אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק חשן משפט › סימן קסח

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק חשן משפט · סימן קסח

סימן קסז

וכעין זה אני מורה ובא באחד שעסקו מתנהג ע"י שכיר ותובע מאחד איזה תביעה ע"פ דברי שכירו ונתחייב הנתבע שבועה וידוע שמנהגינו להזהיר על השני אם הוא משביע לחבירו באמת כדקיי"ל בסי' פ"ז ס"ב. ואצלינו המנהג במקום שנזכר ח' סתם לקב"ח במפורש כמ"ש התומים סי' פ"ב סק"ל באורים. ודורש הנשבע שהבע"ד בעצמו יקבל בח' ע"ז. ולדעתי א"צ רק שמנהל העסק יקבל בח' ע"ז כי הוא יודע תוכן הענין. אבל הבע"ד בעצמו אנן סהדי שאינו יודע מאומה בזה וזה עדיף ממי שטוען על חבירו ע"פ עד אחד המוזכר בסי' ע"ה סי"ג כי שם אפשר שיודע בעצמו ג"כ. והכא ידוע שא"י. ונכון לפסוק כן. כ"א נחמיר בזה תלקה מדה"ד. כי איש נכבד לא יקב"ח אף על דבר גדול. ועי"ז ניתן יד לפושעים לעשות עול לחביריהם וסומכים ע"ז שלא יקב"ח התובע. [ובאמת יש עצה לזה שיאמר לב"ד שאינו דורש מהנתבע שישבע רק שיקבל בח'. וקודם קב"ח אין מחרימין על השני כידוע. ונראה שבכגון זה רשאי הדיין לעורר ע"ז את המשביע במקום שרואה שהמשביע לא יחפוץ לקב"ח. ועי"ז יגיע לו עול מצד הנתבע וכגון זה הוי פתח פיך לאלם. ובלבד שיכוין הדיין לשם שמים ולא יהי כעורכי הדיינין. אכן לפעמים הנתבע איש קל הדעת ויירא מפני שבועה ולא מפני קב"ח. והכל לפי מה שהוא אדם] וע' נתיבות סי' ע"א סקי"ג ואקצר:

וכן נלע"ד שרשאי הדיין להקל לפעמים על המשביע שיגיד רק בח' סתם שמשביעו באמת. והיינו במקום שניכר הדבר שאינו משביעו להקניטו וע"י שנצריך לקב"ח במפורש אפשר שחלקה מדה"ד. דהא זה שנותנים קב"ח במפורש אינו רק מנהג בלי שום יסוד ולא נודע מאיזה טעם נהגו כן הדיינים לזה יש להקל במקום שרואה הדיין צורך לזה. וכן אני נוהג בכ"מ שנראה שאחד מעליל על חבירו עלילה בעלמא אני מצריכו ח' סתם ולא קכ"ח מפורש כי הלה מעליל כדי להוציא ממון מחבירו עי"ז שלא יחפוץ לקב"ח אף על האמת. וחלילה לגרום שדין תוה"ק יהא כחרב ביד רשעים לגזול את הצדיק ממנו. ועמ"ש בחיבורי ח"ב סי' קל"ג:

ואשר נסתפק אם יכולים בעלי הפריפינאציע לעכב לבלי לתת רשיון על לקיחת פאטענט בעד זה שמגיע להם חוב ממנו ואף שיודע שאין לו לשלם כעת כי אולי הוא בכלל כי נפש הוא חובל. הנה ע"פ עיקר הדין יוכל לעכבו. דנפש הוא חובל שייך רק אם הדבר ביד הנתבע אסור להתובע למשכן דבר שהוא חיי נפש. אבל הכא הזכות הוא שלהם. שלא לתת רשיון לשום אדם. וכבר בארתי בתשובה באריכות שהפרי"פ אינו כמוכס שאין לו קצבה כיון שכן חק המלכות שאין למכור משקאות על קרקע זו בלי רשיון בעל הפרי"פ. ולזה מי יוכל לכופם לתת לו רשיון. ולבד זה יש לחלק בין זה להא דנפש הוא חובל אך א"צ לזה כנ"ל. אכן ישראל רחמנים הם ואין זה ממדת ישראל לעכב דבר שחיי חבירו ונפשות ביתו תלוי בזה במקום שיודע שאין לו לשלם ולא יהי' לו תועלת מזה. ואף לעבור לפני בע"ח אסור משום לא תהיה לו כנושה. ומכ"ש באופן כזה. וכבר החמיר הזוהר פ' במדבר שלא לעכב פקדון בשביל חוב כמו שהקב"ה אינו מעכב נשמת האדם בשביל עונותיו והובא בקצה"ח סי' ד'. ומכ"ש בנ"ד שחייו תלוים בו. ואחרי אשר הקב"ה הצליח לו שיהי לו עסק שחיי אחרים תלוים בזה ראוי לו להתנהג במדת הרחמים שלא לדחוק אותם. ויתחייב הנתבע לשלם החוב לשיעורין כפי שישעחו ב"ד או סוחרים לפי כחו ופרנסתו. ובזכות זה יצליחו בעסקיהם. וע' מדרש עי פל"א עד כמה החמירו שלא לבייש ולדחוק את הנתבע בעד חובו:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה