שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חשן משפט · סימן קנג
שנסתפק אם יכולים לכופו לחתום על כתב איסור על ומה להבא. הנה כבר נשאל בכגון זה בחוט השני סי' ס"א אם יכולים להשביע את האורח הבא לעירם שלא יעסוק שם בסחורה. וכתב שאין לכוף את חבירו החשוד בעיניו לקבל עליו אף חרם על להבא וכ"ש שבועה. ויוכל לומר לו אם אתה חושש לגניבה. שמור את שלך. ואם נדון לחייבו שבועה בכה"ג לא שבקת חיי לכל בריה שכ"א ישביע חבירו שלא יזיקנו ושלא יגנוב וכדומה. והביא ראיה מהא דסי' תכ"א שיכול להוציא המשרת בשביל חשש גניבה ולא נתבאר שיכול להשביעו ושאם ירצה המשרת לשבע לא יוכל להוציאו וכן ממ"ש הרמ"א בסי' קנ"ו שיכולים בני העיר למחות בבני עיר אחרת שלא יעסקו בעירם. ולא כתב שישביעו אותם עכ"ד. והנה ראיותיו אינן מכריעות דמהא דסי' תכ"א אין שום ראיה, דהא אפשר שאין המשרת רוצה לישבע וכמש"ש בעצמו. ואם המשרת רוצה לישבע. עדיין בעליו יכול לומר שאין מאמינו אף בשבועה. וכדאמרינן בכה"ג בב"מ ג' ע"א דמצי למימר אע"ג דקא משתבע לא מהימן לי בשבועה ופירש"י שם שא"צ להאמין אדם בשבועה על כרחו אא"כ האמינו מתחילה להפקיד אצלו או להתנות עמו עכ"ד. ואף דבגוף הדבר לא דמי לנ"ד דשם טוען החנוני ברי שהשכיר נשבע לשקר. משא"כ בנ"ד. מ"מ שמענו מלשון הש"ס ופירש"י שאין כופין לאדם להאמין חבירו בשבועה לכתחילה [ובאמת צריך להבין למה להש"ס שם סברא זו. דהול"ל בפשיטות שהחנוני תובע מבעה"ב שלא א"ל הב ליה בסהדי כדמסיק שם. ונראה שזהו כוונת הש"ס דמזה מוכח שהבעה"ב האמינו בשבועה. אבל לשון לא מהימן לי בשבועה נראה כמיותר וביותר יקשה על לשון רש"י. וע' בשטמ"ק שם שדקדק למה אמר הש"ס סברא זו בחנוני ולא בשכיר. ותירץ משום דגבי חנוני קשה קושית התו' דלתקוני שדריה וגם דהוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי ע"ש. ועדיין אין מיושב דקדוקינו הנ"ל ואכמ"ל בזה] וכה"ג איתא בב"ק י"א ע"ב בשומר שמסר לשומר שיכול לומר האי לא מהימן לי בשבועה וע"ש בתו' ובלא"ה הא הרבה פוסקים ס"ל דשבועה דלהבא קילא משבועה דלעבר משום דיצרו אנסו. והובא דעתם בח"מ סי' ל"ד ס"ה וסי' צ"ב ס"ב לענין לפסלו לעדות ולשבועה, וא"כ יכול לומר דאף דקיי"ל חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא. זה רק בשבועה על העבר. אבל בשבועה על להבא חושדו שיתקפנו יצרו לעבור על השבועה כמו שעובר על לאו דגניבה. וכן ראייתו מהא דסי' קנ"ו ס"ז ג"כ אינה ראיה לע"ד דהרמ"א לא נחית שם רק לדין אם יכולים למחות בידם לעסוק בעירם. אבל באיזה אופן תהא המחאה לא איירי כלל, וגם דהא הרמ"א העתיק זה משו"ת הרשב"א סי' תרס"ד ושם לא נשאל הרשב"א ע"ז. ומ"מ כתב שם שאם לא ישמעו ויתעסקו יכולים להחרים עליהם שאם יתעסקו יפרעו מס ע"ש. הרי מבואר שאפשר להחרים על להבא. אכן אף שאין ראיותיו מכריעות. אבל סברתו נכונה דלא שבקת חיי. ותהי פה. כל אדם מלא אלה ושבועה על כל דבר על להבא. ומ"ש הרשב"א להחרים על להבא שיפרע מס י"ל דשאני רבים שיכולים להחרים על צרכיהם שכן המנהג. ומזה קשה על החוט השני הנ"ל דשם איירי ג"כ ברבים. אך י"ל דס"ל דרק כשראו שנתעסקו באיסור ועברו על ההתראה כתב הרשב"א שיחרימו עליהם אבל לא היכא שעדיין לא פסקו אחר ההתראה ע"ש. ותמהני על החוה"ש שלא הביא דברי הרשב"א הללו:
והנלע"ד בזה דהנה מצינו בח"מ סי' צ"ט וברמב"ם פ"ב מה' מלוה ה"ב שמי שטוען שאין לו לשלם חובו משביעין אותו שאין לו וכן משביעין אותו שלהבא יתן מה שישתכר לבעל חובו. וקשה טובא דהא קיי"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. והיכן מצינו בדאורייתא שבועה על להבא וכעין זה הקשו התו' במגילה כ"ח ע"ב ד"ה שאפילו ע"ש. והנראה שמקור סברא זו הוא מה דאיתא בסוטה דף י"ח דר"מ ס"ל שמשביעין את הסוטה שלא נטמאה ושלא תטמא. אלמא דהיכא שמשביעין אותה מספק בשביל שיש רגלים לדבר שיש לחשדה שזינתה. משביעין אותה גם על להבא. וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מה' סוטה הי"ז כר"מ. ובקדושין דף כ"ז ע"ב ילפינן דיני גלגול שבועה מסוטה ומסיק שם הש"ס דילפינן מינה דאף על הספק מגלגלין וע"ש בתו'. ולזה כיון דמצינו שבועה על להבא בתורת גלגול על שבועה שלעבר. ה"ה הכא תיקנו הגאונים שישביעו אותו גם על להבא. והכא איירי כשיש מקום לחשוד אותו וכמ"ש הרמב"ם והטור שם שתקנו זה בשביל שרבו הרמאים וכ"כ הב"י שם בשם הבעה"ת דעביד לאשתמוטי בכה"ג ע"ש. ולזה כתב הרמב"ם שם בהל"ד שאם ניכר לב"ד שאינו רמאי ובאמת אין לו אין להשביעו שבועת אין לו. והיינו כמ"ש דילפינן לה מסוטה וכמ"ש התו' בקדושין כ"ח ע"א שאין משביעין על הספק רק היכא שיש מקום לחשש זה. וכן קיי"ל בסי' צ"ג גבי שבועת השותפין שאין משביעין רק כשיש איזה הוכחה לחשדו ע"ש בט"ז ובאחרונים:
ועפ"ז יש לישב מה שקשה על מש"ש הרמב"ם והטור שתלוי באומדן דעת הדיין ואם מכיר שהאמת עם הנתבע לא ישביעו. והרי כתב הרמב"ם בפכ"ד מה' סנהדרין ובטוש"ע סי' ט"ו שאף שמן הדין צריך הדיין לדון ע"פ אומדן דעתו כדי לדון לאמיתו. מ"מ עכשיו שרבו בתי דינים שאינם הגונים לא יעשו כן. ולפמש"ל א"ש דהתם איירי היכא שהדיין רוצה לעשות נגד הדין ע"פ אומדן דעתו כדי לדון לאמיתו בזה לא ניתן רשות עכשיו לב"ד. אבל הכא עיקר שבועה זו נתקנה בשביל הרמאים שאנו חושדים אותו שיש לו והוא מעלים. ולזה אם לפי אומדן דעת ב"ד אין מקום לחשדו. שוב אין עליו שבועה מעיקר הדין. כי בכה"ג לא התקינו הגאונים דלא הוי כעין דאורייתא כנ"ל. ולדון כדין מותר לכל ב"ד אף עכשיו. וזה מדוקדק בלשון הרמב"ם והטור סי' צ"ט שכתבו הטעם לפי שעיקר שבועה זו נתקנה מפני הרמאים ע"ש:
והנה המ"מ כתב בפ"ב מה' מלוה ולוה ה"ד בשם המפרשים שז"ש הרמב"ם שאם הוא בחזקת נאמן אצל ב"ד אין משביעין אותו. זה רק בב"ד מוחזק בחסידות. אבל משרבו דיינין שאינן מומחין אין לדון כן ע"ש. והוא לשון הריב"ש ס"ס שצ"ב ע"ש. ותמה ע"ז בלח"מ דמשמע מדברי המ"מ שהמפרשים חולקים על הרמב"ם. והרי הרמב"ם בעצמו כ"כ בפכ"ד מה"ס ולזה כתב הלח"מ דהכא קאי הרמב"ם לפי דין הגמרא ולא בזה"ז וסמך בזה על מ"ש בה"ס עכ"ד. והנה שמחתי שכוונתי בקושייתי להלח"מ. אבל תירוצו תמוה דאין דרך הרמב"ם לסתום. וגם דא"כ למה לו להזכיר הכא סברא דאומדנא הרי כתב זה בפכ"ד מה"ס בכל ד"מ. ולמה כפל כאן ולא סיים כל הדין בזה. וגם מ"ש דאיירי לפי דינא דגמרא תמוה דהכא איירינן בתקנת הגאונים וכמפורש בלשון הרמב"ם שם שכתב כשראו הגאונים הראשונים שעמדו אחר חיבור הגמרא שרבו הרמאים וכו' ע"ש. אבל לפמ"ש א"ש דהרמב"ם ס"ל דהכא נוהג דין אומדנא גם בזה"ז לפי שכן הוא מעיקר הדין וכנ"ל ולזה שפיר כתב המ"מ שהמפרשים חולקים על הרמב"ם בזה וס"ל דגם בזה אין דנין דין אומדנא בזה"ז. אכן בלא"ה דברי המ"מ צ"ע דהנה דברי המ"מ הם ג"כ דברי הריב"ש כלשונו ממש בשס המפרשים והריב"ש הנ"ל לא קאי על דין זה דתקנת הגאונים דלא איירי כלל בזה ע"ש. וי"ל דאף המפרשים הללו מודים דגבי תקנת הגאונים דנין דין אומדנא גם בזה"ז. ונראה להוכיח שכוונת המפרשים על דין תקנת הגאונים מדכתב זה הריב"ש בשם המפרשים האחרונים ולא הביא שכ"כ הרמב"ם בעצמו בפכ"ד מה"ס. לזה מוכיח שהמפרשים הללו כתבו זה על דין דפ"ב מה' מלוה. ואפשר ראה המ"מ דברי המפרשים הללו שכתבו בפירוש כן על דין זה. ומ"מ דברי הריב"ש קשים דכיון דהוא לא איירי שם בתקנת הגאונים רק בדינא דגמרא א"כ למה הוצרך להביא מדברי האחרונים הו"ל להביא מדברי הרמב"ם בעצמו וכקושיית הלח"מ. ובלח"מ לא נתבאר זה. ולפמ"ש המהרי"ט בראשונות סי' קי"ב שלהחזיק דנין גם בזה"ז ע"פ אומדנא מיושבים דברי הרמב"ם בפשיטות דהכא הוי האומדנא להחזיק שלא להשביעו ולפלא על המהרי"ט שלא הרגיש בדברי המ"מ וריב"ש ולח"מ שהזכרנו ובמק"א הארכנו בזה בס"ד:
ועפ"ז מיושב ג"כ מה שק"ל על הרמב"ם וטור דנהי שאין משביעין אותו לשעבר לפי שניכר לב"ד שאין לו מ"מ יש להשביעו על להבא. ומצאתי בלח"מ שהקשה כן והוסיף להקשות דממילא נגלגל עליו לשעבר. ותירץ דכיון שמכירין בו לאדם כשר אין לנו להשביעו לשעבר אף ע"י גלגול. אבל על להבא ודאי משביעין אותו. ועוד כתב דאפשר שאין להשביעו אף על להבא כיון שהוא עני והולך בתום. ונשאר בצ"ע. אבל לפמ"ש א"ש שבאמת אין להשביעו על להבא שלא תיקנו הגאונים בכה"ג שאין זה כעין דאורייתא:
ועפמש"ל מיושבים דברי הרשב"א בתשובה סי' תרס"ד שהזכרנו שכתב שאם יראו שאין שומעים לקול ב"ד ומתעסקים בעירם יש להחרים עליהם שאם יתעסקו יתנו מס לעיר ההיא. דקשה ממ"נ אם הדין שיכולים להחרים גם על להבא הו"ל לפסוק שתיכף יחרימו שלא יתעסקו שם. ואם א"א להחרים להבא יקשה איך פסק להחרים עתה עליהם ומש"ל דהיינו משום שהמנהג להחרים בכל צרכי ציבור. הוא דוחק דזה שייך רק להחרים על הציבור שלהם. אבל לא להחרים על יחידים מעיר אחרת. אבל לפמש"ל א"ש דכיון שראו שהתעסקו באיסור. א"כ הרי הם חשודים לעבור ולזה מותר להחרים עליהם על להבא. ואף שבארנו דשבועה להבא אין משביעים לכתחילה רק בתורת גילגול. מ"מ הכא החרם הוא גם לשעבר דכיון שכבר התעסקו שם איזה פעמים ממילא אם יתעסקו גם לימים יבואו. אזי ישלמו מס מעת שהתחילו להתעסק בפעם ראשונה והוי פרעון המס גם על העבר. ואם לא יתעסקו עוד אזי אין שייך להטיל עליהם מס בשביל פעם או שני פעמים שהתעסקו שם. ויש להביא ראיות לסברא זו ואכ"מ:
וכן מצינו בח"מ סי' כ"ח ס"א ובסי' ע"א ס"ז שאין משביעין את העדים שיגידו לפני ב"ד האמת וכן אין מחרימים על עדות בפרט ליחידים רק בדרך כלל ע"ש בסמ"ע וש"ך בזה ומבואר שם שאם רואים ב"ד שיש לחוש לעדות שקר רשאים אף להשביע אף דהוי על להבא. וכן מצינו לפעמים שמחרימים שיטענו האמת וכן המנהג להחרים על גניבות ואבידות. ע' סמ"ע ס' רס"ז סק"ד. ואף דהוי על להבא מ"מ נהגו כן כדי להציל עשוק ולהעמיד האמת על תלו וכן מצינו בנחמי' י"ג שהשביע את ישראל שלא להתחתן בעובדי כוכבים. ומשמע שם שהשביעם שלא ברצונם רק גזר עליהם בכח שבועה. וכן בכמה מקומות מצינו שהעבירו המלכים הצדיקים את ישראל בברית לקיים את התורה. אף דהוי על להבא לפי שראו שהוא צורך שעה לחיזוק הדת. ובנחמ' י' איתא שחתמו על כתב אמנה באלה ושבועה לקיים דיני התורה יע"ש. אכן כ"ז הוא רק בצרכי הכלל וכמש"ל דציבור שאני:
היוצא לנו מדברינו דהיכא שאין לנו חשד על העבר אין לנו להטיל על יחיד שבועה וקב"ח על להבא. רק על הרבים מותר במקום שיש בזה תקנה וגדר. ואם יש חשד עליו על זמן העבר אזי יוכל להטיל עליו ח' ב"ד על העבר ולכלול בו גם על להבא אם רואים ב"ד שהוא חשוד גם על להבא וקשה להביאו לב"ד בכל עת ע"ז ולהשביעו. אבל להשביעו על להבא בודאי קשה הדבר. ורק אם ע"פ דין יש להשביעו כגון שיש רגלים לדבר כעין הא דתיבה פרוצה בח"מ ס"ס ע"ה אזי אפשר לגלגל על להבא היכא שיש ג"כ רגלים לדבר לחשדו על להבא. וצריך להיות מתון בזה למעשה ולראות שיהיה באופן שהחשד ניכר לכל באשר הוא דבר חדש לכלול בשבועה על להבא. אבל בח' ב"ד לשעבר נלע"ד שיש לכלול בפשיטות על להבא אם ניכר לב"ד שיש לחשדו על להבא. וכמו בסוטה שכיון שניכר שהיא פרוצה בודאי יש לחוש על להבא וכמ"ש כל באיה לא ישובון וע' ע"ז דף י"ז. אכן לכופו לחתום על כתב איסור נראה שאין יכול לכופו דמצי למימר לא ניחא לי דליפשו עלי שטרי. וע' סי' כ"ח בסמ"ע ס"ק ט"ו ובש"ך סק"ג. שוב אחר זמן רב מצאתי בשו"ת מהרי"ט חח"מ ס"ס ק"ה שנסתפק בענין להשביע על להבא. והעיר מהא דסוטה שהזכרנו וכתב דרק לגלגל אפשר על להבא ולא להשביע מתחילה ע"ש. וב"ה שכוונתי לדעתו:
ובהא דסוטה שמגלגל עליה שלא תטמא להבא הקשה המל"מ ספ"ד מה"ס בשם מהרי"ט דא"כ למה אמרינן דאשה שותה וחוזרת ושותה. הא כיון ששתתה פעם אחת יבדקוה המים גם אח"כ בעת שתזנה כדאיתא בש"ס וברמב"ם שם. ולענד"נ דבאמת גילגול שבועה דסוטה הברירה ביד הבעל אם לגלגל עליה או לא. וכמו שיכול למחול על קינויו כן יכול למחול על גלגול השבועה ולומר שעל פרט זה אינו חושדה. וכ"מ מלשון הרמב"ם פ"ד מה"ס שכתב יש לבעל לגלגל עליה וכו'. משמע שתלוי הדבר בדעת הבעל. והרמב"ם הוכיח זה מדיליף הש"ס בקדושין כ"ח גלגול שבועה מסוטה וקשה דלמא שאני התם דהוי גזה"כ. ולזה הוכיח הרמב"ם שתלוי בדעת הבעל. וקמ"ל קרא שהבעל יכול לגלגל עליה בכה"ג. ומינה ילפינן לעלמא. וממילא מיושב קושית המל"מ והמהרי"ט דשפיר אפשר שתהא חוזרת ושותה היכא שלא גילגל הבעל עליה שבועה דלהבא. ויש לי אריכות בע"ה בזה ואכ"מ]:
והנה אם ע"פ דין יש להטיל עליו ח' ב"ד על העבר מפני החשד נראה דאף שכתבו האחרונים שבמקום שע"פ דין יש להטיל עליו סתם ח' מנהג הדיינים להטיל עליו קב"ח מפורש. מ"מ בנ"ד ראוי שלא לעשות כן באשר קשה להטיל עליו שיקבל בח' מפורש על להבא וכעין מ"ש הפוסקים לענין עדות בס"ס כ"ח שאין להכריח לאיש לקבל עליו מפורש בשבועה או בח' שיגיד את אשר ידע באמת ע"ש בסמ"ע ס"ק ט"ו ובש"ך סק"ג. ונהי דמנהג הדיינים הוא להטיל עליו במפורש. זה רק לשעבר. אבל על להבא לא מצינו מנהג זה וכיון שכל עיקר הדבר הוא מנהג הבו דלא להוסיף עלה. ובפרט שהגילגול על להבא הוא ג"כ דבר חדש. ובאמת בכ"מ שצריך להטיל עליו סתם ח' מפני איזה חשד וכדומה נלע"ד שאין להטיל עליו במפורש. כי באופן כזה לא שבקת חיי לכל בריה באשר הרבה אנשים מוכנים לתת סך מסוים כדי להפטר מקב"ח אף שהוא באמת. וסתם ח' אפשר בנקל לזכות בב"ד להטיל על כל איש ואיש. וכן מנהגי במקום שאני רואה שהענין אמיתי אזי אם זכה עליו ע"פ דין סתם ח' אני מטיל עליו רק סתם ח' ולא קב"ח מפורש. והכל לפי ראות עיני הדיין ובלבד שיהא לש"ש. ועכ"פ בנ"ד לא יטילו עליו קב"ח במפורש רק סתם ח'. ואז יוכלו לכלול לו בח' זה גם על להבא: