אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק אבן העזר › סימן קלא

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן קלא

סימן קל

מעשה בא לפני באחד שאמר בעת שנתן גט לאשתו ה"ז גיטך והתקבלי גיטך והרי את מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם נאר ניט צו בערלען. וגמר דיבור זה קודם שנתן הגט לידה. ושום אדם לא שמע סוף דבריו נאר ניט צו בערלען באשר שנבהל קצת אמרם בלחש. רק אני לבדי שמעתי אבל לא עידי מסירה ולא שאר הדיינים. וגם האשה אומרת שלא שמעה דבריו אלה. והעדים אומרים שראו שפתיו נעות אבל לא שמעו שום דיבור. וגם כי לא עלה על רעיון שום אדם שיאמר איזה דבר כי מקודם לא הזכיר מזה כלל והמגרש אומר שאמר זאת באשר חשב שרצונה לינשא לאחד ששמו בעריל. לזה רצה לאסרה עליו. והשיבה לו המתגרשת תיכף הגט והקנתו לו בחזרה. ואח"כ נתנו לה פעם שנית וגירשה כראוי. ואמרתי לברר דין זה בס"ד:

הנה ע"ד לשון ,,נאר" הארכתי בחיבורי ח"א סי' פ"ג שיש להסתפק אם הוא לשון חוץ או על מנת. ולפ"ז אינימא דהוי תנאי יש לחוש לדעת הרא"ש הובאה באה"ע סי' קמ"ג סט"ז שדעתו שא"א לבטל התנאי רק כשיקדשנה מחדש ויגרשנה שהרי הובא שם בשו"ע דעת ר"ת שאם התנה שלא תנשא לפלוני אסורה לכל אדם שמא תעבור על תנאה. וע"כ גם בנ"ד תהא אסורה לינשא לכל אדם אכן נראה דבנ"ד ודאי הוי לשון חוץ דבהא דחיבורי שם דרך בנ"א לומר ע"מ שלא תנשא עד כ' שנה. אבל הכא אין דרך לומר ע"מ שלא לדוב בלא לשון נישואין. ורק כוונתו שתהא מותרת לכל אדם חוץ מן דוב ובחוץ הא קיי"ל בגיטין דף פ"ב ובפוסקים שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר ה"ז גיטך. וכעת נדפס ס' עין יצחק השני וראיתי בו בסי' נ' שהחליט שלשון נאר הוי לשון חוץ. ואף דאיירי שם כשהזכיר לשון נישואין. וא"כ כ"ש בנ"ד וכמש"ל. אך אח"כ נראה שגם הוא חשש לומר דהוי לשון תנאי וכמ"ש בחיבורי שם. ועוד לפמ"ש בחיבורי שם לצדד דלהכי יש לחוש לתנאי לפי שאח"כ כששאלוהו כוונתו פירש דבריו שכוונתו היתה בלשון תנאי. ובארתי שיוכל לפרש דבריו תיכף בזה ע"ש ובנ"ד אמר שכוונתו היתה בלשון חוץ שתהא מותרת לכל אדם ולא לזה:

ועוד נראה שיש להקל בנ"ד אף אי נימא דהוי תנאי דהא כתב הרמ"ה הובאו דבריו בטור סי' קל"ז שאם התנה על מנת שלא תהא מותרת לפלוני לא הוי תנאי רק כמו חוץ ע"ש. ואף לדעת הרא"ש בפ' המגרש הובא בטור שם דהוי תנאי והוי גיטא. נראה שכתב זה רק לענין שהגט הוי גט מעליא. דבחוץ לא הוי גט. אבל שפיר מודה שמותרת גם לזה שהתנה עליו משום דהוי מתנה על מ"ש בתורה ודמי להא דאיתא בב"מ נ"א ע"ב ובמכות ג' ע"ב באומר ע"מ שאין בו אונאה או ע"מ שלא תשמטנו שביעית. ופירש"י שם שהשביעית משמטת בע"כ כי אינה מסורה בידו. וכן גבי אונאה כתבו התו' שם בשם רשב"ם הטעם דהוי כמתנה שלא יחול איסור אונאה. וזה אין בכוחו להתנות. ובפרט דהכא איירינן בדבר איסור ובזה כ"ע מודו שהמתנה עמ"ש בתורה התנאי בטל והמעשה קיים כדאיתא בש"ס בכ"מ. וכבר אמרה תורה שהמגרש אשתו מותרת לכל אדם. ולא יוכל להתנות ע"ז רק יכול להתנות שלא תינשא לזה. והרא"ש לא נחית לזה. וא"כ בנ"ד האשה מותרת לכ"ע כי לדעת הרמ"ה דהוי כמו חוץ לא הוי גט. ושפיר נתן לה הגט פעם שני כדין. ולדעת הרא"ש דהוי תנאי הוי מתנה על מ"ש בתורה והגט קיים והתנאי בטל:

וראיתי באבני מילואים סי' קל"ז סק"ה שכתב בטעם הרא"ש בדין זה משום דאם היתה כוונתו שלא להתירה לפלוני היה לו לומר בלשון חוץ. וגם כי הלא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד כי כיון שמגרשה ומתירה לכל אדם לא שייך לומר שמתנה שלא תהא מותרת לפלוני וא"כ הוי המעשה קיים והתנאי בטל. וע"כ ס"ל להרא"ש שכוונתו להתנות שלא תנשא ולא הבעל לפלוני. ובכ"ז הוא מתירה לו בגט זה. רק שהוא מתנה שאם תבעל יבוטל הגט למפרע. ולענ"ד דבריו תמוהים כי מי הגיד לו שדעת הרא"ש שהתנאי קיים דילמא באמת ס"ל שהתנאי בטל. רק בא הרא"ש לומר שמעשה הגט קיים דלא הוי כמו חוץ. וגם הא דנקט תנאי ומעשה בדבר אחד לענ"ד לא שייך הכא. רק דהוי מתנה עמ"ש בתורה. ודמי לאומר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין דאמרינן בנזיר י"א דהוי מתנה עמ"ש בתורה. ולא קרי לה תנאי ומעשה בדבר אחד: ובאמת גוף מחלוקת הרמ"ה והרא"ש צל"ע מסוגיא דנזיר דף י"א דשם איתא באומר הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין ומיטמא למתים ה"ז נזיר ואסור בכולן יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ה"ז אסור ור"ש מתיר. ואיתא ע"ז בסוגיא שם וליפלוג נמי ר"ש ברישא אריב"ל חלוק היה ר"ש אף ברישא. רבינא אמר ברישא לא פליג ר"ש משום דהוי מתנה עמ"ש בתורה. וריב"ל אמר לך האי ע"מ כחוץ דמי תניא כוותיה דרבינא כו'. הרי מפורש לפנינו דריב"ל ס"ל דכיון שמתנה על דבר שמן הדין הוא נגד דיבורו הקודם הוי כחוץ. ולריב"ל ע"כ צ"ל דגם לרבנן ס"ל דהוי כחוץ ומ"מ ס"ל דהוי נזיר משום דס"ל בדף ד' ע"ב דאף אם נזר מאחת מהן הוי נזיר. דאינימא דלרבנן גם ריב"ל מודה שהטעם מפני דהוי מתנה עמ"ש בתורה. א"כ מאי מייתי הש"ס ראיה מהברייתא לרבינא דילמא הך ברייתא אתיא כרבנן וע"כ צ"ל דלריב"ל ס"ל דגם לרבנן הוי כחוץ. ונראה שהש"ס הוכיח זה מדקאמר ריב"ל דברישא פליג ר"ש משום דע"מ כחוץ דמי והכוונה דהא דתנן ר"ש מתיר קאי גם ארישא וכמ"ש התוס' שם. ומוכח דבתרווייהו בבי חד טעם הוא מדכללם בחדא מחתא. ובהא דאיני יודע שנזיר אסור ביין טעם מחלקותם הוא אי הוי נזיר כשנזר חוץ מיין וכמ"ש התו' שם. וא"כ ע"כ היינו פלוגתייהו גם ברישא. ומוכח דגם לרבנן הוי כמו חוץ. וממילא נתבאר דלרבינא דתניא כוותיה וגם הוא בתרא הוי בכה"ג תנאי ולא כחוץ. וא"כ מוכח כדעת הרא"ש שהזכרנו:

ועפ"ז יש ליישב מ"ש הרמב"ם בפ"א מה"נ הי"ג שהאומר ע"מ שאהא שותה יין ה"ז נזיר דהוי מתנה עמ"ש בתורה. והקשה הלח"מ שם דל"ל האי טעמא הא אפילו אי הוי כחוץ ג"כ הוי נזיר כיון דקיי"ל כרבנן שאף אם נזר מאחת הוי נזיר מכולן ונדחק מאוד בזה. ולפמש"ל א"ש בס"ד דנ"מ טובא לדינא דבכה"ג שמתנה עמ"ש בתורה והוא חלק מדיני הענין שעוסק בו לא אמרינן דהוי כחוץ והוי תנאי. ונ"מ לענין גט באומר ע"מ שלא תהא מותרת לפלוני וכמש"ל. ואחרי כותבי מצאתי בשטמ"ק בנזיר שם שהביא בשם הרא"ש שהקשה קושייתינו מה מייתי ראיה לרבינא דילמא אתיא כרבנן. ותירץ דלרבנן לא צריכא לטעמא דמתנה עמ"ש בתורה דהא אף באומר חוץ אסור. אכן לפמש"ל נדחה זה די"ל דהברייתא נקטא קושטא דמילתא משום דנ"מ לשאר דיני התורה דהוי כתנאי ולא כחוץ. ובישוב הקושיא צ"ל כמש"ל בס"ד. ועוד נראה דלרבנן אף דבעלמא הוי כאומר חוץ מ"מ בנזיר לא הוי כחוץ. דהא הטעם דהוי כחוץ דאמרינן שיועילו דבריו אבל בנזיר לרבנן חוץ לא מהני. וא"כ אוקמא על פשטות דבריו דהוי תנאי ויש לדחות ואקצר:

והנה בחולין דף קל"ד מייתי הש"ס פלוגתא לענין מתנות אי ע"מ הוי כחוץ או כתנאי. וכתבו שם תו' הטעם למ"ד דתנאי הוא דתנאו בטל דהוי מתנה על מ"ש בתורה וכ"ה בפירש"י שם. ומוכח מזה דמ"ד שם דהוי כחוץ ס"ל כריב"ל בנזיר י"א דכיון שסותר דבריו והוי כמתנה עמש"ב על כרחינו נפרש דבריו בלשון חוץ וכסברת הרמ"ה שהזכרנו ולפז"ק מאי קאמר הש"ס בנזיר י"א דתניא כרבינא הא איכא בחולין שם ברייתא דס"ל כריב"ל ודוחק לומר משום דהך ברייתא איירי בנזיר עדיפא. דמאי שנא כיון דבעיקר הדין מוכח מהא דמתנות דס"ל כריב"ל. ונראה דס"ל להש"ס דמ"ד גבי מתנות דהוי כחוץ אין הטעם מצד שסותר דבריו והוי מתנה עמש"ב. דבאמת לא דמי כל כך דהכא לשון נזיר כולל כל איסורי נזיר. משא"כ בכהן המוכר בהמתו אינו מוכרח למכור גם המתנות. וגם דהא יכול הקונה ליתן המתנות להכהן המוכר. ולזה ס"ל לברייתא זו דזה לא מיקרי מתנה עמש"ב. ורק ס"ל דכיון שהבהמה שלו בודאי כוונתו לשייר המתנות לעצמו באשר אם ימכור כל הבהמה אינו מן הדין שיתנה שיתן לו המתנות ועכ"פ יהיה ככהן המחזר בבית הגרנות. משא"כ כשמשייר הם שלו מעיקרא. והיינו טעמא דאמרינן בב"ב דף ס"ג שהאומר ע"מ שהמעשר שלי אמרינן שמשייר מקום המעשר ע"ש. וכ"כ התו' בב"ב שם ד"ה ע"מ דכיון ששייר המקום לעצמו לא מיקרי ככהן המסייע בבית הגרנות. וכבר נתקשו האחרונים בסתירת דברי הפוסקים בדין זה ע' בט"ז וש"ך ביו"ד ס"ס ס"א ובהגהת הט"ז בח"מ סי' רי"ב ובמקום שמואל סי' פ"ח מ"ש בזה. ולבד זה כבר כתב הרמב"ן וש"פ הובאו ביתה יוסף בח"מ בסי' ר"ט שכיון שאומר ע"מ שהמתנות שלי ההכרח לפרש שכוונתו לשייר. כי לשון שהמתנות שלו. אינו לשון תנאי כלל דהול"ל ע"מ שתתן לי המתנות וע' אב"מ ס"ס ל"ב ואכמ"ל בזה. ועכ"פ לא דמי זה להא דנזיר:

ונראה בישוב דעת הרמ"ה דבאמת אין כוונת הרמ"ה דע"מ הוי כחוץ. רק כוונתו דכיון דבגט בעינן כריתות גמורה. לזה אם התנה שתהא אסורה לפלוני בכל דבר שוב לא הוי כריתות מעליא. והרי כמה פוסקים ס"ל דאף באומר ע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי לפלוני הוי ג"כ שיור ובטל הגט. ואף דהוי תנאי גמור מ"מ לא הוי כריתות מעליא וע' בר"ן ורא"ש ורשב"א בפ' המגרש בזה. ודעת הרמב"ם דאף בע"מ שלא תנשאי לחוד לא הוי גט משום דאגידא ביה עד שיגביל זמן לזה משום דאגידא ביה לא הויא כריתות וכדאיתא בגיטין דף פ"ג באומר ע"מ שלא תשתי יין ע"ש. אבל בנזיר ס"ל לרבינא דאף דבעינן לר"ש שיזיר מכולן מ"מ כיון דאמר בלשון ע"מ לא הוי כחוץ והוי מתנה עמש"ב והתנאי בטל:

והתו' בנזיר י"א בד"ה האי הקשו הא המקדש אשה ע"מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה אמרינן בקדושין י"ט שמקודשת והתנאי בעל. ולמה לא אמרינן דהוי כחוץ. ותרצו דשם אפילו אמר חוץ לא מהני משום דאין קדושין לחצאין וכי אמר הרי את מקודשת הרי חלו הקדושין. וכשאומר חוץ משאר לאו מידי קאמר. אבל גבי נזיר ילפינן מקרא שצריך שיזיר מכולן. ולכאורה דבריהם תמוהים דהא קיי"ל בגיטין פ"ב ע"ב דגם גבי קדושין אם אמר חוץ מפלוני בטלו הקדושין. ואף לאביי שם הוי בעיא דלא איפשטא. והוא ג"כ מחלוקת הפוסקים והובאו באה"ע סי' ל"ח סל"ט אי הוי ספק קדושין או בטלו הקדושין בודאי. וא"כ קשה למה תפסו התו' כאן בפשיטות דחוץ לא מהני בקדושין והקדושין קיימין. וזה דלא כמאן דאף לפי הצד דנימא שהקדושין קיימין בחוץ. מ"מ מה שהוציא בלשון חוץ ג"כ קיים כדאיתא בגיטין שם דסגי בקנין כל דהו ע"ש ובאומר חוץ מדין אחד מדיני הקדושין נראה ג"כ שהדין כמו חוץ לפלוני דהא גם בגט מיבעיא להש"ס בגיטין פ"ה ע"א חוץ מזנותיך חוץ מהפרת נדרים או תרומה ע"ש. וה"ה בקדושין בכה"ג. ולשיטת הרמב"ם ודעימיה דחוץ בקדושין הוי ספק י"ל דבכה"ג באומר בקדושין חוץ מדין מדיני קדושין הוי ס"ס. ספק שמא בקדושין סגי בקנין כל דהו ומהני חוץ. ואף אינימא דאיתקש לגט מויצאה והיתה מ"מ שמא גם בגט מהני בכה"ג ויש להאריך בזה. אבל אין נ"מ לנ"ד דעכ"פ בארנו דמהני לשון חוץ לשייר הדבר ההוא וכמש"ל:

והנה רש"י ותו' בביצה כ' ע"א גבי אומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ואגלח ממעות מעשר כתבו הטעם מפני שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ושוב כי אמר על מנת לאו כלום הוא. וקשה טובא למה לא אמר משום דהוי מתנה עמש"ב. וגם דבנזירות לא שייך אמירה כמסירה ונראה כוונת רש"י ותו' עפמ"ש התו' בכתובות נ"ו ע"א שהקשו למה צריך דיני תנאים הא חזינן שאינו מתרצה בדבר זה רק על תנאי זה. ותירצו דבאמת מסברא הוי אמרינן שאין מועיל שום תנאי לבטל מעשה שעושה ורק ילפינן מהא דבני גד וב"ר דמהני תנאי. ולזה אין לך בו אלא חידושו כעין תנאי דב"ג וב"ר. ולפז"ק למה צריך גבי הקדש ונזירות דיני תנאי הא לא הוי מעשה רק דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור וא"צ ללמוד ממעשה דב"ג וב"ר. וממילא א"צ דיני תנאי וליהני אף דהיכא דמתנה עמש"ב. ולזה כתבו רש"י ותו' דגם הקדש ונזירות הוי כמעשה. ולאו דווקא נקטו הא דהוי כמסירה רק כוונתם שהדיבור הוי כמעשה כיון שגזה"כ שדיבורו מחייב גופו בהקדש או בנזירות ממילא הוי כמעשה. וכעין דאמרינן בתמורה דף ג' דמימר עביד בדיבורו מעשה. והו"א מסברא דלא ליהני שום תנאי. ורק ילפינן מב"ג וב"ר דמהני. ולזה היכא דהוי מתנה עמש"ב או מעשה קודם לתנאי התנאי בטל והמעשה. קיים. וכ"כ הבעה"מ בביצה שם שהטעם משום דמעשה קודם לתנאי וע"ש במלחמות בזה. ובאמת פירש"י ותו' שם צ"ע דהא בש"ס לא נזכר שם דקאמר על מנת רק סתם ואצא בה ידי חגיגה וכו' ע"ש. ולמה כתבו התו' דאיירי בעל מנת. והרמב"ן במלחמות שם כתב באמת לחלק בזה ע"ש ויש להאריך בזה:

והנה התו' כתבו שם שאם אמר מקודם על מנת ואח"כ הריני נזיר שפיר חל התנאי כיון שהקדים התנאי הרי לא קיבל הנזירות רק על אופן זה והוכיחו כן מפירש"י שהוצרך לסברא דאמירה כמסירה. ודעתם נראה דאף דמסברא הו"א שאין מועיל תנאי לבטל מעשה היינו רק כשעשה מקודם המעשה. אבל כשהתנה קודם המעשה אין ממשות בהמעשה שעשה כיון שלא עשאה בשלימות. ולפ"ז הכא שהתנה עמש"ב והתנאי קיים בטלה הנזירות כיון דבאמת אסור נזיר לגלח על מעות מעשר:

ולפ"ז יש מקום לישב דברי התו' דנזיר שהזכרנו דס"ל כסברת התו' דביצה שהזכרנו. ולפ"ז ע"כ צ"ל דס"ל דהא דקיי"ל מעשה קודם לתנאי לא הוי תנאי היינו כדעת הרשב"ם דמפרש שגוף המעשה היה קודם התנאי וע' חיבורי ח"א סי' פ"ד. דלדעת ש"פ דס"ל דהיינו שהקדימו בסדר הדיבור אף שהתנאי היה קודם גוף המעשה יקשה דהא מ"מ הרי גילה דעתו שעושה המעשה על אופן זה ואין המעשה כלום וכמש"ל, וכן הא דאמרינן באומר ה"א מקודשת ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאו בטל. הכוונה ג"כ שבשעה שאומר הא"מ נתן לה הקדושין ולזה לא אלים התנאי לבטל המעשה כיון דהוי מתנה עמש"ב ולא דמי לתנאי ב"ג וב"ר. ולזה ס"ל להתו' דנזיר דבכה"ג אפילו אמר אחר הקדושין חוץ משאר כו"ע לאו כלום הוא שאינו יכול לגרוע כח המעשה שעשה בשלימות ואף שאינו חוזר בו רק מפרש דבריו דמהני כמ"ש הרמב"ם שם. מ"מ לא מהני כמש"ל. והא דגיטין דף פ"ג דמהני לשון חוץ בגט וקדושין איירי שגמר כל דיבורו קודם הנתינה אבל באמת ז"א דא"כ יקשה דל"ל להש"ס בהא דשאר כסות ועונה טעמא דהוי מתנה עמש"ב. הא בלא"ה הוי מעשה קודם לתנאי. ויש עוד לפלפל בזה ולא אאריך בפלפולים התלוים בשערה. ויש עוד מקום לישב דברי התו' דנזיר ולחלק בין חוץ דגיטין לחוץ דשאר כסות ועונה ולישב פירש"י דנזיר שם אך אין העת מסכים להאריך:

וגם מ"ש התו' שם דלר"ש דאמר עד שיזיר מכולן לא הוי נזיר כשאומר חוץ. ג"כ תמוה דהא לר"ש הוי דין נזזיר כמו קדושין שאין קדושין לחצאין ואין נזירות לחצאין. וא"כ אם בקדושין לא מהני חוץ לבעל הקדושין. ה"ה בנזירות ודאצטריך קרא לר"ש בנזיר דף ג' למילף שצריך שיזיר מכולן היינו כי היכי דלא נילף מקרא דמיין ושכר יזיר דסגי כשנזר מאחד מהם וכדילפי רבנן שם מפסוק זה שאם נזר מאחד מהם הוי נזיר מכולן. ומבואר שם דר"ש מוקי לה לדרשא אחריתא. והיינו משום דיליף מקרא דמכל אשר יעשה שצריך שיזיר מכולן ע"ש. אבל אם אומר הריני נזיר חוץ מן היין שפיר י"ל דלר"ש הוי לזור אינימא דבקדושין בכה"ג לא מהני לשון חוץ לבטל הקדושין משום שאין קדושין לחצאין. וא"כ מוכח מסוגיין דדף י"א דמהני חוץ בכה"ג והדרא קושיית התו' לדוכתא ואף שיש מקום לחלק בין נזיר שחל בדיבור לקדושין שעושה אח"כ מעשה. אבל בתו' אין מבואר זה:

וכן קשה לי טובא בענין זה בתו' כתובות דף נ"ו ד"ה הרי זו שכתבו דלזה הוי בנזירות מתנה עמש"ב ותנאו בטל דאין נזירות לחצאין לר"ש דס"ל עד שיזיר מכולן. כן הוגה שם בשם התו' ישינים. ותמהני דהא בנזיר שם. דף י"א קאמר לה בהדיא לרבנן דר"ש דהוי מתנה עמש"ב. ובאמת סברת התו' דאין נזירות לחצאין א"ש אף לרבנן דר"ש. דהא אף רבנן ס"ל שנזיר הוי מכולן. ורק ס"ל שגזה"כ הוא שאף אם נזר בפירוש מאחד מהן הוי ג"כ נזיר מכולן:

והנה האב"מ כתב שם שדעת הרא"ש דכיון דתנאי דע"מ שלא תהא מותרת לפלוני לא מהני. ע"כ צ"ל שכוונתו ע"מ שלא תנשא ולא תבעל לפלוני. וכיוצא בזה כתב הרא"ש בתשובה כלל פ"א ס"א גבי מתנה ע"מ שלא יוכל למכרו לפלוני שאינו יכול להתנות רק שלא ימכור לפלוני אבל לא שלא יוכל למכרו שהרי יכול הוא כיון שנתנה לו. וע"כ כוונתו שלא יוכל למכרו מפני תנאי זה שאם ימכרנו תהא המתנה בטילה. וא"כ ה"ה הכא נימא כן שכוונתו שאם תנשא או תבעל לפלוני תהא אסורה לו לפי שיבטל הגט למפרע עכ"ד. לענ"ד אין ראיה מתשובת הרא"ש הנ"ל שהרי הביא שם הרא"ש ראיה מקראי דלא תוכל לאכול בשעריך ולא תוכל לזבוח את הפסח שיש לפרש לשון שלא יוכל היינו שלא יעשה זאת. ולזה כתב שם שיש לפרש לשונו שלא ימכור לאחר דאין שייך לומר שלא יוכל למכרו דכיון שניתנו לו הרי הוא שלו ויכול לעשות בו מה שירצה. אבל היכא שא"א להעמיס בלשונו את הכוונה שאנו רוצים לפרש בו. אזלינן בתר לשונו ממש וכמש"ל. דאלת"ה למה הביא הרא"ש הני קראי דלא תוכל. דהא בלא"ה ע"כ נפרש שכוונתו שלא ימכור. אבל לפמ"ש א"ש דמייתי שיש לפרש כן לשון שלא יוכל וסברת הרא"ש בזה נראה עפמ"ש בריטב"א בכתובות דף נ"ח והובא בשטמ"ק שם דאף דקיי"ל דלא כר"מ בהא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. מ"מ היכי שיש מקום לפרש דבריו כן. שפיר מפרשינן כדי שלא יהיו דבריו לבטלה. ורק היכי שהפירוש הוי נגד לשונו ממש בזה לא קיי"ל כר"מ ע"ש. ובארנו בחיבורי ח"א ס' נ"ז דבכה"ג אף רבנן דר"מ מודו שמפרשים דבריו באופן שיועילו. וכ"כ התו' בערכין דף ה' דלר"מ אמרינן שא"מ דבריו לבטלה אף כשנפרש כוונתו באופן שאינו נכלל כלל בדבריו ע"ש. ובתו' כתובות ע' ע"ב ד"ה אלא כתבו דאף לר"מ היינו רק לתקן דיבורו אבל לא להוסיף על דיבורו. ומ"מ שמענו שאנו מתקנים דיבורו לר"מ אף במה שאינו במשמעות דבריו. ולרבנן מתקנין דיבורו רק במה שאפשר להעמיס בלשונו ודיבורו ועמ"ש בחיבורי ח"ב סי' ס"ח. ולזה כתב הרא"ש שכיון שמצינו שאפשר לפרש לשון לא תוכל על הציווי שלא יעשה כן. מפרשים גם בנ"ד כוונתו שלא ימכור. וגם דהכא שאני שאף בלשון בנ"א אין לדבריו ביאור שלא יוכל למכרו. משא"כ היכא שדבריו כהוגן ורק ע"פ דין אין לדבריו קיום. בזה שייך לתלות בפלוגתא דר"מ ורבנן:

והר"ן כתב בחידושיו לגיטין ל"ב ע"ב דלהכי באומר יהא כחרס אמרינן שביטל השליחות ולא הגט לפי שגט א"א לבטלו ולזה אף שלשונו משמע דקאי על גוף הגט. מ"מ אמרינן שכוונתו על השליחות משום שאין אדם מוציא דבריו לבטלה. והזכיר הר"ן בפירושו לרי"ף ר"פ השולח ג"כ סברא זו. ומבואר דעתו שמפרשים דבריו אף שהוא נגד משמעות לשונו נראה כוונתו דבמה שאומר בטל הוא ויהא כחרס רוצה לבטל הכל השליחות והגט. ורק על הגט אין מועילים דבריו ועל השליחות מועילים דבריו. ועוד נראה דכיון שאם השליחות בטל ממילא בטל כל ענין הגירושין כי הלא בידו שלא לגרש. ולזה הוי שפיר בכלל לשונו זה שהגט בטל. וכן צ"ל לדעת הרמב"ם שכתב שכוונתו לבטל השליחות ולא הגט ע"ש. ולכאורה נראה שתלוי אם הוא דבר שידוע לכל אדם שאין מבטלין גוף הגט אמרינן שכוונתו היתה לבטל השליחות וכעין דאמרינן בב"מ ט"ו ובכ"מ שאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה וע' ש"ך ח"מ סי' שנ"ו בזה וע' חיבורי ח"א סי' ק"א אות ה'. וע' ח"מ סי' ס"א סט"ז שמבואר שם שבתנאי הולכים אחר הכוונה ולא אחר הלשון ועח"מ סי' מ"ב ס"ט דבדבר שאפשר לטעות מבטלינן שטרא ולא מפרשים דבריו באופן המועיל:

וכן מוכח מהא דלא אמרינן בכ"מ שמתנה עמש"ב שנפרש דבריו באופן המועיל וכמו גבי ע"מ שאין בו אונאה וע"מ שלא תשמיטנו שביעית דב"מ דף נ"א ובמכות דף ג' נימא שכוונתו להתנות שלא יתבע ממנו אונאה או שיחזיר לו החוב אחר השמיטה שיכול להתנות ע"ז וכדאיתא התם. וע"כ צ"ל דבכה"ג אין אנו מפרשים דבריו באופן שיועילו. וכן בב"מ דף צ"ד ובקדושין י"ט ע"ב ע"ש. וע' בתו' כתובות נ"ו ע"א ד"ה הרי מ"ש לענין ע"מ שאין לך עלי שכ"ו:

ועכ"פ בנ"ד באומר ע"מ שלא תהא מותרת לפלוני נלע"ד דס"ל להרא"ש דהוי תנאי והוי מתנה עמש"ב והתנאי בטל והמעשה קיים. ואין מפרשים דבריו כדי לקיים התנאי ודלא כהאב"מ. והאב"מ הרגיש בעצמו שם לומר דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד שהתנאי בטל. רק שכתב שמפרשים דיבורו שכוונתו לומר שלא תינשא ולא תיבעל. והוא תמוה כנ"ל. וגם דא"כ בכל דוכתא דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד אפשר לפרש דבריו באופן המועיל כגון גבי ע"מ שתחזירי לי הנייר שנפרש כוונתו שאומר שיהא הגט מעכשיו שמועיל בכה"ג כדאיתא בגיטין ע"ה ע"ב. ולפ"ז נראה דגם הטוש"ע סי' קל"ז שכתבו דע"מ שלא תהא מותרת לפלוני הוי תנאי. כוונתם רק דלא הוי כחוץ אבל באמת התנאי בטל וכנ"ל:

ונראה ראיה לדברינו ממ"ש הרמב"ם בפ"ג מה"א הי"ג ובש"ע אה"ע סי' ל"ח סל"ט שאם קידשה ע"מ שתהא מותרת לפלוני ה"ז מקודשת ואסורה גם לפלוני מפני שהתנה בדבר שא"א לקיימו. הרי מפורש שהתנאי בטל והמעשה קיים מפני דהוי מתנה עמש"ב דהיינו שא"א לקיימו כדאיתא בב"מ צ"ד ע"א. ולא אמרינן דהוי כאומר חוץ מפלוני דהוי ספק קדושין. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מה"א ובש"ע אה"ע ס"ס ל"ח ע"ש. ומוכח דס"ל להרמב"ם כשיטת הרא"ש שהזכרנו ולא כהרמ"ה ולפלא שלא הרגישו בזה האחרונים ובפרט האב"מ שם והמכתב מאליהו שהביא שם שנחלקו בדעת הרשב"א בזה ע"ש. ולא הביא שהרמב"ם והפוסקים שהביאו דבריו ס"ל כהרא"ש בזה. ועדיין קשה למה התנאי בטל הלא אפשר לפרש דבריו שכוונתו שאם יחפוץ פלוני לישאנה וגם היא תחפוץ בו ורק תמנע מזה מצד שנתקדשה כעת לזה. אזי יתבטלו הקדושין למפרע ותוכל לינשא לפלוני. ומוכח מזה שאין מפרשים דבריו בזה כדי לקיימם. ואין לדחות דא"כ כשיתקיים התנאי ותינשא לזה בהיתר שוב חלו הקידושין. והול"ל להיפוך ע"מ שלא תנשא או תיבעל לפלוני וממילא כשתבעל לפלוני יתבטלו הקדושין ותהי מותרת לו. די"ל דא"כ היתה אסורה לכתחילה ליבעל לפלוני דכל זמן שלא נבעלה לפלוני עדיין היא א"א וכדאיתא בירושלמי פ' המגרש הל"א ע"ש. ולזה אמר בלשון זה שמותרת לכתחילה לינשא לו. ויש לדחות קצת דמ"מ דוחק לפרש כן. והפירוש בדבריו גבי גט הוא יותר מרווח. אכן פשטות הרמב"ם ושו"ע הוא כמו שבארנו וע"ש בלח"מ שם פ"ז מה"א הי"ג שכתב ג"כ דאף שהתנאי סותר עצם המעשה בכ"ז לא הוי כחוץ רק כתנאי והוי מתנה עמש"ב ותנאו בטל. והיינו כמש"ל בס"ד ר בדעת הרא"ש:

ונראה עוד להביא ראיה לדברינו מסוגיא דר"פ המגרש דתנן שם המגרש את אשתו וא"ל ה"א מותרת לכל אדם אלא לפלוני ר"א מתיר וחכמים אוסרים כו'. איבעיא להו האי אלא חוץ הוא או על מנת הוא חוץ הוא ובחוץ הוא דפליגי רבנן וכו' אבל בע"מ מודו מידי דהוה אכל תנאים דעלמא או דילמא ע"מ הוא ובע"מ הוא דפליג ר"א וכו'. והרי הכא למאי דס"ד דאלא פירושו על מנת הוי כאומר ע"מ שלא תהא מותרת לפלוני. ומוכח דהוי שפיר תנאי והגט קיים דהכי מסיק הש"ס שם. דאינימא דהוי כאומר ע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי תקשה להפוסקים הסוברים דזה הוי כמו חוץ דא"כ מאי שנא וע"כ צ"ל דהנהו פוסקים ס"ל דלס"ד דש"ס הוי אלא כאומר ע"מ שלא תהא מותרת לפלוני וכמובן מפשטות הלשון. ולזה לא הוי כחוץ משום דהתנאי בטל דהוי מתנה עמש"ב. וכעין זה כתב הלח"מ בפ"ז מה"א דאף דהיכא שמתנה על כל ימיו לא מיקרי כריתות לדעת הרמב"ם. מ"מ כיון שהתנאי בטל מצד דהוי מתנה עמש"ב ממילא שוב הוי כריתות. והיינו כדברינו. והשעה"מ פי"ב מה"ג הי"ב הקשה על הרמב"ם פ"ז מה"א דהא לא הוי כריתות ובעינן ויצאה והיתה ולא ראה במחכ"ת שכן הקשה הלח"מ במקומו ותירץ כנ"ל:

והתו' שם בד"ה המגרש שהוכיחו באמת מהכא דבע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי לפלוני לא הוי שיור והוי גט גמור. נראה דס"ל דאינימא דהוי שיור בכה"ג ממילא לא הוי גט אף דהוי מתנה עמש"ב. דמ"מ הרי לא גירשה בהחלט רק רצה לשייר בגיטה. וכמו בחוץ דאף שא"א שיתקיימו דבריו שאמר חוץ מפלוני הגט בטל כיון שרצה לשייר בגיטו וגזה"כ הוא דכריתות גמורה בעינן שלא יהא בדיבורו שום שיור וה"ה הכא. ולזה הוכיחו התוס' דבכה"ג לא הוי שיור רק תנאי וממילא דה"ה באומר ע"מ שלא תהא מותרת לפלוני הוי תנאי והגט קיים ותנאו בטל. וכן משמע להדיא בתו' שם דלס"ד דהש"ס דלא הוי ע"מ הוי פירושו כאומר ע"מ שלא תהא מותרת לפלוני. שזה לשונם שם. ועוד דקאמר א"ד האי אלא ע"מ הוא כו' אע"ג דבאלא אסר נישואין ובעילה אפ"ה לא הוי שיור עכ"ל. מבואר שמפרשים כמו שבארנו. וכ"נ בהר"ן פ' המגרש שכתב וז"ל והא ודאי אי אלא דמתניתין ע"מ הוא אסר נשואין ובעילה דסתמא קאמר אלא לפלוני עכ"ל. משמע דעתו דהוי כאומר ע"מ שלא תהא מותרת לפלוני:

והרשב"א בחידושיו כתב ר"פ המגרש דהאי ע"מ משמע אף דומיא דחוץ כגון ע"מ שלא תנשאי לו ולא תבעלי לו וכו' דהא לא משייר בגיטא כלל שאינו אומר לה שלא תהיה מותרת לזה אלא הו"ל כאלו מתירה לכל ואפילו לזה וכו' ומתנה עליה מצד אחר ע"מ שלא תבעל לו עכ"ל מדבריו מבואר שאם אמר ע"מ שלא תהא מותרת לפלוני הוי שיור וכשיטת הרמ"ה שהזכרנו וכ"כ האב"מ בסי' קל"ז בשם ספר מכתב מאליהו שדקדק כן מהרשב"א. ואין ספר זה ת"י והאב"מ דחה דבריו ע"פ מ"ש שם שכוונת הרא"ש דמפרשים דבריו שכוונתו להתנות שלא תנשא ולא תיבעל. אבל לפמש"ל לדחות דבריו ובפרט בדברי הרשב"א א"א כלל להעמיס זה כמובן לכל רואה לשון הרשב"א שהבאנו. ממילא קם דינא דהרשב"א ס"ל כהרמ"ה. ומוכח מלשונו שם שמפרש כוונת הש"ס דלס"ד דאלא הוי ע"מ הכוונה הוא ע"מ שלא תנשאי ושלא תבעלי. וכן מוכח בפירש"י שכתב בד"ה ע"מ הוא ע"מ שלא תנשאי לפלוני עכ"ל וכן כתב שם עוד בד"ה אבל ע"ש. הרי מפורש שמפרש דאיירי בע"מ שלא תנשאי לחוד. והר"ן כתב דרש"י נקיט לישנא דברייתא דלקמן דאיתא שם הכי. ובאמת ה"ה בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי. ולבד שאין דבריו מוכרחים בדעת רש"י. הנה עכ"פ מבואר דמשמע לרש"י דאיירי הכא אף בע"מ שלא תנשאי. וקשה טובא דהא לשון אלא לפלוני משמע דקאי על ה"א מותרת ואומר ע"מ שלא תהא מותרת לפלוני וכמש"ל בשם התו' והר"ן. ונראה בדעת רש"י והרשב"א דכיון דלא אמר בפירוש אלא שלא תהא מותרת לפלוני. רק אלא לפלוני וללישנא דאלא הוי ע"מ על כרחינו לפרש כוונתו ולהוסיף דברים. דע"מ לפלוני אין בו שום משמעות. לזה מפרשים דבריו באופן המועיל שכוונתו ע"מ שלא תנשאי לרש"י או שלא תנשאי ולא תבעלי להרשב"א וש"פ. דאם נפרש ע"מ שלא תהא מותרת לפלוני. יהא התנאי בטל דהוי מתנה עמש"ב כמש"ל. לזה אנו מפרשים דבריו ע"מ שלא תנשאי שתנאו קיים. ומיושב בזה ג"כ פשטות דברי רש"י וכן דעת הריצב"א שהובא ברא"ש דס"ל דאיירי הכא רק בע"מ שלא תנשאי אבל בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי הוי כחוץ ע"ש דתיקשי קושית התו' והרשב"א והר"ן דהא אלא לפלוני משמע שאוסרו בכל דבר. אבל לפמ"ש א"ש דס"ל דכיון דעל כרחינו להוסיף בדבריו ולפרשם. לזה אנו מפרשים אותם באופן המועיל. ואף שכתבו התו' בכתובות דף ע' דאף לר"מ אין מוסיפים על דבריו כדי לפרשם באופן המועיל. היינו רק כשאמר מאמר שלם כראוי רק שע"פ דין אינו מועיל. ולזה אין לנו להוסיף בדבריו אבל היכא שאין בלשונו שום משמעות בלי תוספת ביאור אזי אנו מבארים דבריו באופן המועיל והוי כמו ידות נדרים ונזירות שמפרשים לשונו באופן המועיל. וכמו אהא דמפרשינן אהא נזיר וכן מרוחקני ממך מופרשני ממך ע' פ"ק דנדרים ופ"ק דנזיר. ורק בידים שאין מוכיחות פליגי אם הוי ידים ומ"ד דלא הוי ידים ס"ל דהוי כדברים שבלב כיון שדיבורו אין מוכיח כלל. וע' תו' נזיר ז' ע"ב ד"ה ואי תנא שכתבו כעין סברא זו שכיון שצריך להוסיף על דבריו מוסיפים עד נזירות שלימה. ויש לחלק ע"ש:

ועפ"ז י"ל בנ"ד ג"כ שכיון שאמר ה"א מותרת לכ"א נאר ניט צו בערלען אם נאמר דהוי לשון תנאי הרי לא פירש תנאו היטב ויש לנו לפרש דבריו שכוונתו שלא תנשא לבערלען וכמו שמפרשים דבריו גבי אלא לפלוני כמש"ל לדעת רש"י והרמב"ם. וא"כ אזדא סברתינו לצדד מצד דהוי מתנה עמש"ב אך ז"א דהתם דקאמר אלא לפלוני אין לו שום ביאור כלל אי הוי ע"מ. אבל בנ"ד הרי אמר ניט צו בערלען. והו"ל כאומר מפורש שלא תהא מותרת דקאי על דבריו הקודמים ה"א מותרת. ובאמת יותר נראה בדעת רש"י והרשב"א דס"ל דאלא הוי ע"מ מפרשי הש"ס דאיירי שאומר בפירוש אלא שלא תנשאי לפלוני. ורק המשנה מקצרת בלשונו מצד שממילא מובן שאמר התנאי כראוי וזה נראה עיקר. ולפ"ז כיון דאזדא ההוכחה מהכא שמפרשים דבריו באופן המועיל. נראה פשוט דבנ"ד אף אם נתפוס שלשון נאר הוא לשון תנאי. מ"מ הוי כאומר ע"מ שלא תהא מותרת לפלוני שתנאו בטל וכמו שבארנו. ובפרט שכן ביאר בעצמו אח"כ כוונתו בדיבורו:

ועוד נראה ראיה מדתניא בתוספתא פ"ג דקדושין שהמקדש ע"מ שאם מת לא תהא זקוקה ליבם תנאו בטל דהוי מתנה עמש"ב. וקשה דנימא שנפרש דבריו באופן המועיל שכוונתו שאם ימות בלא בנים ותפול לפני יבם יבטלו הקדושין וכעין דאמרינן בב"ק דף ק"י לענין יבמה שנפלה לפני מוכה שחין ע"ש בתו' דהוי כהתנה. ומוכח מזה שאין מפרשים דבריו לקיימם. אך י"ל דשאני הכא שאין זה סותר דבריו הקודמין. כי זיקתה ליבם אינו נכלל בלשון קידושין. רק ממילא נפלה קמי יבם. משא"כ בגט שעיקר הגט הוא להתירה לכל אדם. ובזה יש לדחות איזה ראיות שהבאנו למעלה:

אף שבארנו שנראה עיקר שדעת הרא"ש הוא שתנאו בטל אכן בטור איתא בס' קל"ז אם אמר לה ע"מ הרי הוא כשאר תנאי הגט והגט גט והיא תקיים התנאי בין א"ל ע"מ שלא תנשאי לו או ע"מ שלא תבעלי לו או ע"מ שלא תהי מותרת לו עכ"ל. הרי מפורש בדבריו דאף בע"מ שלא תהא מותרת צריכה לקיים התנאי. והיינו כדעת האב"מ שהזכרנו. ועדיין נלע"ד לומר דמ"ש הטור שהיא תקיים התנאי קאי על מ"ש שאם אמר ע"מ והגט גט ואיירי בשארי תנאים דמייתי שם. אבל באומר ע"מ של"ת מותרת לו מודה גם הטור שתנאו בטל. והרי ברא"ש ר"פ המגרש לא נזכר כלל שצריכה לקיים התנאי. וכן בשו"ע סי' קל"ז לא העתיק זה. והיינו משום דס"ל דבזה א"צ לקיים התנאי. ואף שהוא קצת דחוק בלשון הטור אבל לענ"ד כן עיקר לדינא. ואם היה כוונת הטור לחדש הסברא שכתב האב"מ שמפרשין דבריו באופן המועיל. כל כה"ג הו"ל לפרושי. ולפלא על הפרישה שם שכתב שאין נמצא דין זה ברא"ש. והוא מפורש ברא"ש ר"פ המגרש:

ועוד יש לדון להקל בנ"ד שלא שמעו העדים ולא הדיינים ורק אני לבדי שמעתי. וע"א לא מהני בכגון זה והוי כעדים מעידים שהיה הגט בלא תנאי ואחד מעיד שהיה תנאי שפשוט שהגט כשר בלי תנאי. ואף שהעדים ראו שמנענע שפתיו מ"מ אין זה גורע כח הגט כיון דלא ידעו מאי קאמר וכעין דאמרינן בגיטין ל"ד ע"א שכפה רב יהודה לאחד לתת גט וכדי שלא יבטל הגט צוה לעדים לתת קרי באודנייהו שלא ישמעו הביטול. ופריך שם בש"ס הא חזו דרהיט אבתרייהו ומשני אימור קא"ל אשור הייא כי היכי דלישלם צערא דההוא גברא. אלמא דאף שראו שרץ אחריהם ומדבר איזה דברים בשפתיו. מ"מ כיון שלא שמעו דיבורו הוי גט דתלינן בדיבור אחר ולא בביטול. וה"ה הכא אפשר אמר לה ששמח במה שמגרשה וכדומה מן הדברים שמצוי שיאמרו אנשים פשוטים כשמגרשים נשותיהם. או שמוסיף דברים לחזק הגט שלא יהי לה עוד שום קשר עמו וכדומה. וגם דהא קיי"ל כאביי דגילוי דעתא בגיטא לאו כלום הוא וס"ל בגיטין דף ל"ד דאף בלא סברא דאשור הייא ג"כ הוי גיטא כל זמן שלא שמעו העדים בפירוש ביטול הגט. ומוכח שם ג"כ שאף אם שמע הרב שמבטל הגט בכ"ז הגט כשר דלגבי עדים מיקרי זה רק גילוי דעתא בעלמא. דהא אין מבואר שם שרב יהודה בעצמו נתן קרא באודניה. וא"כ הרי הוא שמע ביטולו. וע"כ צ"ל דזה לא מהני וצריך שישמעו העדים. ויש לדחות שרב יהודה הלך למקום אחר ולא היה בשעת מעשה. והוא דחוק דכל כה"ג הו"ל לש"ס לפרושי. ואף שכתבו התו' בגיטין ל"ב ע"א ד"ה מהו שאם בשעת גילוי דעתו לבטל הגט נודעה דעתו לב"ד שפיר בטל הגט אף שלהשליח או להעדים נודע זה אחר הנתינה ע"ש. נראה דמ"מ בעי ב"ד שלם כדין ביטול הגט שצריך לפני שנים עכ"פ כדאיתא שם ל"ב ע"ב ובאה"ע סי' קמ"א. אבל לפני אחד ודאי דלא מהני. וכ"כ הר"ן בחי' ל"ב ע"ב דאף שידעו שמבטל הגט מ"מ כיון שלא שמעו דבריו ממש הרי אין עדים בדבר ואין דבר שבערוה פחות משנים. ובנ"ד עדיפא מהך דגיטין ל"ד דשם היתה אומדנא שרוצה לבטל במה שרואים שמנענע בשפתיו דהלא כפוהו על הגט וכמה פעמים ביטלו כבר ע"ש. אבל בנ"ד לא עלה כלל ע"ד העדים ושום אדם שאומר איזה תנאי וכן אמרו העדים שלא עלה בלבם שום ספק בזה עד שנודע להם אחר הנתינה שאמר אז דבר הנוגע לגוף הגט:

ולכאורה י"ל דבנ"ד גרע טפי דבהך דגיטין ל"ד כבר ציוה להסופר ועדים לכתוב וליתן הגט כדין רק בהמשך זמן ראו שמדבר איזה דברים שלא שמעום. לזה שפיר הוי גט דהוי רק גילוי דעתא בגיטא דלא מהני אבל בנ"ד שהיה עדיין קודם הנתינה. י"ל דאף ששמעו העדים שאמר ה"ז גיטך וכו' מ"מ כיון שראו שאומר איזה דבר עוד קודם שנתנו לידה. שוב אין עדותם שלימה שהרי אין יודעים מה דיבר אח"כ. ונהי דבעלמא לא חיישינן שמא ביטל שליחות הסופר והעדים. היינו היכא שגוף שליחותם נעשה כדין ואח"כ נולד חשש שמא ביטל הגט. בזה אין לחוש. אבל היכא שראו שאמר איזה דבר תכ"ד לדבריו קודם הנתינה. הרי גוף עדותם אינה ודאית כי אינם יודעים אם נתן לה לשם גט גמור ושמא התנה אז איזה דבר או אמר איזה דבר הגורם ביטול להגט כגון שאמר חוץ מפלוני וכדומה שהגט בטל. ואין כאן עדים על הגט כי אין עדותם שלימה. וכעין זה כתב האבני מילואים סי' כ"ז סק"ו שאם ספק להעדים אם הבינה הקדושין אזי הוי כקדושין בלא עדים. ויותר מזה כתב הנו"ב מ"ק חאה"ע סי' נ"ט שאם אומרים המקדש והמתקדשת שאחר תיבת לי סיים דבר המוכיח שכוונתו לשחוק. אף שהעדים לא שמעו דבר זה. מ"מ אם יש ספק להעדים ואומרים שאפשר אמר זה והם לא שמעו. נאמנים האיש והאשה לומר כן ולא הוי קדושין. וממילא דה"ה הכא כיון שלא שמעו מה אמר בעת שנענע בשפתיו. י"ל שנאמן לומר שאמר איזה תנאי. ואף שלא שמעה האשה את התנאי. י"ל דמ"מ נאמן כיון שעיקר הגירושין תלוי בדעתו ובפרט שיש לה חזקת א"א ולא יצאה מחזקתה כיון שגם לעדים הוי ספק בדבר. ועוד נראה דבנ"ד אף שהמתגרשת לא שמעה מ"מ הרי בלי ספק הרב נאמן אצלה. וכיון שמאמנת שויא אנפשה חד"א וכדאיתא בקדושין ס"ו ע"א גבי ההוא סמיא:

אכן באמת דברי הנו"ב לא נתבארו יפה דאיך נאמין אותם כיון שיש שני עדים המעידים שנתקדשה ולא שמעו הדיבור שמוכיח שעשה זה לשחוק בעלמא. וע"ש מ"ש בענין ע"א נאמן באיסורין ויש להאריך בזה. אך אינו שייך לנ"ד כיון שיש עדים. וע"כ צ"ל דגם הנו"ב איירי שהעדים הרגישו שאמר עוד מלה אחת אך לא ידעו מה אמר. או שעכ"פ יש להם מקום להסתפק בזה. וא"כ אין עדותם על הקדושין עדות שלימה וכמש"ל. ולפ"ז נלע"ד דלא הוי קידושין בלא"ה אפילו היה המקדש אומר שלא אמר דבר שגורם לבטל הקידושין דודאי כל עדות שצריך לזה גם הודאת בע"ד לאו עדות היא וכעין הא דאיתא בכריתות דף י"ב דגבי ידיעת עדות לא שייך לחייבו בעדים מפני שיכול לומר נתכונתי לעדות וע"ש בתו' בזה וכ"כ הנו"ב מ"ת חאה"ע סי' נ"א דלהכי לא מהני כשעדים מעידים דפלניא דסימניה הכי והכי קטל גברא כדאיתא בחולין דף צ"ו אף שהוא מודה בדבר. דמ"מ לא הוי עדות גמורה וכ"כ בתשו' רעק"א סי' צ"ז שבקדושין צריך שיהיו העדים רגע אחת אחר הקידושין כדי שיראו שלא זרקה הקידושין או ששמעו שאמרה הן. דבלא"ה הוי כקידושין בלא עדים דהא צריך שהעדים יעידו שקבלה הקידושין. ולזה אף אם תודה אח"כ שלא זרקתם. מ"מ הו' קידושין בלא עדים. כיון שהעדים מעידים על חצי דבר וכ"כ האב"מ בסי' כ"ז סק"ו דאינימא דברים שבלב הוי דברים הוי קדושין בלא עדים ע"ש. וע' חיבורי ח"א סי' פ"ד ופ"ו שצדדתי לומר דגבי דברים שבלב הוי קידושין בעדים משום שהרי ראו מה שיכלו לראות. אבל בהא דהנו"ב וכן בנ"ד הרי לא שמעו מה שהיה להם לשמוע וכן בקדושין שהזכרנו היה להם לראות אם תזרקם או לא:

ולפ"ז בנ"ד יש לדון שבטלה נתינתו לגמרי דכבר בארנו דלא דמי להך דגיטין ל"ד. דשם צוה לכתוב הגט כדין ורק אח"כ רוצה לחזור בו ולבטלו. לזה כל זמן שלא שמעו הביטול בפירוש אין להם לחוש דעדותם על שליחות הגט היא שלימה בלי פקפוק. אבל בהא דהנו"ב הרי יש ספק אם היה כוונתו בתיבת לי במכוון שבו בלה"ק כדין קדושין או במכוון שבו בלשונם כמ"ש הנו"ב שם שסיים תיבת וואדי וכיון שפוך מים ונתבטלו הקדושין. ואין זה חזרה רק מתחילה כיון לכך ובפרט שאמר זה קודם הנתינה. וה"ה בנ"ד אינימא דהוי תנאי הרי היה דעתו מתחילה כשאמר ה"ז גיטך לסיים תנאי זה. וא"כ עדותם על גוף הגירושין מסופקת כי אולי סיים איזה דבר המבטל הגט כגון שאמר חוץ מפלוני דאף שאינו חוזר בו בכ"ז בטל הגט משום דלא הוי כריתות. וכיון דליכא עדות על הגירושין שוב לא הוי גט כלל דהוי כנותן לה בינו לבינה ולפ"ז י"ל שאף אם אומר שאמר אז דברים של מה בכך שאין שייכים להגט. בכ"ז כיון שהעדים לא שמעו דבריו ויש להם מקום להסתפק שמא אומר דבר המבטל נתינתו. לא הוי גט דהוי גט בלא עדים. וכיון דלא הוי גט שוב מהני מה שיטלנו ויחזור ויתננו לה כדין. ומטרדותי אקצר:

עכ"פ יש לנו בנ"ד הרבה צדדים להתירא ע"י מה שחזר ונתן לה הגט. ראשית דהא נראה עיקר שלשון נאר הוא לשון חוץ. ואף אינימא דהוי לשון תנאי. מ"מ הוי כאומר ע"מ שלא תהא מותרת לפלוני וכבר כתב הרמ"ה דהוי כחוץ וכ"נ דעת הרשב"א כמש"ל. ואף לדעת הרא"ש דהוי תנאי וכ"פ בשו"ע וכ"נ דעת הרמב"ם כמש"ל. מ"מ הוי כמתנה עמש"ב והתנאי בטל והמעשה קיים. ואף אינימא כהבנת האב"מ דהוי כאומר ע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי לפלוני וכפשטות לשון הטור. הא דעת כמה ראשונים דמהני ביטול התנאי אח"כ וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' פ"ה. וגם דהא דעת הרמב"ם דע"מ שלא תנשאי אם לא הגביל זמן לא הוי גיטא כיון דאגידא ביה כל ימי חייו. וגם הא יש כמה ראשונים דס"ל דשלא תנשאי ולא תבעלי הוי כחוץ. ואף אם נתפוס כולהו חומרי וכדעת הרא"ש דלא תנשאי ולא תבעלי לא הוי כחוץ וס"ל שבתנאי אין מועיל ביטול רק יקדשנה ויגרשנה מחדש והובאה דעתו באה"ע סי' קמ"ג סט"ז. מ"מ בנ"ד הרי העדים לא שמעו דבריו בתנאי זה וא"כ הוי גט בלא עדים וכמש"ל. ושפיר מהני מה שיחזור ויתן לה הגט. וצויתי שתחזור ותקנה לו הגט דהא צריך שיהא הגט שלו והיא כבר קנאתו בנתינה ראשונה. ואף שי"ל שלא נתכוונה לקנותו רק אם יהא גט גמור. בכ"ז יותר נכון לעשות כן וע' חיבורי ח"א סי' פ"ז:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה