אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק אורח חיים › סימן ו

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים · סימן ו

סימן ה

הנה בסידור הגאון יעב"ץ זצ"ל כן בשארי סידורים כתוב שאם מזכה עירובי חצירות ע"י אחר צריך לזכות מקודם ואח"כ נוטל מיד הזוכה ומברך ואומר בהדין עירובא והנה בש"ע ס"ס שס"ו וסי' שצ"ה ובטור שם איתא שבשעה שמקבץ העירוב או בשעה שמזכהו מברך. ולא נתבאר שם אם יזכה מקודם או יברך מקודם. ונראה שהגאון יעב"ץ ושאר אחרונים למדו זה מהא דאיתא בטוש"ע סי' תקכ"ז סי"ב גבי עירובי תבשילין שחוזר ונוטל מן הזוכה ומברך ואומר בהדין עירובא. אלמא שמזכה ואח"כ מברך. וממילא דה"ה בעירובי חצירות. שוב ראיתי שמפורש בלקוטי מהרי"ל הלכות עירובי תבשילין שבין בע"ח בין בע"ת יזכה מקודם ואח"כ יברך וזהו מקור האחרונים הנ"ל. ובפרדס הגדול כתב בסי' ק"ז שאחר קיבוץ הקמח ואפייתו קודם שישים העירוב במקום משומר יברך:

אכן באמת יפלא על הטוש"ע למה כתבו בע"ח שמברך בשעה שמזכה ובע"ת כתבו שמברך לאחר הזיכוי. והלא לא דבר ריק הוא. ועו"ק דהאי קיי"ל דבעינן עובר לעשייתו. וכיון שכבר זיכה הרי נעשה העירוב דהא כבר יש עי"ז לכל אחד מבני החצר פת במקום זה. וכן מפורש בב"י סי' שצ"ה שכתב שצריך לברך קודם שמקבץ העירוב כי אחר שכבר קיבץ הרי כבר נעשה העירוב. וכ"כ המג"א סי' שס"ו סק"כ. וא"כ ה"ה הא דאיתא שמברך בשעה שמזכה הכוונה קודם הזיכוי. ואף להפרישה שכתב שם דמברך בשעת הקיבוץ או לאחר הקיבוץ מפני שהעירוב חל בעת שנתנו בבית שבחצר והוי שפיר עובר לעשייתן ע"ש. מ"מ במזכה מודה שצריך לברך קודם הזיכוי אם המזכה והזוכה עומדים בבית שבחצר שמערבין בו עתה. ואולי מפרש הפרישה דהא דבשעה שמזכה שנזכר בטוש"ע איירי כשהזוכה עומד בחצר אחרת. ושפיר הוי בחד גוונא עם הא דבשעה שמקבץ שהעירוב חל בשעה שנותנו בבית שמניחין בו העירוב. ועכ"פ קשה טובא לפ"ז למה גבי ע"ת מברך אחר שזוכה הא בעינן עובר לעשייתן. ושם אין שייך סברא שצריך להניחו בבית שמניחין בו העירוב. והנה בעירובי חצירות כתב המג"א סי' שס"ו סק"כ שעיקר העירוב חל בכניסת שבת ולזה כל היום מיקרי עובר לעשייתן. אבל בע"ת לא שייך זה דהא צריך שיברור מנה יפה מבעוד יום כדאיתא בביצה ט"ו. ובאמת דברי המג"א צ"ע דהא בעינן שיברך על המעשה וכאן אין כאן מעשה דביה"ש קונה העירוב ממילא. וע' בפמ"ג שהרגיש בזה וכתב דזה רק בדיעבד שלא בירך מקודם יכול לברך אח"כ קודם שחל העירוב. ונראה הסברא בזה דהא אם כיון ביה"ש שלא יקנה לו עירובו ודאי שבטל העירוב. וא"כ צריך שיתרצה ביה"ש שיקנה לו העירוב. ולזה שפיר מברך על רצונו זה. ועכ"פ לכתחילה מצריך לברך קודם הזיכוי. וגם דאי נימא שיברך אחר הזיכוי. יקשה לשון הטוש"ע גבי ע"ח וכמש"ל:

ועדיין צ"ע דהא מפורש בשו"ת הרשב"א סי' י"ח שעל מצוה שאין בה מעשה וכגון השמטת כספים אין מברכין ע"ש. וכ"כ הכלבו הובא בב"י סי' תל"ב שאין מברכין על המחשבה. וה"נ הרי קניית העירוב ביה"ש אין בה מעשה. ולכאורה יש להוכיח שיש לברך על כוונת מצוה בלא מעשה מהא דסוכה דף מ"ו דרבנן דבי רב אשי מברכי כל אימת דממשמשי. והנה דעת רש"י ותו', והרמב"ם ורוב הפוסקים שטעם החיוב למשמש בתפילין הוא כדי שלא יסיח דעתו מהם וע' בתו' בסוכה שם ולפ"ז אין בגוף המשמוש שום מצוה רק המצוה במה שיכוין בדעתו לזכור במצות תפילין שעליו. והמשמוש הוא רק שעי"ז יזכרם. אבל באמת סגי רק בזכירה בעלמא שלא יסיח דעת מהם. אלמא שמברכין אף על דבר שאין בו מעשה רק כוונה בעלמא. ואף דאנן לא קיי"ל כרבנן דבי רב אשי. היינו משום דס"ל שהברכה הראשונה היא על כל הזמן שנושא תפיליו. והרי דעת הרבה פוסקים שאף אם מסיר תפיליו וחוזר ולובשן א"צ לברך רק כשנכנס באמצע לביה"כ ע' בטוש"ע סי' כ"ה אבל בהך סברא שאפשר לברך בלא מעשה לא מצינו פלוגתא בזה

ואף שאפשר שבשעת המשמוש עדיין לא הסיח דעתו. מ"מ תקנו לברך בשעה שממשמש שגורם בזה שלא יסיח דעת ויש לדחות דכיון שתקנו רבנן שימשמש ממילא הוי מעשה. אכן בתו' סוכה מ"ו שחקרו מה מברך בשעת משמוש משמע שאין הברכה בשביל תקנת חכמים בזה. רק בשביל גוף הדבר שלא יסיח דעת מתפילין ע"ש. אכן באמת אינה ראיה דשם מה שלבוש תפילין הוי מעשה גמור ומקיים מ"ע בכל רגע. רק כשמסיח דעתו מהם נפסקה מצותן ממנו. וכשחוזר ונזכר ומכוין למצותן חוזר ומקיים המצוה והוי כמעשה ממש. ומה שלבוש התפילין באותה שעה כאלו לבשן כעת וכעין הא דקיי"ל במכות כ"א ע"ב דשהייה בכלאים הוי כלבישה ע"ש וע' תו' שבועות י"ז ע"א ד"ה או. ואף שהתו' כתבו ביבמות צ' ע"ב ד"ה כולהו דאי נימא דמצות ציצית אינה בשעת עטיפה. לא אמרינן דהוי אח"כ כמעשה מה ששוהה כשהוא לבוש ע"ש. די"ל דגבי תפילין הוי ג"כ עיקר המצוה בשעת הנחה. וכן מוכח במנחות ל"ו דאיתא שם שמברכין משעת קשירה עד שעת הנחה ע"ש. וכן יש להוכיח מלשון הברכה שמברכין להניח תפילין, וכעין מש"ש התו' מהא דלהתעטף בציצית ע"ש ובלא"ה י"ל דשפיר מיקרי שוא"ת מה שאינו לובש בגד בלא ציצית. ומ"מ גוף הדבר מה שהוא לבוש בגד כלאים או תפילין הוי מעשה. ומצאתי שכ"כ הש"א סי' ל"ב. וע"ש שחולק על התו' בעיקר סברתם. עכ"פ י"ל דלהכי בירכו רבנן דר"א בשעת המשמוש משום דהוי כמעשה אבל בלא מעשה אין מברכין וכמבואר בשו"ת הרשב"א. והא דנקיט ברשב"א שם כגון שמיטת כספים לכאורה צל"ע דהא מצות שמיטה הוא שיאמר בפיו משמע אני כדאיתא בגיטין ל"ו וא"כ הוי מעשה דלענין ברכה ודאי הוי דיבור כמעשה. וכן מברכין על התורה ועל ההלל דהוי רק דיבור אך ז"א דשם באמת משמט ממילא. ורק כשאמר משמט אני יוצא בזה. ומותר לקבל אח"כ ע"ש בסוגיא ובמשנה שילהי שביעית. ועפ"ז יש לישב קושיית הגר"א באו"ח סי' מ"ז סק"ג שהקשה למה א"צ לברך בה"ת על הרהור בד"ת הא מצות לימוד התורה הוא גם בהרהור דכתיב והגית ונשאר בקושיא. ולפמ"ש א"ש דעל ההרהור אין מברכין שאין בו מעשה וכמ"ש בשו"ת הרשב"א כנ"ל. ויש עוד לדון מהא שמברכים על הפרשת תרומות ומעשרות שישנן במחשבה כדאיתא בקדושין מ"א ע"ב. וצ"ל דשם מחשבתו עושה מעשה שנעשה תרומה עי"ז וכדאמרינן בתמורה ג' ע"ב להדיא ע"ש. נשוב לנ"ד דבשעת קנין העירוב ביה"ש אינו עושה שום מעשה רק שהעירוב קונה ממילא ואף כוונה א"צ כלל. בודאי שאין שייך לברך על זה. וצ"ל כוונת המג"א דכיון דהמצוה נמשכת עדיין דגמר חלות העירוב הוי ביה"ש. לזה כשלא בירך עובר לעשייתן יכול לברך כל זמן משך המצוה כמ"ש התו' בפסחים ז' ע"ב ד"ה בעידנא. וע' ש"א סי' כ"ו בזה:

ולכאורה י"ל עפמ"ש הרשב"א בתשובה סי' י"ח דלהכי אין מברכין על צדקה ועוד מצות לפי שתלויים בדעת אחר שאפשר לא יתרצה לקבל זה. וכ"כ הרא"ש בפ"ק דכתובות סי' י"ב דלהכי אין מברכים על אירוסי אשה שמא תחזור בה. וא"כ ה"ה הכא הרי אפשר שיחזור בו זה ולא יתרצה לזכות עבור האחרים או אפשר שברגע זו גילו שאר בני החצר דעתם לפני עדים שאין חפצים בזכות זה. והוי ברכה לבטלה. ולזה ההכרח לברך אחר הזיכוי ולסמוך על מה שיקנה העירוב ביה"ש כנ"ל. אבל לפ"ז יקשה איך יעשה בע"ת דהא בע"ת לא שייכא סברא דקונה ביה"ש כמש"ל. וגם דא"כ גם אחר הזיכוי מנא ידע שלא גילו בני החצר דעתם דלא ניחא להו ועכצ"ל שסומך על החזקה דניחא להו במצות עירוב וכדקיי"ל שזכין שלא בפניו. ומ"ש בתשובת הרשב"א וברא"ש שם שחוששין שמא לא יתרצה השני. היינו במקום שאינו מצוה על השני. ואף דבאירוסין יש מצוה גם על האשה לישא איש וכמ"ש הר"ן בתשובה סי' כ"ז וע' אה"ע סי' א'. מ"מ אין המצוה לקחת דווקא את איש זה. ומש"ש דלהכי אין מברכים הדיינים על מצות דין לפי שאפשר שלא יקבלו הבע"ד את דבריהם. אין להקשות דהא הבע"ד מצווים לשמוע לדיני התורה. דז"א די"ל שאפשר שיאמרו שרוצים לדון אצל חכמים אחרים או גדולים מהם. וכעין דאיתא במד"ר דברים פ"א שאומר מוסיף אני עליכם דיינים וע"ש ברמב"ן עה"ת. ואין לחוש שמא לא יחפוץ הזוכה לזכות עבורם אף שהוא אינו עושה מצוה רק מסייע במצוה. דכיון שרואה שהלה סומך עליו ומברך על מצות עירוב. מוקמינן ליה אחזקתו שלא יחזור בו שיוגרם על ידו ברכה לבטלה. כיון שאין הדבר נוגע לו לעצמו. ואף דבשאר מצות שנעשים ע"י אחרים אין מברכים י"ל דכיון שע"פ רוב אין השני מרגיש שהלה סומך עליו ומברך או שאינו שואל אותו מקודם אם יוכל לסמוך עליו. לזה לא תיקנו כלל ברכה במצוה זו. אף שאפשר שיזדמן שישאלנו ויאמר לו שמסכים ע"ז באופן שיסמוך עליו ויברך. מ"מ לא פלוג בזה. וכ"כ הפוסקים בכגון זה. משא"כ גבי עירוב עיקר מצותו הוא שיעשה בעצמו ויברך. ורק כשמזכה ע"י אחר שאינו מבני החצר צריך דווקא שידע הזוכה שהלה סומך עליו ומברך. בזה שפיר מברך. וה"ז דומה להא דקיי"ל בעירובין ל"ב דחזקה שליח עושה שליחותו היכא שהלה סומך עליו ונוגע לדבר מצוה ע"ש בסוגיא. וע' רמב"ם פ"א מה' מעשרות ה"ח והוא מהירושלמי שאם אמר שיעשר עליו יכול לסמוך עליו וע"ש בכ"מ מה שחילק בזה וע' מל"מ פ"ד מה' בכורות ואכמ"ל בזה:

והנראה בזה דהנה קיי"ל בסי' תקכ"ז ס"כ דבע"ת אם לא אמר בהדין עירובא לא מיקרי עירוב. ואף אם אמרו ודילג בו איזה מלאכה. אסור לעשות אותה מלאכה מיו"ט לשבת. אבל בעירובי חצירות כ"ע מודו דהוי עירוב אף אם לא אמר בהדין עירובא. וכ"כ המג"א שם סקכ"ג ע"ש. ודברי הט"ז שם סקי"ח צ"ע דמה שייכא הברכה לאמירת הדין עירובא וכמ"ש המג"א שם סקכ"ח דודאי הברכה אין מעכבת גם בע"ת. ואמירת הדין עירובא מעכב בע"ת. ועכ"פ לפ"ז א"ש דבע"ת מברך לאחר הזיכוי קודם אמירת הדין עירובא. כיון שעיקר גמר עשיית ע"ת הוא באמירת הדין עירובא. ושפיר הוי עובר לעשייתן. אבל קודם הזיכוי הוי עובר דעובר ואסור לברך אבל בע"ח שאמירת הדין עירובא אינו מעכב ונגמר העירוב ע"י הזיכוי. בזה ודאי צריך לברך קודם הזיכוי. ומדוקדק היטב לשון הטוש"ע שכתבו גבי ע"ח שמברך בשעה שמזכה. ובע"ת שמברך אחר הזיכוי. ודנקטי בע"ח הלשון בשעה שמזכה ולא קודם הזיכוי. היינו להורות שצריך שיהא הזוכה מוכן ומרוצה לעשות זאת וכמש"ל שכל שאין הזוכה יודע שהמזכה סומך עליו לברך על מצות עירוב. אסור לברך כי שמא לא יתרצה הזוכה לזכות עבורם:

ולכאורה י"ל דמ"ש בשעה שמזכה. היינו בשעה שהזוכה מגביה העירוב שאז חל הזיכוי. דהא קיי"ל בעירובין מ"ט ע"ב ובש"ע סי' שס"ו שצריך להגביה טפח. אבל ז"א דבאמת אין ההגבהה מעכבת וההגבהה היא רק כשהדבר הוא סמוך לקרקע צריך להגביהו משום דהוי לבוד לקרקע וע' תו' עירובין ע"ט ע"ב וכתובות ל"א ע"ב וב"ק כ"ט ע"ב בזה. וכ"ה לשון השו"ע בסי' שס"ו ס"ט שצריך להגביהו מן הקרקע טפח. ובח"מ סי' קצ"ח ס"ב לא הזכיר זה דהיינו מן הקרקע. וצע"ק למה לא ביאר זה. ובסמ"ע שם הביא הטעם משום לבוד. ובמג"א סי' תקכ"ז סקי"ב כתב דלאו דווקא מן הקרקע רק שיהא גבוה טפח ממקום שהיה מונח שם. ויש לדון בדבריו ואכ"מ. ובהא דעירוב פירשו הרבה ראשונים הכוונה שצריך להגביה טפח אף בלא זיכוי רק מטעם הכירא וע' ב"י סי' שס"ו שכ"ה דעת הרמב"ם ג"כ. ועכ"פ גוף הזיכוי סגי כשלוקח הדבר לידו בכוונת זיכוי דהא ידו קונה. רק שי"ל דבמקום שהדבר לא נכנס כולו לידו. לא קני בתורת יד רק בתורת הגבהה כדאיתא בירושלמי פ"ב דגיטין. וכ"כ הרעק"א בתשובה סי' רכ"ב שלזה צריך בגט להזהר שיהא כולו ביד האשה וע' פ"ת סי' קל"ט. אך מ"מ א"צ שיגביה את ידו. רק כיון שידו גבוהה מן הקרקע טפח סגי וכמש"ל שהטעם משום לבוד. וזה מיקרי הגבהה שמוגבה בידו. וע' ט"ז ס' שס"ו סק"ו וכ"כ הסמ"ע בסי' קצ"ח סק"ד שידו קונה בלי הגבהה. ורק מש"ש זה אהא דסגי בטפח קשה וכבר הרגיש בזה בנה"מ שם סק"ב. וע"ש בסק"ג לענין אם יוצא קצת מתוך ידו אי בעי הגבהה ג"ט. ולא הזכיר דברי הירושלמי שהזכרנו. ובסדר הגט ס"נ מבואר שיגביה הבעל הנייר והדיו ג"ט. וכתב בס' ברכת המים שאם לא הגביה יש לפסול. ותמהני שלא ביאר שאם ידו גבוהה מן הקרקע ג"ט. א"צ שיגביה עוד. ועכ"פ נהי דבעירוב צריך להגביה טפח בכל גוונא משום דעת הפוסקים דס"ל הטעם משום הכירא וכמש"ל. מ"מ גוף הזיכוי נגמר בשעה שלוקח לידו ולזה צריך לברך בע"ח קודם הזיכוי. ואולי י"ל הכוונה שיתן ליד הזוכה והזוכה יכוין בפירוש שלא לזכות עדיין. ואז יברך המזכה. ואח"כ יגביה הזוכה ויכוין לזכות. אך שוב לא הרווחנו בזה דעכ"פ הרי מברך קודם זכייתו. ועוד דלדעת הסוברים שהזוכה נעשה שלוחו של הזוכה ולא של המזכה. א"כ איך יברך על פעולת חבירו וכמ"ש המג"א סי' שס"ו סק"כ. אבל כשמברך קודם שנותן להזוכה הרי הוא מברך על מעשיו שנותן בידו לחבירו ועוד דהא כבר כתב הט"ז סי' תרנ"א סק"ה שאין לברך אחר שנטל הד' מינים בשביל שלא כיון לצאת בהם. דיש לחוש שישכח ויכוין לצאת קודם הברכה ע"ש. וה"ה הכא. ויש עוד לדון בזה דכיון שמחזיק מקודם את של חבירו הרי הוא שלוחו ונפקד שלו ואיך יכול לזכות אח"כ ולהעשות שלוחו של הלה שזוכה בשבילו אבל ז"א ע' תו' ב"ב דף פ"ו ובפוסקים ח"מ סי' קפ"ד ור' ואכמ"ל בזה. ולבד זה הא בירושלמי פ' הרואה פליגי אמוראי אם יברך עובר לעשייתן או בשעת עשייתן. ואנן קיי"ל שיברך עובר לעשייתן. וע"כ צריך לברך קודם הזיכוי:

ועדיין יש לדון בזה עפמ"ש בשו"ת הרשב"א סי' י"ח דהיכא שאפשר לעקור אח"כ המצוה ולבטלה אין מברכין עליה דחיישינן שמא תיעקר אח"כ והוי ברכה לבטלה. וקשה דא"כ איך מברכין על ע"ח או עירובי תחומין הא בידו לחזור בו קודם כניסת השבת ולסלק א"ע מעירוב זה או להניח עירובי תחומין לרוח אחרת. וכן יקשה מהפרשת תרומה דהא אפשר למיעקרה ע"י שאלה. אבל באמת לק"מ דשם איירי קודם שנעשתה המצוה. ועשיית המצוה תלויה ברצון אחר שעליו לא חלה המצוה כלל. וכעין צדקה דמייתי הרשב"א שאין חיוב על העני לקחת צדקה. וכן מייתי שם מהא דאונס שותה בעציצו שאין מצוה על האשה שתנשא לו. ולזה אפשר למיעקרה ע"י שלא תרצה לינשא לו. אבל הכא הלא מצות עירוב מוטלת על כל דיירי החצר וגם עושה כעת המצוה. ולזה אין לחוש שמא יחזרו בהם אח"כ להניח העירוב במקום אחר. דהא המברך לא יסכים ע"ז כדי שלא תהא ברכתו לבטלה. וממילא בלעדיו לא יוכלו לקיים המצוה לערב בחצר. ובע"כ ישאר העירוב הראשון. ובפרט למאי דקיי"ל ס"ס שס"ז שמערבין בע"כ. וכן בעירובי תחומין אין לחוש שיחזור בו ויגרום ברכה לבטלה. וכן בתרומה. ובאמת יש לדון דאפשר כיון שכעת מניח ע"ת למזרח שפיר מברך ואח"כ כשחוזר בו ומניח לצד מערב לא הוי ברכתו ראשונה לבטלה. דהא שפיר עשה מצוה ובירך עליה ומה לנו בזה כיון שמצות חכמים היתה כן שיוכל לערב אח"כ לצד אחר. וכן כששואל על התרומה. י"ל ג"כ דכיון שבירך בשעה שעשה המצוה כהוגן מותר לישאל אח"כ ואין לו לחוש למה שיצטרך לברך שנית. וכן מוכח בנדרים דף נ"ט דבעי למימר דתרומה הוי דשיל"מ ע"י שאלה. ודחי דכיון דלאו מצוה לאיתשולי לא מיקרי דשיל"מ וקשה דתיפוק ליה דאסור לישאל בשביל הברכה. ועכצ"ל כמש"ל וזה דורש אריכות ואכ"מ. ועכ"פ בנ"ד אין שייך זה:

ולכאורה י"ל דלהכי יברך בעירובי חצירות אחר הזיכוי לפי שהעירוב נעשה כשמניחו בבית אבל לא כשמונח בידי הזוכה שאז הוא ברשות הזוכה. וכן בעירובי תחומין העירוב נגמר בשעה שמניחו בקרקע. אבל באמת ז"א דאטו כשמונח העירוב על השולחן שגבוה מן הקרקע לא הוי עירוב והרי מפורש בעירובין ע"ג דהוי עירוב. ואף אם השולחן אינו של הבעה"ב. שלא מצינו חילוק בזה. דעיקר הטעם הוא דעירוב משום דירה כדאיתא בעירובין דף מ"ט. והדירה הוא במקום פיתא כדאיתא בדף ע"ג. וכיון דפיתו מונח בבית זה אין נ"מ אם הוא מונח על השולחן או ביד אדם אחר. וכן גבי עירובי תחומין לא בעינן שיניח בקרקע וכדאיתא בעירובין דף ל"ג דסגי שיתננו בכלכלה ורק שיוכל ליקחנו בשבת ע"ש:

מסקנא דמילתא שהעיקר להלכה לברך בעירובי חצירות ובעירובי תחומין קודם הזיכוי רק בשעה שהזוכה עומד מוכן לפניו ויודע שמברך על העירוב בשביל שרוצה לזכות על ידו. ומתרצה לזה. והמזכה יחזיק הלחם בידו קודם הברכה וכמ"ש הפוסקים בסי' תרנ"א ע"ש בט"ז סק"ה דלא מסתבר לברך כשהוא בכלי. ובעירובי תבשילין יברך אחר הזיכוי כמפורש בטוש"ע. ומאן דמברך גם בע"ת קודם הזיכוי לא משתבש דכ"כ בברכי יוסף סי' תקכ"ז בשם ספר טור ברקת לברך מקודם ואין ספר זה ת"י לדעת טעמו. וטעמו נראה משום דס"ל כהפוסקים דגם בע"ת אין מעכב אמירת הדין עירובא. ואף להפוסקים דמעכב. מ"מ שרי לברך קודם הזיכוי ולא הוי עובר דעובר לעשייתן. כי הלא עיקר העירוב הוא בשעת הזיכוי ואמירת בהדין עירובא בא רק לגמור המצוה. והויא כמצוה נמשכת שיש לה שני פעולות דודאי מברכין קודם התחלת עשיית המצוה. וכמו להפוסקים דס"ל דמברכין על התפילין ברכה אחת דמברך קודם שמניח תפילין של יד. ובד' מינים שמברך לאחר שנוטל הלולב קודם שנוטל האתרוג כמ"ש הט"ז בסי' תרנ"א סק"ה. היינו כמש"ש הטעם שאין סברא לברך בעוד שמונחים הד' מינים בכלי וכמו בתפילין דקיי"ל בסי' כ"ה ס"ח שיברך אחר ההנחה קודם ההידוק. אבל בנ"ד שפיר יחזיק בידו העירוב ויברך ואח"כ ימסור להזוכה.. וגם בד' מינים יש לדון בזה ואכ"מ וע"ש במג"א ואחרונים. ועכ"פ בנ"ד לענ"ד הדרך היותר נכון לעשות כדעת טור ברקת לברך קודם הזיכוי אף בע"ת. אך מי ירום ראש להכריע נגד הטוש"ע וכל האחרונים אבל ודאי דעביד הכי לא משתבש וכמש"ל שפשוט דלא מיקרי קודם דקודם. וגם דבזה יצא ידי הפוסקים דס"ל דהדין עירובא אינו מעכב גם בע"ת. אכן בע"ח פשוט שצריך לברך קודם הזיכוי ודלא כמ"ש הגאון יעב"ץ וכדמוכח משינוי לשון הטוש"ע וכמש"ל:

וראיתי בפרי עץ חיים, שער השבת פ"ד ובסידור האר"י זצ"ל ובספר נגיד ומצוה בדיני ע"ח שכתבו שיערב תחילה בעדו ויברך על מצות עירוב ויאמר בהדין עירובא ואח"כ יתן ליד אחר שיזכה לכל בני החצר. ובפע"ח שם ובנו"מ הלשון כי כן הדין שאחר שמערב בעדו יזכה לאחרים. והדברים נפלאים דמה שייך בע"ח לערב בעדו דכיון שהוא מזכה משלו לכל בני החצר א"כ העירוב מונח בביתו. והבית שהעירוב מונח בו א"צ לערב כדקיי"ל בעירובין מ"ט ובש"ע סי' שס"ו. וגם מה שייך בעירובי חצירות שיערב בעדו מקודם. דהא בע"ח אין יכול אחד לערב בעצמו רק כל בני החצר ביחד. ורק כשגובה העירוב מבני החצר שייך לומר שיתן הוא בעצמו מקודם. וצ"ל כוונתם לפי מנהגם שהיו מניחים העירוב בביהכ"נ כדאיתא בסי' שס"ו ס"ג. לזה כתבו שמקודם יזמין מה שהוא נותן לעירוב ואח"כ יזכה לאחרים. אבל עדיין לא ידענו מנ"ל זה. ובפרט מ"ש הנו"מ שכן הדין. ואולי הוציא זה מלשון הפוסקים שכתבו שיברך בשעה שמקבץ העירוב. ומפרש הכוונה בשעה שכבר נתן בעצמ' אבל בעירובי תבשילין י"ל סברא זו דהא צריך לעשות בעצמו ע"ת ולברך עליו. וזה א"צ זיכוי. ושפיר יברך מקודם דהא עושה ע"ת לעצמו. ויזכה אח"כ לאחרים. וכ"כ בסידור האר"י זצ"ל גבי ע"ת שיברך מקודם ואח"כ יזכה לאחרים ע"ש. והסברא ברורה דבע"ת יברך קודם שיזכה מטעם הנ"ל. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שאיזה מתלמידי הר"י זצ"ל שמעו ממנו לענין ע"ת שיערב תחילה בעדו ויברך ואח"כ יזכה. וכתבו זה לענין ע"ח. אף שבאמת גבי ע"ח לא שייך זה כמש"ל. ועכ"פ זכינו לדין דבין בע"ח ובין בע"ת צריך לברך ואח"כ לזכות. רק שבע"ת ראוי שבשעה שלוקח בידו הפת והתבשיל יכוין לעשות ע"ת בשביל עצמו וע"ז יברך תיכף:

ולכאורה קשה על מש"ש הר"י זצ"ל שיאמר בהדין עירובא ואח"כ יזכה. דכיון שעדיין לא זיכה איך יאמר בהדין עירובא יהא שרי לנו ולכל הדרים בעיר הזאת. ובע"ח לכל הדרים בחצר זה. וצ"ל בדעתו דאמירת בהדין עירובא הוא רק להוציא בפיו כוונת ותכלית עירובו. וזה אין נ"מ אם אחר הזיכוי או קודם הזיכוי. דכיון שמזכה תיכף הרי ידענו שמזכה להם על דעת דבריו שאמר מקודם. ובכ"ז נלע"ד שבזה אין לשנות מלשונות הפוסקים. ויאמר בהדין עירובא אחר הזיכוי והברכה קודם הזיכוי כמ"ש האר"י זצ"ל וכמש"ל:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה