אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק אורח חיים › סימן א

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים · סימן א

חלק אורח חיים

בע"ה תשרי תרל"ד

ע"ד מה שהחזיקו איזה אנשים בעליות של ר"ה ויו"כ במקח קבוע זה כמה שנים, וטוענים טענת חזקה, ואנשי העיר רוצים לבטל חזקתם, כי הוא הפסד גדול לביה"מ

מקור הדבר הוא בשו"ע או"ח סי' קנ"ג סי"ז שמי שהיה בביתו ביהכ"נ אין לשנותו. ושם סכ"ב אדם שרגיל בגלילה וכדומה אסור להעבירו. וכ"ה ברמ"א בח"מ סי' קמ"ט סל"א. והנה הך דביהכ"נ הוא ממהרי"ק שורש קי"ג ושם נתבאר טעמו משום חשדא ויליף לה מעירוב בבית ישן דגיטין נ"ט ודייק דע"כ איירי דאיכא שום טענה דאלת"ה ל"ל טעמא דחשדא בלא"ה מהיכי תיתי לשנות. והנה למאי דמשמע מתשובת מהר"ם שהובאה בח"מ סי' קמ"ט בהך דגלילה שיש בזה דין חזקה גמורה וכן הבינו האחרונים שם. קשה טובא על המהרי"ק ל"ל טעמא דחשדא תיפוק ליה דהויא חזקה. ובשלמא בהך דגיטין י"ל דלא הוי מצוה כלל שיהיה העירוב מונח בביתו. אח"כ מצאתי בחי' רעק"א באו"ח סי' קנ"ג שהקשה כן ונשאר בקושיא ע"ש. ובלא"ה צ"ע טובא מהך דשיפורא דאיתא בגיטין שם דלית ביה חזקה. לא מיבעיא לפירוש שני שברש"י דהיינו שופר נדבה בודאי מצוה רבה אית בה. אלא אף לפי' ראשון בשופר דתקיעה. ג"כ נראה דאית בה משום מצוה. וכן משמע במהרי"ק שם שמזרז החזן לתקוע ע"ש:

ובאמת תמהני עמ"ש במג"א ובבה"ט סקכ"ז הלשון יותר מבואר דאף בענין כבוד ג"כ יש חזקה דהא מפורש בגיטין שם דמשום כבוד ליכא חזקה דפריך אי לימא משום כבוד והא ההוא שיפורא וכו'. ועוד תמהני על המהרי"ק שנדחק מה טענה יש בזה. והלא הדבר כפשוטו שהשני אומר שיהיה בביתו מונח ג"כ זמן כמו שהיה מונח בבית הראשון ועפ"ז י"ל מש"ל להקשות מחזקה. דהכא שבעלי העירוב כולם שותפין בזכות זה. א"כ הא קיי"ל דשותפין אין להם חזקה זה על זה בדבר שא"א להשתמש כאחד. וי"ל שהניח לו מקודם כדי שישתמש הוא אח"כ. משא"כ במצות גלילה וכדומה שאין דרך להניח זמן רב לאחד. דהא לכל הקהל יש חלק. ובאמת נראה דגם בעירוב יש זכות משום כבוד כדמוכח בש"ס. וכן למ"ש הרמב"ם בפי' המשנה שם דיש לו הנאה שפטור מעירוב. ובלא"ה נ"ל דאיכא ג"כ בזה קצת מצוה וכן משמע בירושלמי פ' הדר הל"ז דאיתא התם ר' אמי ב"ר בון מברך עלוי בלילי שובתא לומר שנעשה בו מצוה. תמן תנינן מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום א"ר אבון בדייר ישן הוא מתניתא. ומשמע הכוונה דדווקא שהבעה"ב הוא ג"כ ישן. משא"כ כשעתה דר בו אחר. וכן פי' הק"ע ע"ש ובפ' הניזקין הל"ט. אכן זה ניחא רק לשיטת הרמב"ם ור"ת אבל לפירש"י קשה וגם בלא"ה יש סתירה לזה מהא דפריך בש"ס דילן מהא דשיפורא דהא יש לחלק דהכא הוי באותו איש משא"כ התם:

ולכאורה י"ל דלמ"ד משום כבוד לא היה מחלק בין דיור ישן לחדש. וארווחנא בזה לישב קושיית המג"א בסי' שס"ו מהך דשיפורא אהך דראנ"ח שמסתפק במכר ביתו והביא בשם הכנה"ג לחלק בדוחק בין מת למכר. ולפמ"ש א"ש דלמסקנא באמת אף במת שפיר דמי. וכן יש לישב בזה מה שקשה טובא על שיטת ר"ת שהחשד הוא מפני שגנבו מן העירוב דהא גבי שיפורא נמי שייך האי חשדא. אבל לפמ"ש א"ש דלדידיה באמת דוקא באותו בעה"ב כנ"ל. אך נראה דמשום כבוד וכן באינך דווקא במת שייך לומר שיורשים אותו בניו דכל ענין כבוד ילפינן לה ממלך וכה"ג שבניו יורשים אותו בזה וכדילפינן מזה לכל מינויי רבנות ושררה וכדאיתא בספרי פ' שופטים וברמב"ם פ"א מה' מלכים. משא"כ במכר ביתו בודאי אין זכות זה תלוי בביתו אכן לטעמא דחשדא לפיר"ת שיחשדוהו שגנב מן העירוב. גם במכר י"ל שחושדים את הבעה"ב החדש שהוא מוחזק להם לגנב. ואיכא עוד חשדא טפי. והנה המג"א והק"ע הביאו דלשיטת ר"ת במכר מותר לשנות. ולענ"ד אינו כן כנ"ל:

ולכאורה קשה טובא לפיר"ת דהא קיי"ל בעירובין מ"ט ע"א דהמקפיד על עירובו אין עירובו עירוב וא"כ איך אפשר שיחשובו שבשביל זה שינו מקום העירוב. וכן משמע בשבת קי"ז ע"ב שהבית שהיה מונח בו העירוב היו אוכלים אותו. דקאמר רב אמי ורב אסי כי מיקלע להו פיתא דעירובא שרו עילויה ופירש"י והר"ן שפעמים היו מניחים העירוב בביתם ופעמים בבית אחר ע"ש. ועו"ק לפמש"ל דבמכר ומת איכא חשדא טפי לפיר"ת. א"כ אכתי קשה מהך דשיפורא וכמש"ל שיחשדו משום גניבה לפי' שופר נדבה. ונראה שבאמת כוונת ר"ת שאין הטעם שלא ישנו כדי שלא יחשדו את בעה"ב. דאטו מי שהפקיד דבר אצל אחד זמן מה. אינו רשאי להפקיד אח"כ אצל אחר. רק הכוונה שכיון שיחשבו ששינו המקום בשביל חשש גניבה. א"כ הו"ל מקפידים ואין עירובם עירוב. ויחשדום שמטלטלים בעירוב פסול וכעין פרש"י. רק דפירש"י לא ניחא ליה דבודאי מסיק אדעתיה שהניחו במקום אחר משא"כ בשיפורא ל"ח לחשדא כלל. ומה שפי' התו' דבשיפורא ליכא חשדא שיודעים שמניחים אצל הריש מתיבתא לחלק לתלמידים לענ"ד צ"ע דא"כ מאי פריך נמי מעיקרא גבי כבוד. וגם גבי עירוב איכא טעמא שיהא מונח בבית כל אחד ואחד איזה זמן וכמש"ל בשם רש"י והר"ן. וא"כ אף לפיר"ת יקשה הירושלמי הנ"ל. ורק להרמב"ם שפי' משום הנאה שפטור מעירוב י"ל. ואפשר שלזה השמיט הרמב"ם טעם ש"ס דילן משום חשדא. לפי שנדחקו בזה המפרשים. וכדרכו לתפוס לפעמים שיטת הירושלמי. אך דא"כ הו"ל להביא הך דינא דדווקא בדיור ישן. ולא הזכיר זה כלל:

עכ"פ משמע מהירושלמי וכן מש"ס דילן בשבת קי"ז לפירש"י והר"ן הנ"ל דיש בזה משום מצוה ג"כ לפי שהוא בוצע על הלחם הלז, ומכ"ש למ"ש המג"א סי' תקכ"ז סקט"ו שמניחו ללחם משנה ואינו אוכלו. אבל הדבר כמ"ש דכיון שהם שותפין אין שייך בזה חזקה. ואף שכתב הרשב"ם בב"ב מ"ב ע"ב בהא דשותף אין לו חזקה בדבר שאין לו דין חלוקה. מפני שטוען שכן התנה. הוא לאו דוקא. דה"ה אם אומר סתם שהניח לו להשתמש בכולה כמה שנים ע"ד שאח"כ ישתמש הוא. וכן משמע בשטמ"ק שם. ולזה צריך הכא טעמא דחשדא. אבל על המהרי"ק קשה דתיפוק ליה מטעם חזקה:

ולכאורה צ"ע דמה שייך בזה חזקה וכי הוא דבר שהוא ברשותו והחזיק בו. וגם הא קיי"ל דבעי חזקה שיש עמה טענה. והמהר"ם שבמרדכי פ' ח"ה שהבאתי למעלה לאו מטעם חזקה קאתי עלה. רק מצד שאין ראוי להעבירו מזה. וכמו כה"ג שאין להעבירו אף אם אירע בו קרי והוצרכו למנות אחר ע"ש. ומאין פשוט להאחרונים לתפוס בזה דין חזקה גמורה. והיה נראה ללמוד זה מהך דב"ב נ"ט ע"א דצינור המקלח מימיו לחצר חבירו בא בעל הגי לסותמו בעל החצר מעכב עליו דא"ל כי היכי דאת קנית לך חצר דידי למשדא ביה מיא לדידי נמי קני לי מיא דאיגרך. אלמא ששייך בכה"ג חזקה אף שהמים לא באו עדיין לעולם ולא קנה אותם כלל אך היא גופא צריכה רבא מ"ט שייך בזה חזקה:

אבל באמת אדרבא מהתם מוכח להיפוך דהא צריך להבין אריכות לשון הש"ס. כי היכי וכו'. וכי מה מצינו בא ללמוד בזה. אבל נראה שהוא כמו קנין. שלזה מחלתי לך מקום חצירי כדי שישתעבד לי איגרך וצינורך להורדת מים. והו"ל כחליפין וקנו זה לזה בחזקה. והו"ל כמוכר דקל לפירותיו ושובך לצורך יונים הבאים בו ע' תו' ב"ב ע"ט ע"ב ובסוגיא שם ובכה"ג צריך לאוקמא המשנה שם פ' ע"א הלוקח פירות שובך וכו'. שוב ראיתי שכן פי' הרשב"ם בדף נ"ט שדרך מקח וממכר הוא שלזה נתרצה להניח לו מקום צינורו בחצר ע"ש. ואף שלא דיברו כלל מזה ויכול לטעון אם אתה חשבת זה לתשלומין אני לא רציתי זה. אזלינן בתר אומדנא וירדו חז"ל לסוף דעת בנ"א דבכה"ג גמרו ומקנו אהדדי. וכן צ"ל בכל הני דאמרינן לאלתר הוי חזקה ומחילה אף דקיי"ל דברים שבלב אינם דברים גבי מחילה ע' קצה"ח סי' י"ב בזה. מ"מ דברים שגלוים לכל העולם שכ"ה בלבו ואומדנא דמוכח אזלינן בתרייהו וכמ"ש בקצה"ח שם:

וא"כ מוכח מלשון הש"ס ומדברי הרשב"ם דדוקא בכה"ג הוי חזקה. אבל כשאין שום אמתלא לומר שהקנה לו אין שייך בזה שום חזקה ובמאי קנה אותו. ומיושבים דברי המהרי"ק. ואף די"ל שלזה הקנה להם המקום כדי שישתעבדו הם להתפלל שם תמיד והוי קנין גמור. מ"מ הא קי"ל פועל יכול לחזור בו בחצי היום. וא"כ יכולים לחזור מהשיעבוד. וזה דוחק לומר שדומה לקבלנות דמה קבלנות שייך בזה רק ששעבדו עצמם שכ"ז שיצטרכו להתפלל יתפללו שם. עכ"פ ליכא סברא להך חזקה. רק מצד כבוד וכמ"ש מהר"ם הנ"ל. ואף דבגיטין ס' ע"ב דחי לטעמא דכבוד. היינו כמש"ל דהתם הטעם דכיון דשותפים הם. א"כ כן הדרך שיהיה מונח פעמים אצל זה ופעמים אצל זה. וכמש"ל בשם רש"י והר"ן. וכן גבי שיפורא הדבר ידוע שמונח אצל הראש ישיבה וכמ"ש התוס' שם. משא"כ בהך דגלילה דמהר"ם שאין דרך שאחד יחזיק זמן רב. רק מצד כבוד שחלקו לו. וא"כ שפיר יש לו חזקה דהא זה לא גרע ממינוי ושררה וכנ"ל. וגם לשיטת ר"ת בפי' טעמא דחשדא שייך האי טעמא בכל עניני כבוד ומצות שיחשדו שמצאו בראשון איזה פגם וזה באמת סברא גדולה שכבר חשו לזה הרבה גבי קריאת התורה לפגם הקוראים כדאיתא בגיטין שם:

והנה בענין החזקות לתשמישין בב"ב דעת הרשב"ם והתו' והרא"ש ודעימיה שצריך טענה בכל התשמישים ע' רשב"ם ו' ע"א וברא"ש ונ"י שם. ודעת הרמב"ם ור"י בתו' כ"ג ע"א שלתשמישין א"צ טענה רק אמרינן כיון דשתיק מחל. והנה צריך להבין לשיטתם במאי קנה כיון שלא הקנה לו. דהא בקרקע צריך חזקה שיש עמה טענה. וצ"ל משום חזקה דלא מחיל. ואף דלשון מחילה לא מהני במתנה כדאיתא בח"מ סי' רמ"א. אך ז"א דהא אינו אומר בפירוש לשון מחילה וע"כ השתיקה מורה שרוצה שיקנה באופן המועיל והוא מסתלק מזה. והרי זה דומה ליאוש שאף שהפקר צריך שיפקיר בפירוש כידוע. מ"מ יאוש מועיל אף שלא ידענו שאמר להדיא שמתייאש. משום דהוי אומדנא דמוכח שנתייאש. ודברים שבלב שגלויין לכל העולם הוויין דברים. וראיה מב"ב כ"ט דס"ד שטעם חזקת ג' שנים בקרקע מטעם מחילת הפירות ע"ש. ובזה בודאי לא שייך לשון מחילה כנ"ל. ועכצ"ל הכוונה שמסלק א"ע ומניחו לקנות. וה"ה בחזקת תשמישים י"ל כן. והקנין הוא בדבר שעומד להילוך קונה בהילוך וכדקיי"ל בשביל של כרמים בב"ב ק' ע"א ובח"מ סי' קצ"ב. וכן כל דבר קונה בתשמיש הראוי לו וע' נתיבות סי' ק"מ סקי"ט בזה. ומ"ד שצריך טענה ס"ל דלא הוי מחילה בכה"ג. אבל כשיש לו טענה קונה ג"כ בתשמיש וכנ"ל. ואנן קיי"ל בסי' קנ"ג קנ"ה דלענין חזקת תשמישים א"צ טענה:

ולזה נראה דלענין עליות וגלילה יש לדון דין חזקה מצד שקנה המקום על הבימה לעמוד שם בשעת הגלילה. וגם י"ל דבמשיכת הס"ת וטלטולה קנה בה זכות לגוללה בעת הצורך. ושפיר קנה אף שאין בה טענה. אבל בדינו של המהרי"ק גבי ביהכ"נ אין שייך זה. דהא השוכר בית אצל חבירו אינו מחוייב לדור שם. ומכ"ש במשאיל בחנם. ואף שבמקום שיש תועלת להמשכיר במה שהשוכר דר שם. מ"מ נראה שאם לא התנה בפירוש שמחוייב לדור שם אין המשכיר יכול לכופו כיון שמשלם לו דמי השכירות. ואף דבנ"ד י"ל דלהכי נתן להם רשות להתפלל בביתו כדי שיזכה במצוה זו וכמש"ל. מ"מ הא לא הקנה להם ביתו לעולם. דמשמע דאיירי שהניחם סתם להתפלל שם ולא אמר בפירוש שמשאיל להם ביתו להתפלל שם לעולם. וכעין מ"ש הרמ"א בסי' קנ"ג סט"ז ע"ש שמבואר דבכה"ג יכול למחות בידם כשירצה, וממילא גם הם יכולים לחזור בהם ולהתפלל במק"א וכן קיי"ל בח"מ ר"ס שמ"א דבמשאיל סתם יכול לתבעו כל זמן שירצה יעו"ש. ולזה הוצרך המהרי"ק לטעמא דחשדא. אבל עדיין קשה דגבי גלילה נמי נימא הכי דכיון שהחזיק סתם שיוכלו לחזור בהם בכל עת. ועכצ"ל דהכא לא שייך סברא זו. ועח"מ סי' ס' אם אמר סתם בכך וכך לשנה אי לעולם הוי ואכמ"ל בזה:

וצ"ל דגבי גלילה די"ל דהוי כמו מינוי ושררה שפיר אסור לסלקו כמבואר בפוסקים וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' שפ"ז וח"ד סי' י"א במי שהחזיק בהדלקה דהוי כמו מינוי שאסור לסלקו. משא"כ בביהכ"נ שהחזקה היא בבית ולא באדם אין שייך זה. ולזה הוצרך המהרי"ק לטעמא דחשדא. ולכאורה לפ"ז אין שייך זה רק כשעושה בחנם. אבל כשמשלם עבור זה איזה סך בכל שנה. א"כ אין זה בשביל כבודו רק בשביל תשלומיו ומה שייך חזקה בזה. ובהא דגלילה איירי שנתן מעות להקדש עבור זה כמבואר במרדכי ובש"ע סי' קנ"ג סכ"ב להדיא. וקשה מה שייך חזקה בזה. כיון דלא אמרינן בסתם שהשכירו לו מצוה זו לעולם. ונראה שעיקר הטעם הוא כמ"ש המהרא"י בפסקים וכתבים סי' קנ"ח שכן היה דרכם אז למכור חזקה לעולם באיזה מצוה שההקדש נהנה מזה. ולהכי כיון שהחזיק בזה אמרינן שהקנו לו זה לעולם. והובאה סברא זו בחי' רעק"א סי' קנ"ג ג"כ בשם הראנ"ח והחזיק בזה ע"ש. ומיושבים שפיר דברי המהרי"ק דלענין ביהכ"נ לא היה דרכם להקנות חזקה לעולם. ובזה יש לישב מה שקשה טובא ממ"ש בס' חסידים סי' תשס"ה שאם אחד החזיק בגלילה בעבור איזה סך שנותן להקדש. ועתה יש שמוסיפים ליתן. שייך למי שמוסיף. וקשה דזה סותר לדברי מהר"מ שבמרדכי גבי גלילה. ולפמ"ש המהרא"י א"ש די"ל שבמקומו של הר"י חסיד לא היה דרכם שיחזיקו במצוה לעולם. ובאמת סברת המהרא"י צ"ע דאם הטעם שם מפני שהקנו לו לעולם מצות הגלילה. הו"ל להמרדכי לבאר זה. והרי לא הוזכר שם רק משום דהוי כמינוי שאסור לסלקו ע"ש במרדכי פ' חזקת סי' תקל"ג. ועוד דהא התם איירי שהעני ולא היה יכול לתת העשרה זהובים לשנה כמו שנתן מכבר. ונתנו הגלילה לאחר. ואח"כ העשיר. ופסק שם מהר"מ דכיון שעבר בשביל אונס חוזר למינויו ואי נימא שהטעם משום שהקנו לו לעולם באופן שיתן י' זהובים לשנה. א"כ כיון שפסק מליתן והוכרחו להשכיר לאחר. גם לזה השכירו לעולם כמנהגם אז. ושוב לא יוכל הראשון לטעון עוד עליו. ואטו אם ישכור אדם בית ויעזוב הבית באמצע הזמן מחמת עניו והמשכיר ישכיר הבית לאחר עד כלות הזמן הלז אטו נימא שיוכל השוכר הראשון לחזור בו כשהעשיר ולהוציא את השוכר השני. ובנ"ד ג"כ יכול השוכר לטעון שלזמן קצר לא הייתי מתרצה להחזיק בזה. והחזיק רק בשביל שחשב שהוא לעולם כפי מנהג החזקות אז. ולזה צ"ל שעיקר הטעם הוא בשביל מינוי כמ"ש במרדכי שם משא"כ בהא דביהכ"נ וכמש"ל:

והנראה בישוב דברי המהרא"י דלכאורה קשה מה שייך מינוי בגלילה שמשלם עבור זה בכל שנה וכמש"ל דא"כ מי שעשה מצוה פעם אחד שוב לא יוכלו לסלקו. וצ"ל דכיון שנתנו לו גלילה זו לעולם בתשלומין אלו הוי כמינוי וקשה דהא כתב שם שאין לו טענה. ומבואר שלא נתנו לו בפירוש לעולם. ולזה כתב המהרא"י שכן היה דרכם שיחזיקו במצות גלילה. ומיושב שפיר דלהכי לא הזכיר המרדכי הא שדרכם היה להחזיק במצות גלילה לפי שהוא מובן מאליו מדמדמה לה למינוי. דאם היה גוללם רק לפרקים. לא שייך לקרות זה מינוי. ובפרט שמשלמים עבור זה כמש"ל:

ובאמת עיקר הסברא לדמות חזקה באיזה מצוה למינוי ושררה צ"ע מנ"ל זה. והרי כתב המרדכי סוף מגילה סי' תתל"ד ובס' חסידים סי' תשנ"ז שאין ירושה במצות לענין מי שהחזיק ביין הבדלה ובתפלה בר"ה. והנה במ"ש המרדכי שם לענין יין הבדלה. יש לחלק כמש"ל בין מצוה שעושה בגופו כגון גלילה למצוה שעושה בממונו. ואף שהרדב"ז סי' שפ"ז ובח"ד סי' י"א מדמה הדלקה לגלילה בזה. ומשמע שם שלא היה מדליק בעצמו רק היה נותן שמנו להדלקה בביהכ"נ מ"מ י"ל דהמרדכי ס"ל דבמצוה שעושה בממונו לא שייך חזקה אבל מהא דס' חסידים גבי תפלה קשה דהוי מצוה שבגופו אך באמת בס"ח שם מוכח להיפוך דהא איתא שם שאחד החזיק להתפלל בר"ה ולעת זקנתו לא רצה להתפלל וצוה שיתפלל אחד שהיה מוחזק לצדיק. ואמר שלזה אינו מתפלל כדי שאחר מותו לא יטעון בנו שיש לו חזקה במצוה זו. ומצות אינו ירושה. רק הזקן הצדיק בעיר הוא יקשור ס"ת ולא אחר. וראוי לצדיק שיתפלל בר"ה ויוה"כ עכ"ד. נראה מזה שאז היו דנים דין חזקה במצות. ואם היה מתפלל עד יום מותו היה בנו זוכה בזה בשביל חזקת אביו. ורק הוא מצד חסידותו אמר שאין ראוי לעשות כן כי יותר טוב שיתפלל הצדיק שבעיר וכן לקשור הס"ת. ולפנים משורת הדין הוא דעבד. כי אם היה הדין כן. לא היה לו לחוש שבנו יטעון טענת חזקה. כי הלא ידונו שאין טענתו טענה:

והנה בנ"ד שהחזיקו בעליות של ר"ה במקח קצוב. אין שייך סברת המהרא"י וראנ"ח שהמנהג כן להקנות לעולם בשביל דבר קצוב. דאדרבא לא שמענו ולא ראינו מנהג כזה בעליות של ר"ה ויוה"כ. וכאן אין טוענים שהקנו להם בפירוש לעולם וגם אם הקנו בפירוש נראה שאין רשות להגבאי דכעת למכור העליות לעולם דהא לא נתמנה רק להנהיג בעת התמנותו ולא למכור לעולם. ואדעתא דהכי ודאי לא מינוהו לגבאי. ול"ד לזט"ה. דגבאי לא נתמנה רק להנהיג לפי שעה. וגם דהא הוי דבר שלב"ל. ואף דבמעשה רבים כתבו הפוסקים דקנה אף דשלב"ל. מ"מ יש לדון אם מעשה הגבאי הוי כמעשה רבים. ומטעם מינוי אין שייך לפמש"ל דהיכא שנותנים כסף עבור זה לא מיקרי מינוי. ומשום חשדא נראה ג"כ דלא שייך הכא כיון שידוע הטעם שנותנים לאחר בשביל שמוסיף על הדמים וכמש"ל בשם הס"ח שבכה"ג שייך המצוה למי שמוסיף לצדקה. ובפרט לפי מנהגינו שמוכרים בהכרזה. דליכא חשדא כדאיתא בקדושין פ"א ע"א ויבמות קי"ט ע"ב. ואף דחיישינן שם דילמא איכא דשמע בהא ולא שמע בהא. כבר כתב המהרי"ט ח"א ס"ס ק"ג דהיכא שהגט וההכרזה הם בעת אחת סומכים על הכרזה. וגם דגיטה מוכיח עליה ע"ש. וה"ה הכא ההכרזה בהוספת הדמים הוא תיכף בעת שנותנים המצוה לאחר ואקצר. ואף שברדב"ז כתב שאף אם השני נותן לצדקה אין לסלק הראשון מההדלקה. היינו התם שהראשון לא נתן כלום בעד ההדלקה. והוי כמינוי וכמש"ל לחלק בזה בין בחנם לבשכר. והרמב"ם ס"ל דבדבר שבממונו הוי ג"כ כמינוי. וגם דשם היה להמחזיק קצת טענה יעו"ש. משא"כ בנ"ד. ולזה נראה שמותר בנ"ד למכור העליות למי שיוסיף ע"פ הכרזה וכמ"ש הס"ח סי' תשס"ה. ורק אם המחזיקים יוסיפו עד ערך שאפשר לקחת בעד העליות בעת הזאת. יש להניחם על חזקתם משום דרכי שלום. וגם כי היכי שלא יקנה איש בזוי שאין זה כבוד להס"ת. וכן ראיתי בשו"ת מהר"י הלוי סי' כ"א שפסק שאף אם מינוהו וקבלוהו הקהל להגיד תהלים לפני הציבור. בכ"ז אם יש ריוח לעניים יכולים לתת זכות זה לאחר. והביא דברי הס"ח הנ"ל. ואף שלענ"ד יש לדון בדבריו דהיכא דהוי בתורת מינוי אי יועיל מה שיש ריוח לעניים וכמש"ל. מ"מ בנ"ד שמתחילה היה זה בעד תשלומין הדין כמ"ש. וכן כתב שם דבעינן טענה בחזקת מצוה ע"ש. אך דבריו שם צ"ע קצת בפרט זה וגם הוא לא כתב זה רק לענין אם נתבטל מהמצוה איזה משך שלא יוכל לטעון עוד טענת חזקה ע"ש:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה