שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן לה
כבוד ידידי הרב הגאון ובו':
ע"ד אחד שלמד מלאכת השחיטה בעירו ולא השיג עדיין כתב קבלה מהרב דמתא לפי שלא ידע עדיין בבדיקות כראוי. ושם יש שוחטים קבועים. והרב מקבל שכירותו ע"י השוחטים מהוספה מיוחדת שיש עבורו על כל גסה ודקה. והנה קמו איזה מפלגת אנשים עם המורה הוראה שבעיר ההיא וצוו להאיש הנ"ל לשחוט בעיר ולקבל שכר השחיטה לעצמו ולקפח פרנסת הרב והשוחטים. והאיש הזה לקח כתב קבלה מאיזה רב אחר. והרב דמתא שלח לו באיסור שלא ישחוט בלא רשותו ולא שמע לקולו באמרו שנתקשר עם הצד שלו על תנאי שלא ישמע להרב ולא ידבר עם הרב כלל ואומר שמראה סכינו להמורה. והכריז הרב דמתא על שחיטת האיש הלז שהיא אסורה. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה לא אוכל להאריך מעוצם טרדותי וענינים שונים המוטלים עלי בעת להשיב הלכה למעשה. לזאת ארשום בקוצר את הנלע"ד בזה:
הנה השו"ב הזה שלש רעות עשה. תחילת דינו שהעיז לשחוט בלי רשות הרב דמתא. שנית שמשיג גבול השוחטים הקבועים ומקפח פרנסתם. והאחרון הכביד שמקפח פרנסת הרב דמתא ומבטל יסוד השכירות שהוגבל עבורו:
והנה מה ששוחט בלי רשות הרב דמתא דינו מפורש בחולין דף י"ח ובטוש"ע סי' י"ח סי"ז להבדילו מקהל עדת ישראל ורק שהרא"ש כתב והובא בטוש"ע שם דהאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זהירים וזריזים. והנה הש"ך כתב שם בסק"כ דלהרמב"ם וסמ"ג וכלבו שכתבו הטעם שמא יארע שישחוט בסכין פגום אין יכולים למחול. וקשה איך סתם בש"ע נגד דעת הרמב"ם וסמ"ג וכלבו. וגם דברי הטוש"ע צ"ע דמה טעם הוא זה שמחלו על כבודם לפי שהם זהירים וזריזים. הא טעם שצריך להראות סכינו הוא מפני כבוד החכם וכפירש"י והר"ן בחולין שם ולזה מהני מחילתו וכמ"ש הש"ך שם. ואין נ"מ אם השו"ב הוא זהיר או אינו זהיר כי הכל תלוי במחילת החכם. ונראה שזוהי כוונת הטוש"ע לצאת ידי שני הטעמים. דאף לטעם הרמב"ם וש"פ שמא ישחוט בסכין פגום. מ"מ כיון שיודע החכם שהשו"ב הוא זהיר וזריז מותר לו למחול על כבודו. שוב מצאתי שכ"כ בתב"ש סי' י"ח ס"ק ל"ה. וב"ה שכוונתי לדעתו הק'. וכן ראיתי בעיקרי דינים חי"ד ס"א אות ל"ה שכתב בשם הכנה"ג והמבי"ט וש"פ דדוקא להממונים וידועים מותר למחול על כבודם. אבל לשו"ב שאינו ממונה אסור להם למחול ע"ש:
ובאמת צריך להבין דברי הרמב"ם וש"פ שכתבו הטעם שמא ישחוט בסכין פגום. והלא מפורש בדף י' ע"ב וי"ז ע"ב שלא אמרו להראות סכין לחכם רק משום כבודו של חכם ולא משום חשש פגימה. משום דע"א נאמן באיסורין. והלח"מ נתקשה בזה ותירוצו צ"ע ע"ש. והנראה דהנה בחולין י"ח איתא שאם לא הראה סכינו לחכם ונמצא סכינו יפה מנדין אותו ואם נמצא אינו יפה מנדין ומעבירין אותו. ולכאורה קשה דבלא נמצא יפה ראוי להעבירו בלא"ה אף אם אין שם חכם ושחט ונמצא פגימה בסכינו באופן שידוע שהיתה הפגימה קודם השחיטה וכגון שעדים ראו הסכין קודם שחיטה ודאי מעבירין אותו כדאיתא בב"מ ק"ט ובח"מ סימן ש"ו טבחא שתלא וכו' דאפסדי מסלקינן להו. וצ"ל דהכא בחולין איירי שנמצא הסכין פגום לאחר השחיטה וכן הוא לשון הרמב"ם ספ"א מה"ש. דבעלמא אין מעבירין אותו משום דאפשר שנפגם בשחיטתו או במפרקת. וכן קיי"ל בח"מ שם וביו"ד סי' י"ח שאם נמצא פגימה אחר השחיטה פטור מלשלם לפי שהוא ספק ע"ש באחרונים. ומ"מ הכא שפשע ולא הראה סכינו לחכם קודם שחיטה מעבירין אותו לפי שאנו דנין שזה רגלים לדבר שהפגימה היתה קודם שחיטה ג"כ. ודנין בו דין טבח שניבל דמסלקינן ליה. ועפ"ז נראה לישב הא דאיתא בש"ס שם שמכריזין אבישרא שהוא טריפה. וקשה דמאי קמ"ל פשיטא שטריפה כיון שנמצא סכינו פגום ומה שייך זה לשלא הראה סכינו לחכם. אבל הכוונה נראה שאף אם שחט כמה בהמות ובדק הסכין בין בהמה לבהמה שע"פ דין בנמצא אח"כ פגום לא נטרפה רק האחרונה. והכא מטרפינן כל הבהמות ששחט בסכין שלא הראה לחכם. ובזה מדוקדק לשון הרמב"ם בספ"א מה"ש שכתב שמכריזין על כל בשר ששחט שהוא טריפה. וקשה שהוסיף בלשונו על כל בשר. אבל הכוונה כמש"ל משום דהבשר ששחט ונמצא סכין פגום הוא טריפה בלא"ה. ולשון טריפה הוא לאו דווקא. דהא בסכין פגום הוי נבילה. ואפשר לומר דמשום דהוי רק חומרא שחוששים ששחט בסכין פגום אף דמעיקר הדין הוא נאמן כדאיתא בדף י' ע"ב. לזה קרי לה טריפה] ועדיין קשה דאטו בשביל שלא חשש לכבוד החכם ולא הראה לו סכינו. בשביל זה נאמר שרגלים לדבר שהיה הסכין פגום קודם שחיטה. ולזה הוכיח הרמב"ם שעיקר הטעם הוא שמא ישחוט בסכין פגום. ולזה כשלא הראה סכינו חיישינן לזה ורגלים לדבר ששחט בסכין פגום כיון שנמצא פגום לפנינו [ובזה צל"ע אם הכוונה בש"ס שלא נמצאת סכינו יפה היינו אם הטבח החזיקו בחזקת יפה ונמצא שאינו יפה. או אף אם הטבח לא בדקו בעצמו עדיין ולא החזיקו בחזקת יפה. ולשון הרמב"ם משמע כן שכתב שנמצאת יפה ובדוקה ע"ש]:
ונראה סברת הרמב"ם בזה דהנה הרמב"ם בפ"ד מה"ש הביא רק הא דאבדו גדייו ונמצאו שחוטים כשרים והשמיט הא דנגנבו וכבר נתקשו בזה המפרשים. ובמק"א כתבתי בזה שטעמו משום דהא עיקר ההיתר בזה הוא משום שרוב מצוים אצל שחיטה מומחים הם. וידוע שרוב מומחים בשחיטה אינם גנבים או שרוב הגנבים אינן מומחים לשחיטה וא"כ הכא בנגנבו איכא רוב כנגד רוב וכעין הא דאיתא בכתובות דף ע"ז שרוב נשים בתולות נישאות ורוב הנשאות בתולות יש להן קול. וכן בחולין דף נ"ג רוב אריות דורסים ורוב הדורסין אין צפורנן יוצאת. וכיון דהוי רוב נגד רוב אוקמא בחזקת איסור שאינה זבוחה ויש להאריך בזה. וה"ה הכא כיון שלא הראה סכינו כדין. איתרע חזקתו חזקת כשרות שלו. כי רוב טבחים המצויין אצל שחיטה הם יראי ד' ומראים סכינם כדין. והנה כשמוצאים אצל טבח שסכינו אינו יפה אנו דנין שמקרה הוא והשתא הוא דאיקרי ליה הכי וכמבואר בפוסקים בשם הרשב"א משום שיש לו חזקת כשרות ומומחה. והנה ידוע שרוב בנ"א אינם מומחים לשחיטה. וכבר נתקשו הפוסקים למה נאמן השוחט על שחיטתו הא איתחזיק איסורא. ותירצו משום דרוב מצויין מסייע לזה. והנה כל סכין קודם שתקנוהו הוא בחזקת פגום כידוע שכל סכין צריך להשחיזו ולהעמידו וא"כ הרי יש כאן שני חזקות חזקת הסכין שהוא פגום וחזקת איסור של הבהמה. וידוע מ"ש הריב"ש בסימן שע"ט ששני חזקות עדיפא מרובא. וצ"ל דהכא מסייע להרוב חזקת כשרות של השוחט ואוקמא חזקה להדי חזקה ונשאר רק חזקה אחת נגד הרוב. והנה להראות סכין לחכם צריך רק כשהוצרך תיקון והשחזה. אבל אם כבר הראהו לחכם והרי הוא בחזקת בדוק אם ירצה לשחוט בו אף לאחר יום או יומים פשוט שא"צ להראותו עוד. רק אם יש חשש שנתקלקל הסכין וצריך בדיקה מדאורייתא אזי צריך להראות. וכן איתא בחולין דף י' ע"ב שבין שחיטה לשחיטה א"צ להראות לחכם. והיינו משום שאף אם שחט בלא בדיקה ונאבד הסכין כשירה שחיטתו כדקיי"ל בסי' י"ח. ולא הצריכו בדיקת חכם רק במקום שהסכין צריך בדיקה לעיכובא ולזה אם לא, הראה לחכם איתרע חזקת כשרות שלו. וגם יצא מרוב מצויין אצל שחיטה כמש"ל דרוב מצויין א"ש מראים סכינם לחכם כדין. ולזה אסורה שחיטתו מדינא:
וממילא מוכח שעיקר מה שצריך להראות סכינו לחכם הוא מצד חשש שישחוט בסכין פגום. דאלת"ה יקשה למה החמירו כשלא הראה להטריף הבשר ששחט. והא דאיתא בש"ס שלא אמרו רק משום כבודו של חכם נראה הכוונה דבאמת כדי להוציא הסכין מחזקת פגום הוי סגי להראות לעוד אחד שיהיו שני עדים עליו. ורק הצריכו להראות דוקא לחכם משום כבודו ש"ח. וזהו מקור הרמב"ם שכתב הטעם משום פגימה. ולפ"ז יתחדש לנו שאם הראה סכינו לאחר מקודם שחיטה, אזי אם אחר שחיטה לא נמצא יפה. בכ"ז אין מעבירין אותו ואין אוסרים כל הבשר אם שחט כמה בהמות ובדק הסכין בין שחיטה לשחיטה. כיון שיש שני עדים על הסכין וא"צ לסברא דרוב מצויין לענין זה:
והנה בשו"ע סי' י"ח סי"ז לא הביא דין שמכריזין על הבשר שהוא טריפה. ואולי ס"ל דלא הוי טריפה רק בשר הבהמה ששחט עכשיו. ורק החמירו להכריז. והיינו משום שהיה מנהגם במקצת מקומות להכריז על הטריפות כדאיתא בחולין דף צ"ד. והכא החמירו להכריז אף במקום שאין מכריזין. והענין שמתוך שנחשד לשחוט קודם שהראה לחכם חשבינן ליה חשוד למכור טריפה. ולזה מכריזין שידעו שהוא טריפה. וזהו הטעם של המנהג במקומות שמכריזין כדי שידעו ליזהר מטריפה ע' בחולין שם. וזה שייך רק אם שחט לעצמו ולא בשוחט לאחרים ואצלינו שכל השוחטים שוחטים לאחרים אין שייך דין זה. ולזה לא הביא הרמ"א דין זה דהכרזה. ועוי"ל אף לפמש"ל להוכיח מלשון הרמב"ם והטור שכל הבשר טריפה. שמטריפין אף אותם שאומר שבדק אחר שחיטה ונמצא יפה. מ"מ אפשר לא קנסוהו בזה רק בשוחט לעצמו ולא לאחרים. אך לפמש"ל דמדינא י"ל דטריפה. אין לחלק בזה. שוב ראיתי בחידושי הריטב"א בחולין י"ח שכתב דהא דלא נמצא סכינו יפה לא איירי בסכין ששחט בה דודאי הויא נבילה אם נמצאת פגומה. אלא איירי שמצאו אח"כ סכינו אינו יפה. וקנסינן לאסור אף מה ששחט בסכין יפה. או דאיירי ששחט ונאבד הסכין ולא נמצא סכינו לבדקו אם הוא יפה עכ"ד. והנה בנאבד הסכין י"ל דהטעם כמש"ל דחיישינן ששחט בסכין פגום. אכן מ"ש דאסרינן מה ששחט בסכין יפה קשה טובא דאיך אפשר לאסור למפרע כל מה ששחט והיכן מצינו כה"ג לאסור למפרע. ונראה כוונתו דאמרינן הבשר ששחט בסכין שלא הראהו לחכם אף שאומר שהיה יפה שבדקו גם אחר שחיטה. והיינו כמש"ל משום דלא סמכינן על בדיקתו. ובאמת מוכח בש"ס כהריטב"א דאיירי שמצאו סכינו באיזה זמן אח"כ שאינו יפה ולא תיכף אחר השחיטה. דהא רב אשי כדאיקלע גבי רבא בר חיננא היה כבר אחר שהעביר את הטבח. ורב אשי בדק סכינו ומצאו יפה והכשיר את הטבח. ומשמע שאם לא מצאו יפה היה אוסרו. אף דמשמע שכבר היה איזה זמן אחר השחיטה. ונראה לישב בזה הא דאיתא שם דרבא ב"ח הכריז על הבשר שהוא טריפה. וגבי ר"א נזכר רק שהכשיר הטבח. והול"ל שהתיר את הבשר ג"כ. ודוחק לומר שסמך הש"ס דממילא מובן שמותר הבשר. אבל לפמש"ל דאיירי שכבר נמשך הענין זמן גדול. י"ל שהבשר כבר נמכר לנכרים. ולא היה עוד נ"מ לענין הבשר:
עכ"פ בררנו שדברי הרמב"ם וסמ"ג וכלבו יש להם יסוד גדול בש"ס ושגם הרא"ש וטוש"ע ס"ל כדעתם שהצריכו להראות לחכם משום חשש פגימה. וא"כ ממילא מתבאר דהיכא שהעיז לשחוט נגד רצון הרב. והרב גילה דעתו בפירוש שאינו מוחל על כבודו. הרי איתרע חזקת כשרותו ויצא מכלל רוב מצויין א"ש מומחין וכמש"ל. ולזה יש לאסור שחיטתו. ואף בנמצא סכינו יפה כבר כתב הריטב"א בחולין דף י"ח שאם מה שלא הראה סכינו הוא במרד ובמעל בשר שחיטתו טריפה אף בנמצא סכינו יפה ע"ש. והכא אין לנו מרד ומעל יותר מזה שהרב התרה בו שלא ישחוט והוא שוחט וגורם עי"ז מחלוקת בעיר. ונראה דהכא אסור להרב למחול על כבודו וכמ"ש הש"ך לדעת הרמב"ם וש"פ הנ"ל. ובארנו למעלה דהאידנא מוחלים בשביל שממנים שוחטים זהירים וזריזים. אבל זה הרי ראינו שאינו זריז וזהיר שהעיז כ"כ נגד הרב וגורם מחלוקת וגוזל השוחטים הקבועים. א"כ לאיש כזה לא מחלו חכמים ואסור למחול לו כנ"ל. וכבר כתב בשו"ת ב"ח הישנות סי' ה' שהרב יכול לאסור שחיטה השו"ב ששחט בלא הסכמתו וכן החמיר מאוד בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קצ"ו שאסור לשחוט בלא הסכם הרב דמתא. וממילא בנ"ד ודאי כדין עשה הרב שהכריז על שחיטתו שאסורה כנבילה וטריפה. וחלילה לבר ישראל כשר לאכול משחיטתו:
ואף שאומר שהמורה הוראה רואה סכינו ונותן לו רשות לשחוט. זה אינו כלום דבמקום הרב דמתא אין להמורה שום רשות וכח. וה"ז דומה למה שהיה בזמן הש"ס אב"ד וחכם. שהאב"ד הי' העיקר וכן האב"ד לעומת הנשיא כדאיתא בהוריות י"ג ע"ב. וגדולה מזו מצינו בשו"ת נו"ב מ"ת חי"ד סי' מ"ח שאסרו שחיטת השו"ב ששחט שלא ברשות רב הגליל ואף הכלים שנשתמשו אוסר שם. ואף שידוע שבכל עיר היה רב מיוחד ורק שהיה תחת השגחת רב הגליל. ומכ"ש שאסורה שחיטת מי ששוחט ברשות המורה נגד הסכם הרב דמתא. ואף לשני עדים על סכינו אין לחשבם. דודאי אינו מראה סכינו קודם כל שחיטה להמורה. ולבד כל אלה נראה דערביך ערבא צריך. וגם את המורה ראוי להעביר ולאסור הוראתו. וכי זה הוא אורחות צדיקים ומורי הוראות בישראל לגרום מחלוקת בישראל ולסייע ידי עוברי עבירה לקפח פרנסת השו"ב הקבועים ופרנסת הרב דמתא. ולהעיז נגד הרב אשר משפט המורה לסור למשמעת הרב תמיד. וחלילה לקבל תורה והוראה מאיש כזה אחרי אשר אנו רואים שהוא מתיר איסורים חמורים כאלה בפרהסיא. ואיך נאמר לסמוך על מה שהוא רואה סכינו של השו"ב אחרי שהוא בעצמו איננו בחזקת נאמנות וכשרות. וכמו דקיי"ל בשו"ב אם נודע ששחט במזיד בפגימה והוחזק בזה. שמעבירים אותו ואבד חזקת כשרותו לדעת כה"פ. כן במורה אם ראינו שהורה במזיד שלא כהלכה בשביל תאות הכבוד או הבצע וכדומה והוחזק בכך. בודאי מחויבים להעבירו מהוראתו ולהכריז שאסור לסמוך עליו. ולא מן דין סמוכו לנא. וע' בכו"פ סי' י"ח שבדיקות הסכין הוי ג"כ כמו הוראה. ובפרט בנ"ד י"ל דמיקרי המורה חשוד לאותו דבר. כיון דחזינן שמחפה על מעשי השוחט הזה ומצדיק מעשיו הרעים. והשוחט לפה"נ הוא מטה רשע ביד המורה לרדוף את הרב דמתא ולהפיח עיר ומתים ובודאי יחפה עליו אף אם ימצא בסכינו דבר שלא כהוגן. וכעין זה כתבו הרא"ש וש"פ גבי הא דשחט נגד תקנת הקהל דהוי כחשוד לאותו דבר. אף דהוי שני איסורים נפרדים והובא זה ביו"ד סי' א' סי"א ובש"ך שם ס"ק ל"ח. ועמ"ש בזה בס"ד בחיבורי ח"ב סי' א':
והשנית ששנה השוחט הזה בחטא שמקפח פרנסת השו"ב הקבועים. והיא גזילה גמורה. דהנה כבר כתב העיקרי דינים בח' או"ח סי' ג' בשם חקרי לב ועוד פוסקים ששו"ב דינו כרב וש"ץ לענין לסלקו ממינויו ולענין התמנות בנו אחריו ע"ש. וכ"כ בשו"ת באר יצחק חי"ד סי' ג' בזה ששו"ב שנתקבל בעיר אמרינן שקבלוהו לעולם. והביא ג"כ מעק"ד הנ"ל. וכ"כ הח"ס בחח"מ סי' ר"ה ר"ו דברב וש"צ אף שנכתב בכתב שנתנו לו זמן מוגבל. מ"מ אמרינן שקבלוהו לעולם ולא יוכלו לסלקו אם לא שנמצא בו איזה פגם שנפסל ע"פ דין ע"ש וא"כ ה"ה בשו"ב כנ"ל. וכן מסתבר דשו"ב ודאי יש הידור וחומר במלאכתו יותר מש"צ. דתפילה הוי דרבנן. וגם המכשול אינו גדול כ"כ אם הש"ץ איננו הגון דהא כל אחד מתפלל לעצמו. אבל השו"ב אם אינו הגון אפשר שיכשיל את כל אחד באיסורים דאורייתא נבילה וטריפה ויעברו ע"ז כמה פעמים ביום. וגם ידוע חומר מאכלות אסורות שמטמטם הלב וע' תו' שבת י"ב ע"ב ד"ה ר"נ. ולזה אם החמירו בסילוק ש"צ משום פגם. מכ"ש שיש להחמיר בשו"ב שלא לסלקו דהוי הפגם יותר גדול. וכן מבואר באחרונים שאסור לסלק שו"ב. וממילא קם דינא שנתקבל לעולם וכמש"ל מהח"ס ובא"י ונתברר שזה המשיג גבולם הוא גזלן גמור. ולדעתי קרוב לומר שכל מי ששחט אצל השוחט הזה מחויב לשלם להשוחטים הקבועים את דמי השחיטה. והוא אצלם גזל גמור. כי כשקבלום לשו"ב נתחייבו לשלם להם כל הכנסת השחיטה. ואף כפועל בטל אין ראוי לנכות להם. כי ידוע שיותר הוי ניחא לשחוט בעצמם ולקבל השכר משיבוא אחר להשיג גבולם ולעשות מחלוקת ויצטרכו לתבוע שכרם בדינא ודיינא. ודמי לאוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי. והעיקר שבכ"מ שהמלאכה אינה למשא עליהם רק לכבוד. א"צ לשום כפועל בטל. ואחרי שלא נשאלתי ע"ז לא אאריך בזה. רק באתי לבאר שהדבר גזל גמור מצד זובחי הזבח ומצד השוחט. וע' בשו"ת שבסוף שו"ע הגאון החסיד מהרש"ז זצ"ל סי' ט' שהאריך לבאר אשר השו"ב המשיג גבול שו"ב הקבוע פסול לשחיטה. כי הרי עכ"פ הוי רשע דלא גרע מעני המהפך בחררה. ואיך יסמכו על שחיטת איש הנקרא רשע מדינא דגמרא ע"ש שדבריו חוצבים להבות אש. ונראה שלא ביאר שם דהוי גזלן משום שעיקר הגוזלים הם זובחי הזבח. והוא עובר על לפני עור. וגם כמאמרם ז"ל בקדושין נ"ו ע"ב לאו עכברא גנב אלא חורא גנב ועכ"פ הוי רשע משום עני מהפך בחררה. וזוהי כוונת הרב זצ"ל. ובזה מיושב מה שקשה עליו טובא היכי קרי לה עני המהפך בחררה. הא כתבו התו' בקדושין דף נ"ט ע"א ועוד כמה פוסקים והובא להלכה בח"מ סי' רל"ז דבדבר שאינו מצוי כגון במציאה וכדומה ליכא דין דעני המהפך וא"כ בנ"ד ודאי אין מצוי מקום לשחוט כידוע. ואיך החליט דהוי רשע משום דין דעני המהפך בחררה. אבל כוונתו כמש"ל דכיון שהם אסורים לתת לשחוט לשוחט אחר. ממילא זה הבא לשחוט במקומו הוי רשע. דלא גרע זה מדין עני המהפך דהוי רשע אף שהמוכר אינו עושה שום איסור במה שמוכר לזה השני וכ"ש הכא שהנותן לשחוט הוא גוזל גמור. וידוע שהמסייע את הגזלן הוא חוטא פושע ורשע כמו הגזלן:
ועוד כתבו כמה אחרונים דכיון שהוחזק לעבור על איסור הסגת גבול הוי כמומר לדבר אחד ששחיטתו אסורה לדעת הרמב"ם והובא בש"ע סימן ב' ס"ו. וכבר כתב שם בכו"פ דלהכי לא הביא הרמב"ם דין דנגנבו גדייו משום דס"ל דחשוד על הגניבה חשוד על השחיטה. ובאמת דבריו צ"ע לענ"ד דהא גם להרמב"ם בעינן שיהא מוחזק לכך שאז נקרא מומר אבל בפעם אחד לא נפסל וכמפורש בשו"ע שם. וא"כ שפיר הוי מצי לאתויי הא דנגנבו דמנ"ל לחוש שהוחזק בכך. והעיקר בטעמו לענ"ד כמש"ל שיצא מכלל רוב מצויין א"ש מומחין הן ולא אאריך בענין זה באשר מעכ"ת הביא הרבה אחרונים שכתבו לפסול בהוחזק בכך לדעת הרמב"ם ואין הספרים ת"י לדעת יסוד דבריהם. ובפרט שכבר בארנו בס"ד שיש לאסור שחיטתו אליבא דכו"ע. ועי' בעיקרי הד"ט ס"א אות נ"ג שהביא בשם שו"ת נאמן שמואל סי' ל"ב שהחשוד על הגזילה חשוד על השחיטה. ואין ספר הלז ת"י. ובנ"ד יש לדון וההכרח לקצר וע"ל סי' קל"ד:
וראיתי בשו"ת עונג יו"ט סי' ס"ג בשו"ב שבא לעיר ושחט שם ולא בא לפני המורה וב"ד שבעיר להראות סכינו. וכתב דאף שראוי להעבירו דלא מחלו חכמים כבודם רק לשוחטים הממונים וקבועים אבל לא לשוחט הבא ממקום אחר לשחוט במקום שיש שו"ב קבועים. ואיתא בחולין י"ח דאף בנמצאת סכינו יפה מעברינן ליה. אבל בזה הוי קלקלתו תקנתו דבש"ס איירי באופן שאם היה מראה סכינו היו מרשים לו לשחוט. אבל הכא אף אם היה רוצה להראות סכינו לא היה הרב מרשהו לשחוט מפני קיפוח פרנסת השו"ב. ומה שלא הראה סכינו אינו משום אפקרותא בכבוד החכם. רק משום שרצה להרויח שכר השחיטה. ובזה לא גזרו להעבירו אף שמשיג גבול השוחטים. מ"מ לא גרע מגנב. וחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה. רק משום שיש קצת אפקרותא וגם שאינו שוחט במתינות לפי שירא שלא יראו אותו. לזה צריך להעבירו על איזה זמן שלא ישחוט אף במקומו ויחזור לכשרותו עכת"ד. ולכאורה מבואר דעתו ששחיטת המשיג גבול כשירה והביאו מעכ"ת ג"כ וכתב שהמורה אומר שעל היתר זה הוא סומך. ובאמת נראה מדבריו שלא נשאל רק אם הוא כשר להיות שו"ב במקומו הראוי. אבל במקום זה ששוחט בלי רשות הרב. ודאי דמודה דשחיטתו אסורה. ובפרט היכא שהרב אסר בפירוש שחיטתו. ואטו אפקירותא שמתפקר בדיני התורה שהרב אומר לו שאסור לו להשיג גבול והוא אינו שומע גרע מאפקירותא בכבוד הרב לחוד. והא הכא תרוייהו איתנייהו כבוד הרב וגם כבוד דיני התורה וחלילה לאותו צדיק וחסיד שיתיר שחיטתו באופן כזה אבל כוונתו שם רק לענין אם צריך להעבירו לגמרי מאומנות שו"ב אף במקום שקבלוהו כבר בהסכם הרב דשם:
ולבד זה דבריו במחכ"ת תמוהים שכתב דמסיק הש"ס דאף בנמצא סכינו יפה מעברינן ליה. ובאמת מסקינן שם דבנמצא יפה אין מעבירין רק מנדין אותו. וכ"כ הרי"ף והרמב"ם וטוש"ע סי' י"ח סי"ז. ומ"ש שקלקלתו תקנתו צ"ע טובא דאטו בשביל ששוחט באיסור השגת גבול יהא כחו עדיף וכן קיי"ל במ"ק דף ט"ז ובח"מ סי' י"א שאם התרו ב"ד באחד שיבוא לדון עם מי שתובעו ואמר שלא יבוא מנדין אותו. ואף שמה שלא בא אינו מצד אפקרותא בב"ד רק מצד שאינו רוצה לשלם תביעת חבירו. מ"מ מנדין אותו. דאם אמר שאינו חושש לגזירת ב"ד מנדין אותו בלא"ה אף כשבא לב"ד וכמ"ש הרמ"א בח"מ סי' י"א ס"א. ואף דשם בעינן ג' התראות בבה"ב. כבר כתבו שם הפוסקים הטעם משום דתלינן שלא בא בשני ההתראות בשביל איזה אונס. ולזה קיי"ל שם שאם הוא בעיר סגי בפעם אחת ע"ש. וע' ב"י יו"ד ר"ס של"ד בשם הבעה"ת. וכן מצינו בהא דאסור לתלמיד להורות במקום רבו שלא חילקו הפוסקים. ואף במקום שהתלמיד עושה זה כדי להרויח ממון אסור. וכן מפורש בכמה אחרונים וכ"ה בריב"ש סי' רע"א. ועוד דלשיטת הרמב"ם וסמ"ג וכלבו שהטעם הוא כדי שלא ישחוט בסכין פגום. אין נ"מ אם הוא נמנע להראות בשביל אפקרותא או בשביל שרוצה להרויח ממון. דהא אף למחול כבודו אסור להחכם כמ"ש הש"ך וכמש"ל. והנראה שגם העונג יו"ט לא כתב זה רק בעובדא דיליה שלא נזכר שהרב גזר עליו שלא ישחוט בלא רשותו. רק ששחט מעצמו בלי רשות הרב. ולזה אפשר שהיה שוגג בזה. והיה סבור דבכה"ג שהרב לא יחפוץ לראות סכינו הוא פטור מלהראות סכינו. אבל כשהרב גזר עליו שלא ישחוט והוא לא שמע לו. בודאי מודה שיש לאסרו. ובפרט לפמ"ש הריטב"א שאם עשה במרד ומעל אוסרים שחיטתו אף בנמצא סכינו יפה. ורב אשי היקל עליו אח"כ משום דספלי תלו בו. א"כ בכה"ג ודאי יש לאסור שחיטתו. דטפלי תלו בי' לא שייך הכא כיון דעכ"פ אסור לו לשחוט להשיג גבול שוחטים הקבועים. והעונג יו"ט לא הקיל עליו רק שלא להעבירו ממקומו הקבוע לו כמש"ל. ולהלן יבוארו דבריו עוד:
וגם מה שהחליט שחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה הוא נגד דעת הט"ז והש"ך ודרישה וכמעט כל האחרונים שכתבו שאם הוחזק בגניבה חשוד על השחיטה לדעת הרמב"ם דהוי מומר לדבר אחד וכמש"ל. ונראה שתפס דעת המקילים בזה כדי שלא להעבירו ממקומו הראשון וכמש"ל אבל לא להקל על שחיטתו כששוחט באיסור השגת גבול:
והאחרון הכביד בנ"ד מה שמקפח שכירות הרב ואין לך אפקרותא גדולה מזו. וזה נוסף על איסור גזל שגוזלים עי"ז את הרב. וכבר בארנו שע"פ דין יש לחייב אותם לשלם להרב את הסכום שמגיע לו בעד כל העת. ונראה דבכה"ג ודאי מודה גם העונג יו"ט לאסור שחיטתו. דהא קיי"ל בב"ק דף כ"ז ובח"מ סי' תכ"א שעל הבושת אינו חייב רק במתכוין. וחייב במתכוין להזיק אף שלא נתכוין לבייש. הרי לפנינו שאם כיון להזיק הוי כמו שמכוין לבייש. וה"נ כיון שכיון לקפח שכירות הרב ולהזיקו. נידון על האפקרותא כנגדו כאילו כיון להעיז נגד הרב. דהנה עיקר סברת העונג יו"ט שכתב שקלקלתו תקנתו צריך ביאור וכמש"ל. והנראה בביאור סברתו דכיון דמשום כבוד החכם נגעו בה. א"כ אינו חייב רק במתכוין לבייש ולהחציף. דלא עדיפא מדין בושת שבתורה שפטור באינו מתכוין. ולזה כתב כשמתכוין להרויח ממון פטור אבל בנ"ד שנתכוין להזיק את הרב. הו"ל כמתכוון להחציף כנגדו וכנ"ל. וא"ל דזה לא מיקרי מתכוין להזיק כי אילו היה דורש שיתנו קצב השכירות עבור הרב לא היו שוחטים אצלו ולזה ויתר ע"ז כדי להרויח שכר השחיטה. דז"א דמתכוין להזיק מיקרי כשעושה הדבר ההוא בכוונה. ואף שכוונתו בדבר זה לתכלית אחר ולא להזיק. אין אנו דנין על דברים שבלבו וכן מפורש בפירש"י בב"ק דף כ"ז שנתכוין להזיק היינו שנפל מן הגג ונתהפך ליפול כדי שיפול על האדם להנאתו. הרי מפורש שאף שכיון להנאתו מ"מ מיקרי מתכוין להזיק וחייב על בושת. וכ"כ בשטמ"ק שם שאף שנתכוין להצלת עצמו ולא להזיק את חבירו. מ"מ כיון שהנפילה על האדם היתה בכוונה מיקרי מתכוין וחייב בבושת. וע"ש שמבואר מה הכריח לרש"י לפרש כן. וכן מפורש בכתובות דף ל"ט שהאונס חייב בבושת אף שודאי אינו מכוין לביישה רק להנאתו ומ"מ חייב כיון שעושה הדבר בכוונה. וה"ה בנ"ד חייב על כבוד החכם כיון שעשה במתכוין אף שעשה זאת לטובת עצמו. רק אם לא היה מקפח פרנסת הרב. י"ל דהוי כמתכוין לאחר ונופל על זה דבבושת פטור בכה"ג ע' בב"ק דף ס"ו גבי נתכוין לבייש את הקטן. והכא לגבי השו"ב לא הוי בושת כלל רק קיפוח פרנסה. ועוד די"ל דלא הוי בזיון להחכם כלל. דמוכחא מילתא שלזה לא הראה לו סכינו לפי שידע שלא יתן לו רשות. אבל כשמקפח גם פרנסת הרב ומזיקו במעשיו בכוונה. חייב גם על הבושת דהוי כאלו כיון לביישו וכמש"ל. ואף שיש מקום לחלק. מ"מ העיקר כנ"ל. ובפרט לפמש"ל שלענ"ד עיקר סברת העונג יו"ט בזה מפוקפקת. וגם דנראה עיקר דתקנת חכמים היא להראות סכין לחכם ובפרט לדעת הרמב"ם וסמ"ג וכמש"ל:
והדבר היותר חמור שיש במעשה המורה והשוחט הללו שגרמו מחלוקת בעיר. ובלי ספק יש עי"ז חה"ש גדול ולומדי תורה מתבזים. וכמה לה"ר ורכילות נדברו בין שני הצדדים עי"ז ואולי גם מסירות ח"ו. והקולר תלוי בצואר גורמי המחלוקת. וידוע גודל עונש גורמי מחלוקת שעוברים על לאו דולא יהי' כקרח וכעדתו כדאיתא בסנהדרין דף ק"י. והמביא רבים לידי חילול השם הוא מן כ"ד דברים שמנדין עליהם כמפורש ברמב"ם ובש"ע סי' של"ד סמ"ג. וכן המחזיק במחלוקת שם סמ"ד. ותמה אני על עיר כבודה אשר רובם ככולם יראים ושלמים יסמכו על שחיטת איש שאין בו יראת שמים כזה ועובר תמיד על כמה עבירות וחייב נידוי בכל עת מכל אדם מישראל. ובסי' של"ד סי"ח מבואר שאף שלכבוד הרב אין מחרימין רק מנדין. מ"מ אם הוא מחזיק במחלוקת מחרימין אותו. והנה אצלינו אסור לנדות ולהחרים מחוקי הממשלה יר"ה. מ"מ הרי דיני המוחרם הוא שלא נשכר ולא נשכרין לו כדאיתא במ"ק ט"ו ובש"ע סי' של"ד ס"ב. וא"כ איך שוכרים אותו לשחוט אצלם. דכל ירא ד' ראוי לדעת שגזה"כ הוא בבעלי מחלוקת סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה שזה ג"כ כעין שמתא שיבדלו מקהל ד':
מסקנא דמילתא שאסור לאכול משחיטת השוחט הזה ששוחט נגד רצון הרב ושהרב אסר בפירוש שחיטתו. והרי זה כנבילה וטריפה פגול הוא לא ירצה. ובפרט שמקפח פרנסת הרב והשו"ב הקבועים בעיר. ורק כשיחדל מעשות הרע ויקבל על עצמו דברי חבירות בפני ב"ד ויפייס את הרב והשו"ב. אז יקח קבלה על שו"ב מרב מובהק ויוכלו להתירו להיות שו"ב באיזה קהילה שיבחרו בו. כי אחרי דאיתרע חזקת כשרותו בטלו כתבי קבלותיו והיו כלא היו: