אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק אורח חיים › סימן כא

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים · סימן כא

סימן כ

ע"ד שהעיר בחטים שנמצא בהם מבוקעות באופן שאין ששים בשאינם מבוקעות שלא יועיל לברר מהם את המבוקעות דכיון דחזינן שנתבקעו מחמת הגשמים שירדו עליהם במחובר מוכח שירדו גשמים על החטים בשעה שלא הוצרכו לקרקע ובירדו גשמים על התבואה קיי"ל בסי' תס"ז ס"ב דחיישינן אף בלא נתבקעו. ובס"ו שם התירו רק מפני שהגשמים לא שלטו באמצע. אבל הכא שלטו הגשמים בכל השיבולת. ודוחק לומר שקצתם נגמר בישולם לזה נתחמצו ע"י הגשמים וקצתם לא נגמר בישולם. ואף דמצינו כגון זה בנדה דף כ"ו בתאומים שאחד נגמר לשבעה ואחד לתשעה. מ"מ רובם ודאי נגמרים כאחד. ולזה י"ל שכולם נתחמצו אף שלא נתבקעו והמבוקעות מוכיחים על שאינם מבוקעות וכעין הא דקיי"ל בבצק חרש בפסחים מ"ו שאם החמיץ כיוצא בזה שזה אסור שזה מוכיח על זה. עכת"ד. הנה לכאורה יפה התעורר וכבר העיר בזה בשואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' פ"ז ומה"ת ח"ד סי' קפ"ב והביא שם ג"כ מהא דבצק החרש. ויותר מזה העיר בשו"ת פנות הבית סי' י"ח י"ט שאף אם אין לפנינו הרבה מבוקעות בכ"ז כיון שידוע שרבו גשמים קודם הקציר נחוש שמא נתחמצו במחובר ואינו ניכר. והנה מרוב טרדותי לא אוכל להאריך רק ארשום בקוצר את הנלע"ד בזה:

והנה לכאורה יפול חשש מעכ"ת בכל שנה על החטים שנמצא בהם מצומחות ואף פחות מס' דמ"מ הרי מוכח שירדו גשמים עליהם במחובר בשעה שלא היו צריכים לקרקע ונתחמצו דאי היה זה בשעה שהיו צריכים לקרקע לא היו מתחמצים ודין בירור הפצומחים מוזכר בפוסקים ע' תה"ד סי' קי"ד ובהג"מ פ"א מה' חו"מ ובכמה אחרונים. ותיקשי לפ"ז מה מהני הבירור: אף שי"ל דשם יש לתלות שנתחמצו אחר קצירה ממים שנפלו על הערימות או מליחות הקרקע כמפורש בהג"מ שם. מ"מ היכא שידוע שירדו גשמים על השבלים במחובר נחוש לכולם. וגם הלא כל התבואות הוחזקו שהגשמים יורדים עליהם וכן טל בכל בקר. והרבה תבואות ידוע שנקצרים כשאין צריכים עוד לקרקע ועכ"פ הוא ספק שמא א"צ לקרקע וכיון שיש מבוקעות לפנינו נימא שזה מוכיח שנקצר כשא"צ לקרקע ונתחמצו ע"י הגשמים. וצ"ל דשרי משום שיש להם חזקת היתר. ואף דבעודם מחובר וצריכים לקרקע לא היו ראוים להתחמץ. מ"מ ברגע שנגמר גידולם היו מותרים. והרי יש להם חזקת היתר ונימא דהשתא נתחמצו ע"י ליחות הקרקע כנ"ל. ועוד דהוי ס"ס שמא לא נתחמצו כלל במחובר. ואף אם נעשה חימוץ זה במחובר שמא לא נגמר בישולם רק של הללו שנראה שנתבקעו וביקועם מוכיח עליהם. ולפ"ז י"ל גם היכא שיש הרבה מצומחים דהוי ס"ס. וגם יש להם חזקת היתר כנ"ל:

ומ"ש כת"ר דודאי רובם נגמרים כאחת. לדעתי אינו מוכרח ואפשר שהעליונות מתיבשות מקודם מצד החמה ששולטת למעלה. וכעין הא דאיתא במנחות דף פ"ז שהיתים שהחמה שולטת בהם מתבשלים מקודם ע"ש ברש"י. וכן פירש הא"ע על פסוק וממגד תבואות שמש שהזרע והכרם מתבשלים ע"י החמה וכן איתא במנחות דף פ"ה שמביאים העומר מהמודרמות שהחמה שולטת שם ע"ש ועוד דזה ודאי שיש שיבולת שלא נתבשלה עדיין. ויש שנתבשלה כבר וכדאיתא בכמה דוכתי שיש פירות שמתבכרים תחילה. ובזה נדחה הראיה מבצק החרש דהתם אין חילוק בין עיסה זו לזו ולזה אמרינן שכיון שרואין שאחת נתחמצה בוודאי נתחמצה השנית. אבל הכא אדרבא נימא שאותם שלא נתבקעו מוכח שלא נתחמצו. אם מצד שעדיין לא נתבשלו בשעה שירדו גשמים. או שבהם לא שלטו הגשמים כ"כ. ורק בחטים שטבעו בנהר כתב הטור בשם הר"א והובא בש"ע שחוששין לחימוץ אף שלא נתבקעו כיון דודאי שהו הרבה במים וגם מינח נייחי. וכ"כ בהג"מ הובא בב"י סי' תס"ז דדווקא בלתיתה או שטבעו בנהר חוששין לחימוץ. אבל אם זלפו מים על החטים אין חוששין דאלת"ה יש לחוש לכל חטים שבעולם ע"ש. ובשו"מ מ"ק שם כתב דלהכי ל"א שהמבוקעות יוכיחו על שאינן מבוקעות משום שגם הביקוע אינו חימוץ גמור. משא"כ בבצק החרש דאיירי בחימוץ גמור וזה תמוה דהא אנו דנין למאי דמחמרינן דביקוע הוי חימוץ ושפיר נימא דה"ה נתחמצו שאר החטים שלא נתבקעו. והעיקר כמש"ל בזה. וכ"כ במעיל צדקה סי' ס"ט שאין לחוש לחימוץ בחטים שירדו עליהם גשמים במחובר אם לא שנכפפו השבלים לארץ ושכבו במים דהוי כמו נטבע בנהר וגם דהא רוב הפוסקים ס"ל דאין לחוש כלל בלא נתבקעו וכמ"ש הב"י סי' תס"ז. ולא דמי לבצק החרש דשם קים להו דאפשר שתתחמץ העיסה ולא יהא ניכר שום סידוק. אבל הכא קים להו שא"א החטה ולא התבקע. ועכ"פ הוי ס"ס ספק שמא לא חישינן כלל לחימוץ דאינן מבוקעות. ואף אם חיישינן שמא הללו לא נתחמצו מצד שעדיין לא נתבשלו עדיין בעת שירדו גשמים וכבר כתבו האחרונים בסי' תס"ז דבשעה"ד יש לסמוך על ס"ס בזה אף לאכילה ע"ש בע"ז וש"פ. ובשו"ת פינות הבית סי' י"ח פלפל בזה אי נוקמא אחזקה כיון דאתיליד ריעותא ודימה זה להא שנחלקו הפוסקים באתיליד ריעותא מחיים אי מוקמינן בחזקת היתר. ולענ"ד לא מיקרי ריעותא מה שירדו גשמים כיון דבגוף החטים ליכא ריעותא. משא"כ התם גבי טריפה איירי שנולד ריעותא בגוף הבהמה וע' פוסקים ביו"ד סי' נ' בזה. ובסי' י"ט שם כתב להחמיר בירדו הרבה גשמים משום דהוי ספק שמא נתחמצו. ולענ"ד העיקר כמש"ל שאין לחוש לזה כיון נתבקעו. ומש"ש רא' מהב"י ס' תס"ז שהביא דברי ההג"מ שכתב דהיכא שיש לתלות שמי הגשמים נבלעו בקרקע או ירדו במדרון אין לחוש לחימוץ וכתב עליו הב"י דהוי קולא יתירה לדעתי לא דמי כלל דשם איירי שהחטים מונחים בקרקע וגשמים יורדים עליהם. משא"כ במחובר שהחטים בשבלים. וגם כי השבלים מתנועעים מחמת הרוח והגשם ולא מיקרי מינח נייחי ושפיר י"ל שלא נתחמצו. ואף שמצינו חטים מבוקעות בהשבלים אחר קצירה. י"ל שאולי אותן חטים נשאר בהם הרבה לחלוחית המים והחמיצו אחר קצירה. או דנימא שמקצתם נתבשלו ונתחמצו במחובר והשאר לא נתבשלו או לא שלטו בהם המים כ"כ וכמש"ל. ועוד דהא כתבו הרבה פוסקים שחימוץ חטים אף בממקעות הוי רק דרבנן ומכ"ש באינן מבוקעות. וא"כ הוי ספיקא דרבנן:

והנה בעובדא דמעכ"ת יש מקום להחמיר יותר שכתב שראה בעצמו שבשבלים המחוברות בשיבולת אחת היו מקצת גרעינים מצומחים ומקצת אינן מצומחים וכן היו ברוב השיבולת ובאופן שלא היה ששים נגד המצומחים. וא"כ הרי לפנינו שהחמיץ במחובר. ונראה מדברי מעכ"ת שהיו מצומחים ממש דגרע ממבוקעות. ואולי רק שיטפא דלישנא הוא וכוונתו שהיו מבוקעים ולא ביאר כבודו אם היו המבוקעים מלמעלה במקום שרואה פני חמה או גם מלמטה. ואם הוא ספק י"ל שאותם שלא נתבקעו לא נתחמצו מפני שלא שלטו בהם הגשמים כ"כ. ואף אם שלטו בהם שמא לא נתבשלו אז עדיין מפני שהחמה לא שלטה בהם כ"כ. ובפרט שגוף חימוץ מבוקעות הוא רק מדרבנן לדעת הרבה פוסקים. והח"ס בסי' קל"ו כתב דאחמיץ במחובר הוי רק דרבנן. ומה שקשה עליו כבר ישב בשו"ת ברכת רצה סי' ע"ח ומה שהוכיח שם דבהא דדף ל"ג דקרי אחמיץ במחובר שלא היה לו שעת הכושר הכוונה שעצמות הדבר אינו ראוי ולא מצד שאינו ראוי מדרבנן. לע"ד אינו מוכרח. דהנה לכאורה קשה מנ"ל להש"ס שם דקרא דתתן לו ולא לאורו קאי רק על אם לא היה לו שעת הכושר. ונראה הסברא דכיון דבשעה שהיה ראוי לאכילה נתחייב בתרומה. שוב ע"י מה שנטמא או נתחמץ ונאסר באכילה לא נפטר מתרומה. אבל כשלא היה שעה"כ לא חל עליו חוב תרומה כלל והוכיחו זה מהא דדרשינן בשבת דף כ"ו מקרא דמשמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר שטבל טמא אין לך בו אלא משעת הרמה. אלמא שתורמין טבל טמא וע"כ צ"ל דמיעוטא דלו ולא לאורו קאי רק היכא שלא היה לו שעה"כ ולא נתחייב בתרומה כלל וכנ"ל. ולפ"ז י"ל דתלי בפלוגתא דר"א ור"י בבכורות ל"ד אי דרשינן מתרומתי שתי תרומות או לא. ואכמ"ל בזה. והנה הא דקאמרינן דאחמיץ במחובר צ"ע דהא אפשר שהחמיץ בתלוש קודם מירוח שלא נתחייב במעשר. וא"ל משום דבתלוש אם תרמו תרום משא"כ במחובר. דז"א דבאמת במחובר הוי ג"כ תרום אם כבר עומד לקצור ונתבשל כראוי. וכמ"ש לצדד כן בחיבורי ח"א סי' ל"ח מוכח מזה שהעיקר כמ"ש התו' בסנהדרין ט"ו דגבי תרומה ל"א עומד ליקצר כקצור וגם י"ל דאצטריך הכי למ"ד דלאו כקצור דמי. וע' בחיבורי שם בזה. וכ"נ דבעי לאוקמא לכ"ע דהא הומ"ל דבטומאה ג"כ משכחת לה שלא היה לו שעת הכושר למאי דאיתא בחולין קכ"ז דתאנים שצמקו באיביהן מטמאין טומאת אוכלין. וע"כ צ"ל דלא נקיט זה משום דבעי לאוקמא אף כר"י דס"ל שם שאין מטמא אף בצמקו כמ"ש התו' שם דף קכ"ח בתירוצם הראשון. ולתירוצם השני דצמקו גרע טפי י"ל דה"ה הכא צמקו התאנים גרע מתבואה עומדת ליקצר. שוב ראיתי שבמעיל צדקה סי' ס"ט הקשה ל"ל נקיט טומאה ול"ל נקיט דאחמיץ קודם מירוח. והוכיח מזה שמחמיץ אף קודם שנתבשל. ולענ"ד י"ל כמש"ל. ושיחמין במחובר ממש קשה לומר דהא התבואה יונק תמיד ליחות הקרקע והיא תדיר לח ובכ"ז אינו מתחמץ ואקצר]. ואף אי נימא שחימוץ במחובר ומבוקעות הוי דאורייתא או שהיו מצומחות ממש. מ"מ אין לחוש לשאינן מצומחות וכמש"ל דל"ד לבצק החרש וגם דאיכא ס"ס וחזקה כנ"ל. וכ"כ בשו"מ וברכת רצה שם להתיר בזה. וכ"כ במעיל צדקה ס' ס"ס שאין לחוש לגשמים משום דאגב מדלייהו לא מחמיץ. וכ"נ בשו"ת הרשב"א ס' ק"ב יעו"ש דשרי חטים שבערימות משום ס"ס. ויש להאריך בזה אך אין העת מסכמת וכן עמא דבר להתיר החטים ע"י ברירה:

וע"ד מ"ש הפוסקים שבעל נפש ימנע מלקחת חטים שיש בהם מצומחים ואף שבטלו בששים. ונסתפק כת"ר כמה פעמים ס' יהיו שאף בעל נפש לא יחמיר. וגם הא כתב הש"ך בסי' ל"ט שאין להחמיר במקום שפשוט התירו בש"ס ופוסקים והנה הרגיש כת"ר בעצמו דיש לחוש שמא במקום אחד יש פחות מס' אי נימא דאין בילה. וממילא יש לפשוט ספיקו הראשון שאם המצומחים מעטים כ"כ עד שאין כל ספק אם יש ס'. שוב ליכא שום חשש. ועוד יש חשש משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה. ואף שכתבו הפוסקים דשרי משום שאין כוונתו לבטל וגם משום שנטחן קודם איסורו. מ"מ עדיין יש לדון בזה דהא הוי איסור ניכר וגם באין כוונתו לבטל יש לדון. וע' שו"ת הרשב"א סי' תתל"א. וכ"כ הרשב"א בתה"א שער ד' בית ד' בשם הראב"ד דרק במשתמש בשפע התירו באינו מתכוין לבטל אבל בלא"ה אסור דגזרינן שמא לא יהא שיעור ביטול וכ"כ מהר"מ מרוטנבורג סימן ק"צ דבמשהו התירו וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן רכ"ב. ומקור הדין הוא ממשנה דמגורה שפינה בתרומות פ' י"א. וע' בחיבורי ח"ב סי' מ"ב מ"ג בזה ולזה בע"נ יחמיר עד שיהא רק מעט מאוד. שא"א לברר הכל ושהמנהג בכל דבר שלא להקפיד על כגון זה וכהא דמגורה וכמ"ש הרשב"א סי' רכ"ב בטעם הדבר. ואם ישיג שלא יהי בהם כלל מצומחים יקח אותם אף ביוקר, ויש לדון אם שייך בזה דין הידור מצוה ואקצר:

ופירוש בעל נפש שהביא כת"ר מפירש"י פסחים דף מ' חסיד. ובצידו נכתב ירא שמים החרד על נפשו ונראה שיש חילוק בין הפירושים. דחסיד מחמיר על עצמו אף בהיתר גמור אם יש בזה איזה צד פרישות. והחרד על נפשו שלא יכשל באיסור מחמיר רק במקום שיש קצת ספק איסור ולזה גבי לתיתה שיש לחוש שיתחמצו החטים ויהא חמץ גמור אמרו בעל נפש לא ילתות. אבל כשקצת חטים מצומחים ובוודאי יש ששים כנגדן. י"ל שא"צ להחמיר כיון שאין כאן מקום לחוש שאסורים מן הדין. ובחולין דף ו' איתא זה על חשש ספק ין נסך. אכן רש"י פי' שם אדם כשר. והר"ח פירש בפסחים שם אדם שמתרחק מריח עבירה ואקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה