שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן מד
כבוד הרב הגאון וכו'
ע"ד אשר כתבתי בחיבורי ח"ב בסי' א' דכיון שלשון התקנה שלא ישחט שו"ב בלא חבירו משמע הכוונה דהיינו שותפו וחבירו במלאכת השו"ב. וע"ז העיר מעכ"ת ממש"ש מקודם הלשון שלא לשחוט שו"ב בלי שו"ב עוע"ג. משמע מזה דסגי בכל שו"ב שיהיה והאריך בזה מי נקרא שו"ב. הנה לא אאריך בזה באשר כי לשון השאלה היתה כמ"ש אח"כ בלא חבירו ומקודם כתבתי תוכן הדבר בלי דקדוק הלשון:
ואשר כתבתי שם עוד דכיון שלא נטל קבלה עדיין הוא בחזקת אינו בקי וליכא רוב מצויין בלא נטל קבלה וע"ז האריך כת"ר להביא דברי אחרונים שכתבו שהמנהג שהתלמיד שוחט בשליחות רבו אף שלא נטל קבלה. הנה אצלינו לא נהגו כן שתלמיד ישחוט גסות ויבדקם בלעדי השו"ב הקבוע. רק שוחט לפעמים עופות כשמראה בביתו סכינו לרבו. וגם כי בנ"ד לא הגיע עדיין למדריגה זו. כי אם היה הרב מרשהו לשחוט לבדו לא היה כותב שאינו בקי ומכ"ש לענין שיהא עוע"ג נראה ודאי דלא מהני. כי תועלת עוע"ג הוא שאולי השו"ב לא ידקדק כ"כ בשביל שחפצו להכשיר וכידוע שחפץ השו"ב שלא יצעק עליו הקצב. אבל כשיהיה עוע"ג יפחד ולא יעלים שום דבר וגם כי העוע"ג יעורר אותו על דבר שאולי מטרדתו במלאכתו לא ירגיש בו. וכ"ז לא שייך בתלמיד כי השו"ב לא יירא ממנו כי ידחה אותו באמרו שהוא יודע יותר ממנו. וכדאיתא בש"ס דהיכא דמצי לאשתמוטי לא מירתת ע' ב"ב דף ו' וע"ז דף ע' וגם הוא בעצמו לא יעיז לדקדק אחריו כ"כ. וי"ל שלזה תקנו בעיר ההיא שהעוע"ג יהי השו"ב השני הקבוע שם. באשר כי אחר אף שהוא אומן לא יוכל להתחזק כ"כ נגד השו"ב הקבוע וגם כי ידוע מ"ש הפוסקים דהשו"ב הקבוע מיקרי כבעלים שהדבר בידו שאותו האמינו. ומ"ש לענין אם קידש אשה ע"מ שהוא רב או שוחט שצריך שיהא לו קבלה או סמיכה. לדעתי נראה דלא סגי בזה וצריך שיהא רב או שוחט ממונה באיזה עיר שכ"ה לשון בנ"א ואכמ"ל בזה. ומ"ש מעכ"ת דכל ספק תקנה הוי לקולא. זה רק בתקנה בדבר שבממון. אבל בנוגע לאו"ה דהוי דבר מצוה לגדור גדר י"ל שדינם כדין נדרים שאין להקל בספיקו רק יש לדון מצד אי מעייל נפשו לספיקא וע' יו"ד סי' רי"ח ס"ב באחרונים שם ונו"ב מ"ת חי"ד ס' קמ"ו ואכמ"ל בזה:
וע"ד מש"ש שלא להעמיד קרוב לעוע"ג משום שמא יחפה. והאריך מעכ"ת מהא דאב ובנו לענין הוראה ומהא דנאמן עלי אבא. הנה הא דאב ובנו כבר הבאתי שם דברי הטוטו"ד שהביא ראיה מזה ודחיתי זה. ונאמן עלי הבאתי ג"כ שם. ומ"ש לדחות ראייתי מגיטין י"ז דשם הוי חשש מיתה כמ"ש התו' ריש כתובות. הנה בגיטין דף י"ח כתבו התוס' דאף משום ממזרות חיישינן לחיפוי. ומ"ש כת"ר דבע"ז ס"א חיישינן לגומלין משום דאיירי בנכרים שפיהם דבר שוא. אבל ישראל לא ישקר. תמהני דאטו בחשוד אין הדין כן. והלא החשוד אינו נאמן אף כשאומר בפירוש שעישר או שהיין כשר וחשדינן ליה שמשקר. רק צריך לחלק כמ"ש בחיבורי דבע"ז הוי רק שוא"ת ומשום גומלין לא מירתת. ובכתובות כ"ד הוי קום ועשה. אך באמת להלכה פסקו הרמב"ם וטוש"ע יו"ד סי' קל"א כר"נ אמר זעירי שם דלת"ק ל"ח לגומלין גם בהא דמירתת. ויש להאריך בזה ואכ"מ באשר לא כתבתי בחיבורי לאסור מדינא רק לעורר שנמצא בש"ס סברא דחיפוי ושראוי לתקן תקנה בזה. ובעוה"ר הנסיון מורה שיש לחוש הרבה בזה:
וע"ד מ"ש בסי' ה' שהמנהג שהכפרים השייכים לענין מס קאראפקא או אטאט לעיר אחת שייכים ג"כ לעניני הוראות ושו"ב. ואין זה תלוי בבית החיים. והבאתי כן משו"מ סי' ל"ג ל"ד. וכתב מעכ"ת שבשואל ומשיב שם מבואר להיפוך. יעוין שם בסי' ל"ג שכ' בפירוש שהמנהג הוא שאם דינא דמלכותא שתהא שייכת לעיר זאת הוא שייך להם גם ע"פ דין ובסי' ל"ד כתב בקצור שלענין שו"ב הם שייכים למקום ששייכים לענין הוראות. והיינו כמ"ש בסי' ל"ג דבהוראות המנהג לילך אחר דינא דמלכותא:
וע"ד מ"ש בסי' ב' דיכולים לומר להרב אסיא דמגן. וכתב מעכ"ת דכיון שיהנה הרב מהם בהכנסות שונות הנהוגות אינו אסיא במגן ודקדק זה מרש"י ב"ק פ"ה שפירש כשהיא קרובו. והכוונה שאז עושה בחנם לגמרי מיקרי אסיא דמגן. אבל לא כשיש איזה טוה"נ. הנה גם אני כתבתי שאם יש לו שום טוה"נ לא מיקרי דמגן. רק מהכנסות הרב לא הזכרתי באשר כי בפולין הם נגררים להרב שמשלמים שם אטאט. ורק כשהם רחוקים מאוד אז בהכרח פונים להרב שבעיר הסמוכה וכמש"ש:
ודקדוקו ממה שפירש"י בב"ק פ"ה שהוא קרובו הוא נכון. ולבאר יותר נראה דהרי ע"כ יש איזו מטרה להרופא כשרופא בחנם. וא"כ שוב לא הוי בחנם וכדאיתא בתוספתא פ"ג דע"ז הובא בתוס' ע"ז דף כ' שהנותן מתנה למכירו הוי כמוכרו לו. וכ"כ התו' שם ובעירובין ס"ד שהנותן מתנה לנכרי המתלוה עמו בדרך הוי כמכירה. והיינו משום שעי"ז יתקרב אליו ויעשה לו טובה או ישמרהו בדרך. ואם כוונתו לשם מצוה בודאי לא שייך לומר עליו אסיא דמגן דאדרבא ישתדל יותר ברפואתו כי זהו עיקר קיום המצוה. והרי מצות לימוד והוראה הוא דוקא בחנם וכי נימא דהלימוד יהא גרוע בשביל דהוי בחנם. ועכצ"ל דכיון שעושה לשם מצוה לא מיקרי בחנם. דשפיר משתדל ללמוד כראוי. ומ"ש הצ"צ סי' א' שאם קצתם רוצים ליקח רב שאינו מקבל שכר יכולים האחרים לעכב משום סברת אסיא דמגן. י"ל דשאני רב העיר שצריך שיהא פנוי לגמרי לעסקי העיר וכשלא יקבל שכר אזי בהכרח יצטרך לעסוק בפרנסתו ולא יוכל להיות פנוי לצרכי הרבים. משא"כ כשקובע ללמוד עם תלמיד שפיר ילמוד כראוי אף בחנם. ואף דבב"ק נ"ו ע"ב גבי שומר אבידה לא אמרינן דהוי ש"ש משום מעשה המצוה רק משום דלא יהיב ריפתא לעניא. היינו דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא שייך לקראו בשביל זה ש"ש. אף דודאי הוי זה שכר גדול. וכן מבואר בנדרים דף ל"ו ול"ט דמה שעושה מצוה ע"י המדיר הנאה לא מיקרי הנאה. ובב"מ דף פ"ב פירש"י שומר שכר מצוה. כוונתו ג"כ בשביל שפטור מלמיתב ריפתא לעניא כדאיתא בב"ק שם. ולא משום המצוה עצמה וכנ"ל. וע' תו' שבועות מ"ד ע"ב ד"ה ורב יוסף מ"ש בזה ועכ"פ בכה"ג לא מיקרי אסיא דמגן. ולזה פירש"י שהוא קרובו של המכה. והמכה מבקשו שירפאנו בחנם. ובזה י"ל דאפשר הרופא אין יכול להשיב ריקם פניו ומתחיל לעסוק בזה. אבל בלבו לא ניחא לו זה ולא יעסוק כראוי רק כדי להראות את קרובו שעוסק בזה:
אכן באמת נראה דאף אם עוסק לשם מצוה מיקרי ג"כ אסיא דמגן דהא אפשר שתזדמן לו מצוה אחרת לעסוק בה או חולה יותר גדול וכדומה. אבל רופא בשכר הוא שוכרו שיתחייב לעסוק ברפואתו בלי דיחוי. ואולי פירש"י זה לרבותא דאף שהוא קרובו וי"ל שירצה לרפאותו היטב כי היכי שלא יקראו לקרובו שור המזיק כדאיתא בסוגיא שם. מ"מ יכול לומר דמגן שוה ודקדק רש"י זה מלשון הש"ס ואי אמר ליה מייתינא אסיא דמגן במגן. וקשה דהול"ל בפשיטות שאם יאמר שיביא אסיא דמגן וכדאיתא שם ואי אמר מייתינא לך אסיא רחיקא ולא נקיט אמר ליה ולזה פירש"י שהכוונה שמציע לפניו שזה ישתדל ברפואתו בשביל שהוא קרובו. וכן איתא שם לעיל ואי א"ל אסייך אנא. היינו ג"כ שאומר לו שהוא בעצמו ישתדל יותר ברפואתו כנ"ל. [וגבי אסיא רחיקא הלשון בש"ס מייתינא לך. לבאר שאף שיביאנו לביתו בכ"ז יכול למחות בידו דמייתינא לחוד הו"א שיביא הרפואה ממנו ממקום שהוא וגם לפמ"ש הטור סי' ת"כ שהרופא בחנם אינו מעיין כ"כ ברפואתו. זה שייך גם בעושה לשם מצוה. כי העושה בשכר הוא ירא שאם לא ירפאנו כראוי לא ישיג עוד מי שישכרנו לרפאות. וכ"כ הטור שם לענין אסיא רחיקא שהרופא הקרוב מעיין ברפואתו כדי שלא יאבד המחאתו. ומ"מ בנ"ד לענין הוראות לא שייך זה דודאי כשיורה לו יעיין כראוי להורות כהלכה. ואף שיש לחוש שאם יהי טרוד בצרכי בני עירו ידחה את זה לאחר זמן. כי יקדים בני עירו שמקבל מהם שכר. בכ"ז אינה טענה כ"כ. וגם הרי כיון שבני עיר זו חפצים שהכפר יהי שייך להוראות ושו"ב לעירם. מתחייב הרב להזדקק להם. ולמי להקדים יש דינים מפורשים ובודאי לא יעשה הרב נגד הדין. ובטור סי' ת"כ מפורש דמיקרי אסיא דמגן אף כשיש לו הנאה מזה שהרי כתב שם שאין המזיק יכול לומר אסייך אנא משום דהוי אסיא דמגן. ואף שמרויח שלא יצטרך לשלם שכר רפואה. מ"מ אינו מעיין כ"כ כיון שאינו מקבל שכר במזומן. וכבר הרגיש הב"י שם דהא בש"ס איתא הטעם משום דדמית עלי כאריא ארבא ותירץ דבתר דמסיק הש"ס טעמא דמגן מגן שויא א"צ עוד לסברא דדמית עלי כאריא ארבא. ולכאורה י"ל דנ"מ לדינא דהא דדמית עלי י"ל דשייך רק במזיקו במזיד. אבל בשוגג הרי אינו שונאו. אבל פשטות הש"ס ופוסקים משמע שאין חילוק וצ"ל דאף שהזיקו בשוגג. מ"מ הוא בעיניו כשונאו. עכ"פ הרי מפורש בטור דגם כשיש לו הנאה מיקרי אסיא דמגן. וש"פ לא מצינו שיחלוקו עליו בזה. ובדעת רש"י י"ל כמש"ל דלרבותא נקט קרובו:
ויש לדון דתליא בפלוגתא דר"א ורבינא במגילה כ"ג ע"ב וב"מ ט"ז ע"א אי מתנה כמכר דאי לא עביד ליה ניחא נפשו לא הוה יהיב לו. וע' תו' גיטין י"א ע"ב ד"ה כל שכתבו דאף דבמתנה לא הוי כזכי מ"מ בשחרור כיון דאי לא עביד לו נייח נפשא לא הוה משחררו הוי כחוב. וקשה דהא גם במתנה קיי"ל בהך דמגילה וב"מ שהזכרנו דהוי כמכר מהאי טעמא. וגם לענין שחרור יש להעיר ממ"ש הרשב"א והר"ן פ' השולח דהיכא שמשחרר בשביל איזה טעם הוי כמקבל כסף עבורו ומוכרו לו. וא"כ לסברת התו' נימא הכי בכל משחרר. וצריך לדחוק דרק היכא שלא עשה לו שום נחת רוח אז אסור לשחררו וכן צ"ל בהא דגיטין דף מ' באומר שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשו לה קורת רוח וברשב"א שם. וע' ח"מ ס"ס רנ"ו ובב"י וסמ"ע שם וע' כ"מ פ"ט מה' זכיה. ויש לדון בזה בהא דשונא מתנות יחיה היכא שעשה לו ניחא נפשו ואכמ"ל: