השוק לא נשבר. והיו עור ובשר חופין את השבר מכל עבריו ורק נקב קטן היה בעור ובשר נגד השבר. ושחטו תיכף הבהמה ובדקו צוה"ג ונמצאו החיצונים שלמים ויפים והפנימיים נפסקו. והיה הפ"מ וצורך שבת. והאריך כת"ר בדברי טעם. וחפץ לדעת דעתי בזה. ומטרדותי אשיבנו בקוצר:
הנה לכאורה אין מקום להקל דהא בנשבר השוק לחוד קיי"ל בר"ס נ"ה שהמנהג להחמיר. ואף דלכאורה י"ל דבעו"ב חופין יש להקל דנהי שאנו מחמירים בזה כמ"ש הרמ"א שם בסי' נ"ה. זה רק בעצם הקולית שנשבר דהוי טריפה לכו"ע אבל בעצם השוק שאינו טריפה אלא לדעת רש"י וקצת פוסקים בזה מוקמינן אדינא שמכשר בעו"ב חופין. מ"מ כבר כתב הלב"ש בפתיחה לטריפות העצמות אות ל"ג שהמנהג להטריף אף בשוק ואף בהפ"מ היכא שיש נקב בעו"ב ע"ש. וכתב שם סימן א' סעיף ו' סק"ט דאף שנשחט תיכף אחר השבירה לא מהני ע"ש וכ"כ הפ"ת בס"ס נ"ה בשם הפמ"א סי' ק"כ ועוד דהא כתב הש"ך בס"ס נ"ו שאם לא נקשר אין אנו בקיאים בבדיקת צוה"ג אף בבהמה. ועוד דהא נפסקו הפנימיים וקי"ל ר"ס נ"ו להחמיר ומבואר בלב"ש ושאר אחרונים דאף בהפ"מ אין להקל בזה:
ומה שיש לצדד להקל בזה דבאמת מ"ש הש"ך ס"ס נ"ו דבנשבר אין בקיאים בבדיקת צוה"ג אף בבהמה תמוה לכאורה דהא יש לנו עינים לראות שהגיד העב הוא שלם ויפה ואיזה בקיאות שייך בזה. וכ"כ הש"ך בעצמו בסק"י שבקיאים בבהמה. ובס"ס נ"ו כתב דמשמע מדברי מהרש"ל ביש"ש ס' ט"ז דרק בנקשר בקיאים ולא באינו נקשר. ולענ"ד משמע שם להדיא להיפוך שעיקר החשש הוא שמא נפסקו הגידים ונתרפאו כמו שנקשר העצם ונתרפא אך לא נתרפאו יפה דבזה אין אנו בקיאים. ואף שבעצם לא חיישינן לזה היינו משום דקים לן שאם יצא העצם פעם לאויר שוב אינו מתרפא לעולם. אבל בגידים שהם מכוסים שפיר אפשר שיתרפאו עכ"ד. הרי מבואר מדבריו שאם נשבר העצם לפנינו ובדקנו הגידים קודם שיש לחוש שנתרפא. שפיר מהני בדיקתינו. וכ"נ בדברי התה"ד סי' קס"ד ע"ש והובא ג"כ ביש"ש שם רק ששינה קצת בלשונו וכן מפורש בב"י ס"ס נ"ו דלהכי לא מהני בדיקה לפי שחוששין שמא לא נתרפא יפה והביא ג"כ מתה"ד סי' קס"ד. ובאמת תמוהים לי דברי הב"י ויש"ש הנ"ל שכתבו דחיישינן שלא נתרפאו הגידין יפה דמשמע מזה שאם נתרפאו יפה כשר. והוא נפלא דהא קיי"ל דלא מצינו שחוזרת להכשירה. ואנן קיי"ל דבכל הטריפות קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. ואפשר כוונתם שאם היינו יודעים שנתרפא יפה היינו מוכיחים מזה שלא נפסקו באופן המטריף. כי אילו נפסקו באופן המטריף לא היה נתרפא יפה כדאיתא בחולין דף נ"ז ע"ב דבמידי דמיטרפא לא משבחא. וכתב היש"ש בפ"ד דחולין סימן ט"ז דה"ה שאינו חוזר לאיתנו כראוי. ופירש בזה דברי המהרא"י וש"פ דלהכי בחזר ונקשר העצם כשר ול"ח שמא יצא לחוץ. דאילו היה יוצא לחוץ לא היה חוזר ונקשר כראוי ע"ש. וה"ה גבי גידין נימא הכי אבל הוא דוחק להעמיס זה בכוונת הב"י ויש"ש ע"ש בלשונו וגם עיקר מ"ש היש"ש דהא דטריפה אינה משבחת במידי דמיטרפא היינו שאינו חוזר לאיתנו תמוה לענ"ד. דבחולין נ"ז ע"ב מפורש דרק משום שגדלו הנוצות האחרונות יותר מן הראשונות דייק דלא היה משבחת במידי דמיטרפא וכן פירש"י שם להדיא ע"ש וכן מוכח מלשון משבחת. ובפרט בדברי היש"ש והב"י שכ"כ שם לדעת התה"ד א"א לפרש כן. דהא כתב היש"ש שם דרק כשנקשר שבר אל שבר יחד ידובקו וכמ"ש המהרי"ק אבל אם נקשר רק שבר על שבר לא מהני דהא לא חזרה לאיתנה לגמרי ולא מיקרי זה משבחת ע"ש. והרי כתב התה"ד להדיא בכתבים סי' קפ"ב דלא בעינן שבר אל שבר יחדיו ידובקו ע"ש. ולזה דבריהם צ"ע ובפרט דהיש"ש העתיק כן מלשון המהרא"י ע"ש. אבל בגוף התה"ד סי' קס"ד ליתא:
והרא"ש כתב בפ' בהמה המקשה סס"ז שאם נשבר העצם בעוף במקום צוה"ג ונקשר צריך בדיקה ומי שאינו בקי בבדיקה צריך להטריפו. והר"ש מאיברא אומר בשס ריצב"א שאם לא נשתנה הבשר שעל הקשר במראיתה אז ודאי נתרפאת יפה ואם נשתנה יש לחוש עכ"ל. הרי כתב ג"כ שאם נתרפאה יפה אין לחוש. וצריך לפרש כעין מש"ל כי אילו נפסקו הגידים לא היה מתרפא יפה. ולא מצד סברת היש"ש שאין טריפה משבחת. רק הטעם כעין מ"ש התה"ד סי' קס"ד דקים לן שאם היה יוצא העצם לחוץ לא היה נקשר. וה"ה הכא קים לן שאם נפסקו הגידים לא היה מתרפא כ"כ שלא יהא ניכר שום שינוי מראה:
עכ"פ נלע"ד ברור דהיכא שנשבר זה מקרוב ועדיין לא נקשר דמהני בדיקה בצוה"ג בבהמה כפשטות כל הפוסקים. וכ"כ הב"ח ס"ס נ"ו. וראיתי בדברי כת"ר שהביא בשם ספר דעת תורה שאם נשבר רק השוק ולא העצם העקום שעליו מונח הגיד העב אין לחוש לפסיקתו ושפיר בקיאים בבדיקותו. והנה ספר דע"ת אינו ת"י. ואף כי הדבר נאמר בהשכל בכ"ז י"ל דאף שלא נפסק לגמרי מ"מ אפשר שנתקלקל ונתרוצץ מעמד הגיד ברובו. דהא כשנשבר השוק הוא תלוי בגיד העב. וכשהולך על הרגל נמשך הגיד ומתקלקל בנקל. אבל כבר בארנו דלא מסתבר כלל לומר שאין בקיאין בבדיקת הגיד בבהמה כשאנו רואים אותו שלם ויפה:
ולענין מה שנשבר השוק ויש נקב בעו"ב נלע"ד שיש להקל בהפ"מ ואף שהלב"ש כתב בפתיחה סעיף ל"ד שאין להקל. אין דבריו מוכרחים לענ"ד דהא הוי ס"ס שמא הלכה כהרמב"ם וש"פ דעימיה. ואף לרש"י שמא לא יצא לחוץ ומ"ש הלב"ש שם דס"ל לרמ"א שאין זה ס"ס לפי שאנו מחמירים כרש"י בהחלט. לענ"ד אינו מוכרח ודי לנו לומר שאנו מחמירים מחמת ספק. דהא בלא"ה רוב הפוסקים ס"ל כהרי"ף ורמב"ם וכמ"ש בשו"ת מ"ע סי' צ"ז. ומה שהביא הלב"ש שם ראיה משו"ת מ"ע. הנה המ"ע שם מיירי לשיטת רש"י יעו"ש. וכן הביא הלב"ש שם בעצמו מהכנה"ג להקל בשוק. ובפרט דהא גם בעצם הקולית כתב החכ"א להקל בהפ"מ אף כשיש נקב בעור ובשר. וכ"נ פשטות לשון הרמ"א שלא הזכיר שאם יש נקב חמיר טפי. ועוד נראה לצדד בזה דאף רש"י לא פסק כלישנא קמא רק משום דבדאורייתא אזלינן לחומרא כמפורש בלשון רש"י בחולין ע"ו ע"א. ואף שהביא רש"י שם ראיה ג"כ מסוגיא דלקמן מ"מ משמע מלשונו שם שאין זה עיקר טעמו. ובפרט שהראיה קלושה ונתחבטו המפרשים בביאור ראיה זו. ולענ"ד כוונת רש"י שם דכיון דבלישנא בתרא שם מפרש רב הא דתנן למעלה מארכובה היינו למעלה מארכובה ומצוה"ג. ממילא לקמן בדף ע"ו ע"ב כדפליגי רב ושמואל בנשבר העצם למעלה מהארכובה הו"ל למימר למעלה מארכובה ומצוה"ג. ומוכח מזה דנקיט כלישנא קמא דרב דלמעלה מארכובה לחוד טריפה ואקצר] וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם בטעם רש"י דבתרי לישני בדאורייתא אזלינן לחומרא. ושאר ראיות שהביא שם מבואר שם שאינם מכריחות והעיקר הוא מצד סד"א לחומרא. וכיון דגם לרש"י הוי ספק א"כ שפיר הוי בנ"ד ס"ס לכו"ע ודלא כהלב"ש. ועכ"פ כיון שעו"ב חופין רובו כדין. דהא המחמירין בזה בקולית הוי רק חומרא מצד שאין אנו בקיאין. ודאי שבשוק יש להקל בהפ"מ בלי פקפוק ואף שהוא במקום צוה"ג. כבר בארנו שבזמן קצר אחר השבירה שפיר מהני בדיקה בבהמה לכו"ע:
והנה בנפסקו צוה"ג הפנימים דעת הלב"ש ושאר אחרונים להחמיר אף בהפ"מ וכ"נ בפמ"ג. ורק הדברי חמודות כתב להקל בהפ"מ. ואפשר לסמוך עליו בשעת הדחק גדול ולצורך שבת כיון שרוב הפוסקים ס"ל כהרמב"ם בזה. אכן כאשר נקבצו ובאו כל אלה ביחד שנשבר השוק ויש נקב בעו"ב וגם הוא במקום צוה"ג. והפנימיים נפסקו. לכאורה קשה לגבב כל הקולות ביחד:
והנה מעכ"ת כתב דאף שכתב הט"ז בס"ס צ"א דלא מקילינן תרי קולי בהפ"מ. מ"מ כבר כתבו האחרונים דהיכא שהקולות הם בדברים נפרדים שפיר אמרינן. והנה באמת בכלל זה שתפסו האחרונים יש להאריך הרבה והעיקר נלע"ד שאין זה כלל בכל מקום רק לפי חומר הענין וערך הקולא. ומעוצם טרדותי כעת לא אוכל להאריך בזה. ועיקר הסברא מה שנ"ל בזה הוא דהוי כעין ס"ס להחמיר. ושוב ראיתי שכ"כ הפמ"ג ס"ס צ"א. וזה שייך רק במקום שיש מחלוקת הפוסקים. ואנו מקילים בהפ"מ כדעת הפוסקים המקילים. בזה שפיר הוי כעין ס"ס. אבל היכא שהחומרא היא רק מצד מנהג שהחמירו על עצמם בשביל איזה חשש. ובהפ"מ אנו מעמידים על עיקר הדין בזה לא שייך כלל הך סברא דתרי קולי לא אמרינן. דלא מיקרי בכה"ג ס"ס להחמיר. ואין להביא ראיה ממ"ש התו' בנדה ס"ז ע"ב דלא מצינו שהקילו בש"ס תרי קולי להרחיק חפיפה מטבילה וסרך בתה. כי אין לדמות תקנות וחומרות שתקנו האמוראים שהם אצלינו דינים גמורים מדברי סופרים. ואין לנו כח להקל במקום דחק והפסד רק מה שנזכר בש"ס. וע' חיבורי ח"א ס' כ"ח בזה. אבל מה שמבואר בפוסקים האחרונים לחוש להחמיר באיזה דבר שלא במקום הפ"מ. אין לצרף זה כלל לס"ס כיון שאין החומרא מצד שיטת איזה פוסק שסובר כן לדינא רק חומרא בעלמא. וכיון שמתחילה לא החמירו בזה רק שלא במקום הפ"מ. שפיר אפשר להקל אף תרי ותלתא קולי כי הני בהדדי:
ולפ"ז בנ"ד דהא דמחמרינן בעו"ב חופין הוא רק חומרא בעלמא. וכן מ"ש הש"ך דלא מהני בדיקה בצוה"ג דבהמה בנשבר ולא נקשר הוא ג"כ חומרא יתירה וכבר בארנו בס"ד שאין לחוש לזה. ממילא לא שייך לומר דלהכי נחמיר אם נפסקו צוה"ג הפנימים דהוו תלתא קולי. כי אין לצרף זה כלל וכנ"ל. ולזה מי שהתיר במקום הפ"מ גדול וצורך שבת אין מזניחין אותו. וכן מי שהחמיר בזה ג"כ לא משתבש. דהא הלב"ש ושאר אחרונים ס"ל להחמיר בנפסקו הפנימים אף בהפ"מ דלא כהד"ח. ובודאי צריך להיות מתון להקל בדבר כזה דאית בה תרי ותלתא מילי דתמיהי לאינשי. אבל אחרי שהותרה ע"י חכם הרי היא כשירה גמורה ואין לפקפק בזה. וכ"ז כשאין ידוע אם יצא לחוץ. אכן אם ידוע שיצא לחוץ. יש להחמיר לכתחילה דהא דעת רש"י דביצא לחוץ לא מהני עו"ב חופין. ואף לש"פ כיון שצריך עו"ב חופין אין אנו בקיאים בזה. וליכא הכא ס"ס דהוי ספק מחסרון בקיאות. וגם אפשר נקלף הבשר מהעצם. ובהשאלה לא הוזכר מזה. ובפרט ביחד עם הא דנפסקו צוה"ג הפנימים בודאי לא היה ראוי להקל לכתחילה ובכ"ז בדיעבד שכבר הוכשר ונאכל הבשר אין לחוש לשום דבר אחרי שמעיקר הדין לדעת רוב הפוסקים היא כשירה וכאמור וע' נו"ב סי' כ' כ"א: