אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק חשן משפט › סימן קסו

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק חשן משפט · סימן קסו

סימן קסה

אשר כתבת להקשות בב"ק ג' ע"ב גבי כיחו וניעו בתר דנייח דפריך לרב היינו בור ופירש"י דהויא תקלה דאפקרה. והקשית דהא רבא ס"ל להבלו ולא לחבטו. כבר הקשה כן בשטמ"ק ע"ש. והנראה כעת בחפזי בזה דבאמת עיקר סברת רב נראה דיש שני מיני נזקין. נזקי הגוף או גרם הגוף וגירי דיליה ונזקי ממון. והנה בבור בר"ה שגוף הדבר אינו שלו. וגם גיריה דיליה לא שייך למימר שהרי כבר נסתלק כוחו ומעשיו ואין ממשות במה שחידש כי הקרקע היתה גם מקודם. ולא חידש רק מה שנעשה חלל באמצע. וזה הוי אויר בעלמא ואין בו ממש. ולזה בבור ברשותו דחבטה דידיה הוא מודה רב לקמן נ' ע"א וכן באבנו וסכינו ומשאו כתבו התו' לקמן נ' ע"ב דחבטה דידיה הוא ע"ש. ורק בבור בר"ה ע"כ צ"ל דהחיוב משום הבלא שזהו שחידש בכרייתו וגרם ההיזק ויש ממש במעשיו שעדיין קיים ההבל שעשה. ואפילו למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי. מ"מ אם עומד בפ"ע מה שחידש. וודאי שלו הוא ושמו נקרא עליו. ואף שמפקירו אח"כ הו"ל תקלה דאפקרה. ודייק לה רב מכי יפול בדרך נפילה והיינו כדי שיהיה סיבת הנזק ההבל. וכן בכחו וניעו י"ל כיון שגוף התקלה שלו. שפיר היינו בור שיש ממשות במעשיו שהוא עשה אותה:

ואפשר לומר דפליגי רב ושמואל אי אומן קונה בשבח כלי דשמואל ס"ל דקונה ולזה חופר הבור יש לו קנין בגוף בחפירתו ואח"כ הפקירו לרבים. וא"ל דבעי דעת מקנה. דנראה דהכא גלי קרא שהקנתה לו התורה כדי לחייבו וכמו באומן ברשות. וכמו גבי גנב דאקני ליה רחמנא במשיכתו כי היכי דליחייב בגיטין נ"ה ע"ב ע"ש. וא"כ הוי חבטה דידיה אבל רב ס"ל אין אומן קונה בשבח כלי וה"נ לא הוי חבטא דידיה. וחיובא ע"כ משום הבלא לחוד. ובזה מבואר הא דפרכינן לקמן צ"ט ע"א לימא שמואל דלא כרב אסי ע"ש. ולכאורה קשה מאי איכפת ליה. ולפמש"ל א"ש דקשה דהכא משמע דס"ל דאומן קונה בשבח כלי כרב אסי ויש להאריך בזה ואכ"מ:

וכקושייתו קשה על התו' נ' ע"ב שהקשו בגובה דע"כ איירי בנתקל בגובה דאי נחבט מודה רב ע"ש. והקשו דא"כ לשמואל פטור דקרקע עולם הזיקתו כדלקמן נ"ג גבי נפל לאחורי הבור ותרצו דאיירי שעשה בור ה' טפחים וגובה ה' טפחים ע"ש. וא"כ לדבריהם תיקשי גם לשמואל אמאי חייב בכה"ג משום בור גבי כיחו וניעו דהא קרקע עולם הזיקתו. אבל לפמ"ש א"ש דכיון דכיחו וניעו הוי ממשות שלו שעשה התקלה לזה חייב. אלא דתיקשי לפ"ז אמאי פטור בגובה לרב דהא גובה נעשה ע"י מעשיו. וצריך לדחוק שכיון שגוף העפר לא היה שלו א"כ לא חידש כלום במעשיו רק מה שנשאר התל. ועכ"פ לפירש"י י"ל כן. ויש לפרש כדאיתא בשטמ"ק שם דהכוונה שחפר סביב בר"ה עד שהשוה הקרקע ובאמצע נשאר תל ממילא ע"ש וא"ש. ובאמת לפירש"י שם שעלה שור ונפל י"ל בפשוטו שאין זה נתקל רק שהלך זה שנפל באויר והאויר היה מקודם וכמש"ל ולהתו' שהקשינו צ"ל כמ"ש התו' כ"ח ע"ב ד"ה ונישוף דאיירי שנחבט בקרקע שהמים נשפכים עליה ע"ש. אבל לרב לא שייך זה ע"ש:

ולכאורה תיקשי ע"ז מהא דדף כ"ח דאמרינן בהוחלק במים לרב דקרקע עולם הזיקתו. והיה נראה :. לחלק לפמ"ש בשטמ"ק שם דמים לא עשה הגרם שנחלק לפי שזה גורם העפר שמתערב עם המים ע"ש. וא"כ א"ש דבכיחו וניעו שהם מחליקים בעצמותם שפיר בעצמם גורמים. ומיושב בזה מה שפירש"י כיחו רוק הפה וניעו מי האף ואח"כ כ' בשם ס"א דרוק הוא מה שיוצא בכח ע"ש. ואין לזה מובן. והתו' נתקשו שם דבנדה נ"ה חשיב מי האף לחוד ופי' כיחו מה שיוצא מהגרון בכח וניעו מה שיוצא רוק ע"י נענוע ע"ש. ולפמ"ש א"ש דאי ניעו הוי מה שיוצא ע"י נענוע. א"כ הוי רק כמים בעלמא שאינם מחליקים בעצמותם רק עם התערבות עפר. ולזה הוצרך רש"י לפרש ניעו מי האף וכיחו רוק ומפרשי בס"א דהיינו מה שיוצא בכח שמחליקים בעצמותם כידוע. דאלת"ה הו"ל לרש"י לפרושי כהתו' דלא תקשה מנדה נ"ה כקושיית התו'. וגם דאכתי תקשה קושיא הנ"ל כיון שאינו מחליק בעצמותו. ולזה פירש דהכוונה מה שיוצא בכח מן הגרון והפה וכנ"ל וזה דחוק קצת:

שוב מצאתי בשטמ"ק בב"ק נ' ס"ב שכתב בשם המאירי שאע"פ שאבנו וסכינו ומשאו אין בהם הבל רק חבט. מ"מ שאני התם דהוא נתקל באבנו שהוא מעשי ידיו ממש משא"כ בבור. ובשם הר"ר יהונתן כ' דעבד גובה היינו שחפר סביבו. ובשם י"מ כ' דאיירי בגבשושית שהיתה משופעת. אבל בעשה גובה חייב. והיינו כמ"ש בס"ד. ובשטמ"ק כ"ח ע"ב ד"ה אבל כ' בשם יש מתרצים דדווקא בנחלק במים שאין בהם ממשות משא"כ באבן וסכין שיש בהם ממשות ע"ש. ואף שזה סותר למש"ל מ"מ הא חזינן דביש ממשות חייב לרב ולא אמרינן קרקע עולם הזיקתו. וגם די"ל כמש"ל לפירש"י דכיחו וניעו מיקרי ממשות שהוא דבר עב. משא"כ מים. עכ"פ מצינו כסברתינו וב"ה שכוונתי לדעת הראשונים. אבל הרבה ראשונים ס"ל בשטמ"ק שם דבעי שיתקל באבן ויחבט באבן דבכה"ג חבטה דידיה הוא וכן דעת התו' כ"ח ע"ב ונ' ע"ב ע"ש. וא"כ אכתי תקשה כנ"ל:

ונראה לדעת התו' לחלק בין רוק למים ואבן עפ"י סברת התו' כ"ח ע"ב שכ' דבהפקיר רשותו ובורו פטור דאמאי ליחייב. דבשעה שכרה הבור עשה ברשות. ובשעת ההפקר לאו מידי עביד ע"ש וא"כ ה"נ באבנו ומימיו שמקודם היו שלו והיה להם דין שור ואח"כ הפקירו. בדברים בעלמא לא נעשה מהם בור רק אם נחבט בהם דחבטה דידיה הוא ע"י גרם מעשיו. אבל בנתקל קרקע עולם הזיקתו. משא"כ בכיחו וניעו שהוא בעצמו עושה הדבר ומעיקרא תיכף כשנעשה הוא הפקר וא"כ הוא עושה בור בידים. ושפיר חייב אף בתקלה לחוד. ובגובה אף שהוא עשהו מ"מ אינו שלו משא"כ ברוק וכנ"ל. ובפשוטו י"ל דאיירי שניזק בגוף הרוק וכמ"ש התוס' לקמן כ"ח ע"ב וביאר בשטמ"ק כגון שנכנסו המים בעיניו ע"ש ורק שכתבו שלשון הוחלק לא משמע הכי. ומ"מ ברש"י יש לפרש כן. ועכ"פ על התו' לק"מ. ומקוצר הפנאי קצרתי:

ואשר הקשה בב"ק ז' ע"ב גבי דאי בעי בינונית או זיבורית דלימא אי אפשי בתקנת חכמים. כבר הקשה כן בפנ"י שם. ובמחכ"ת לא ראה שכבר הקשה כן במרדכי בכתובות פ' שני דייני סי' רע"ז ותירץ ע"ש. ובתירוצו שם יש להאריך אך אין העת מסכים לזה וג"ז כתבתי רק למען לעורר לבו לאהבת התוה"ק:

וע"ד מה שהקשה בב"ק י"ז דבעי רבא אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר לבסוף. והקשה דתפשוט מדנפשיה לקמן נ"ג ע"ב דקאמר שור ואדם שדחפו לבור דחייב שור בכופר ושלשים של עבד. ואי בתר בסוף הו"ל צרורות כהא דדרסה על כלי וכו' ובצרורות לא מחייב כופר כדאיתא בדף מ"ד ע"ב עכ"ד. לכאורה נראה בזה דלא שייך דין צרורות רק היכא שאין כוונתו להזיק, אבל אם כוונתו להזיק לא שייך זה דאין למדין מהלכה. וההל"מ לא נאמרה רק באין כוונתו להזיק. ואף בבעטה והתיזה בדף י"ט ע"א אין כוונתה רק לבעט ולזה הוי משונה. ואין כוונתה להזיק. רק שממילא נתזו צרורות מחמת ביעוטה ושברו כלים. אבל הכא איירי בשור בכוונה כדאיתא בתו' דף ו' ע"א ד"ה לאתויי וכן בכ"מ שנזכר צרורות בשינוי צ"ל דאיירי שלא בכוונה דהיכא שכוונתו להזיק לא שייך לחלק בין כחו לגופו כיון דמ"מ כיון להזיק ואין לך בו אלא חידושו:

ועדיין קשה לפי פירש"י בב"ק מ"ד דלהכי ליכא כופר בצרורות משום דלא ידענו כופר רק בגופו ממש ולא בכחו ע"ש. וא"כ אף אי נימא דבכוונה אף בכחו חייב נ"ש. מ"מ הא לא הוי רק כחו ופטור מכופר. ובאמת צ"ע לכאורה דמנ"ל כופר ברגל דה"נ נימא דלא אשכחן כופר רק בקרן דכוונתו להזיק. וראיתי בשטמ"ק דף כ"ו שהרגיש בזה וביאר דלא שייך לחלק בכופר שהוא מצד בעל השור. דבכל שדרכו בכך דיבר הכתוב כמו שור המועד ע"ש. וא"כ בכחו נמי י"ל דכיון שכוונתו להזיק חייב אף בכחו כיון שדרכו בכך שהועד לזה אך בגוף קושייתו י"ל דאיירי דאזיל מיניה וכגון שכשדחפו נפל תיכף ראשו למטה לתוך הבור ונהרג. ועוד דבאמת כשזורק הכלי על אבן לשברו הוי מזיק ממש וכמ"ש התו' בב"ק כ"ח ע"ב ד"ה ונישוף דכיון שיש על הבור שם תקלה חייב בשור שדחף לבור לפי שתיכף כשדוחפו הוי כמזיקו בדבר המזיק משא"כ בדרס על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר שם. דאף שנתגלגל מכחו מ"מ המקום שנפל עליו הכלי אין עליו שם דבר המזיק. רק מצד מרחק המקום וכח הדחיפה וההתזה נשבר הכלי ולזה הוי צרורות דהוי כחו. אכן בדוחף לבור אף שלא דחפו בכח. מ"מ ממילא נופל לבור ונהרג שם כיון שהבור עמוק ולזה תיכף כשדחפו לאויר הבור הוי כהורגו וכמ"ש התו' שבור שם תקלה עליו. אבל בזורק כלי מראש הגג אי נימא דאזלינן בתר בסוף. י"ל דכיון שאין על הקרקע שם תקלה. רק דהכא ישבר הכלי מצד שזורקו מלמעלה למטה. לזה לא מקרי שמזיק תיכף רק כשנופל לארץ. ועוי"ל שלזה לא מיקרי מזיק תיכף לפי שאפשר לקולטו או להניח כרים וכסתות וכדומה. אבל בבור אף שאפשר ג"כ בזה. מ"מ הרי שם תקלה עליו. ומה שאפשר להסיר התקלה אינו פטור בזה כל זמן שלא הסירה. אבל הכא אין שם תקלה עליו כלל. וכעין זה כתבו התו' בגיטין ל"ג דהיכא שאפשר לתקן העבירה ע"י מעשה לא מיקרי התראת ספק לפי שמחוסר מעשה וכעת עובר עבירה גמורה. ויש להאריך בזה ובמה שק"ל על הרמב"ם שלא הביא דין דצרורות פטורים מכופר וכבר הרגיש בזה הלח"מ בפ"י מה' נ"מ ה"י ומטרדותי ההכרח לקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה