אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק אבן העזר › סימן קכה

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן קכה

סימן קכד

בע"ה טבת תרל"ה

ביבמות קי"ב ע"ב תנן דחרש זוקק ליבום. ולכאורה קשה למה היבמה זקוקה להחרש עד שכונס ואינו מוציא לעולם. הא מצות יבום היא מצות עשה וכיון שחרש אינו בר דעת ופטור מכל המצות האמורות בתורה. הרי אינו מצווה על מצות יבום. ומה שייך לומר שחזקק לו כיון שלא הטילה התורה המצוה עליו. וגם בקטן יש להקשות ל"ל קרא למעוטי מיבום תיפוק ליה שפטור מכל המצות. ואף דביאה א"צ דעת כדקיי"ל ר"פ הבע"י. מ"מ כ"ז בגדול בר מצות אבל לא בקטן וחרש. ולכאורה רציתי לומר לפמ"ש בהפלאה בכתובות כ"ד ע"ב דגם האשה מצווה על מצות יבום. א"כ י"ל שהיא זקוקה לו מצידה שאינה יכולה להנשא לאחר כיון שיש לבעלה אח כל דהו. ואין להקשות מקטן וקטנה דשניהם אינם בני דעת דלא מיבעיא למ"ד אשה בין גדולה בין קטנה אלא אף למאן דממעט קטנה י"ל דשאני קטנים דאתו לכלל חיוב וגם דהא מרבה לעיל קי"א ע"ב מכי ישבו אחים יחדיו אפילו בן יום אחד ע"ש. וצ"ל שם דגם ביבמה מרבינן הכי דא"כ אכתי תקשה קושיית הש"ס גבי יבמה קטנה. ונראה דיבמה יליף מיבם כמ"ש התוס' לעיל כ' ע"א ד"ה יבוא דלהכי מיבמין קטן וקטנה דאתו לכלל הקמת שם ע"ש. ולכאורה קשה מנ"ל לחדש טעם דהא מקרא ילפינן קטן הכא בסוגיין ולא מסברא אבל דבריהם ברורים דהא אכתי קשה מקטנה כנ"ל וטכצ"ל דקרא גלי לן בקטן משום דאתי לכלל הקמת שם וילפינן מינה גם לקטנה כנ"ל וכדאשכחן סברא זו בגיטין פ"ה ע"א ובכ"מ:

ורק דלפ"ז תקשה למה תלי ליה התם בהקמת שם ולא בהא דאינו בר מצוה ונראה דמהא דאינו בר מצוה פשוט הסברא דמ"מ זקוקה לו לכשיגדל כיון דאתי לכלל ביאה אלא שעיקר הקושיא האיך מותר לגדולה להבעל לקטן דקאמר תגדלנו כיון שאינו בר הקמת שם והו"ל אשת אח שלא במקום מצוה, וע"ז יליף אביי מיבמה יבוא עליה ורבא מכי ישבו אחים יחדו שאפילו בן יום אחד נמי מותר ליבם ולבוא עליה וה"ה לגדול בקטנה דילפינן זה מזה וכמש"ל מהתו' דדף כ':

אלא שלפ"ז חרשת שהשיאה אביה או פקחת לפקח ואח"כ נתחרשה ונפלה ליבום לפני חרש תהא זיקתה מדרבנן כיון ששניהם אינם בני דעת ואף דקדושיה הראשונים קדושי תורה. ועפ"ז אפשר לבאר הירושלמי בפרקין הל"ב דקאמר סבר ר' חנניה מימר בפקחת שהשיאה אביה ונתחרשה ר' יוסה סבר מימר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה אר"י לית כן על ראשה אית כן על סופה מה אית כן על ראשה כשהיה חרש בעל החרשת פקח בעל הפקחת אבל אם היה חרש בעל הפקחת פקח בעל החרשת הדא הוא דתנינן דבתר דבתר דבתרה ע"כ. והוא תמוה ונדחקו המפרשים מאוד והגיהו לפי דרכם. ונראה דקאי אמתניתין דבתר הכי וכן צ"ל. ר"ח סבר מימר וכו' והשיאה אביה לאו דווקא וכמ"ש המפרשים שם ר"י סבר מימר בקטנה שנתחרשה והשיאה אביה. והכוונה דהנהו חרשת דתני הכא במתניתין הוו מפרשי בקדושי תורה ור"ח הוי מפרש בפקחת ואח"כ נתחרשה ור"י מפרש בחרשת שהשיאה אביה וכמש"ל. והיינו משום דס"ל כרבה בש"ס דילן ק"י ע"א דבחרשת מעיקרא מהני חליצה דכי היכי דעל הכי נפק ולזה הוצרכו לאוקמי מתניתין בפקחת ואח"כ נתחרשה כדאיתא בש"ס דילן שם. ולזה אוקמא ר' יוסי בקטנה חרשת כי היכי דלא תיקשי קושיית הש"ס דילן שם חרשת דומיא דחרש דהוי מעיקרא וסיפא דומיא דרישא ע"ש:

ולזה קאמר ר' יוחנן דלית כן על ראשה ואית כן על סופה וכדאיתא בש"ס דילן שם דמקשה עלה מבבא דאחד פקח ואחד חרש נשואים לב' נכריות פקחת וחרשת דכונס ואינו מוציא לעולם ואוקמא בפקחת ואח"כ נתחרשה. אבל רישא בבא דאחיות מוכיח בש"ס שם דאיירי בחרשת מעיקרא ואיתותב שם רבה מזה דסיפא דומיא דרישא ע"ש. והיינו דקאמר נמי ר' יוחנן דרק אסיפא בבבא דנכריות צ"ל כן אבל באחיות אין לומר כן. ואח"כ קאמר מה לית כן על ראשה כשהיה פקח בעל חרשת פיקח בעל פקחת אבל אם היה חרש בעל החרשת פקח בעל החרשת לא הדא הוא. כן צ"ל לענ"ד:

והכוונה דלכאורה יש להוכיח מהך דשתי אחיות חרשות נשואות לב' אחין א' וא' חרש דתנן דפטורות מחליצה ויבום ברישא ע"ש. ואי נימא דחרשת איירי בקדושי תורה א"כ קשה כשמת פקח בעל חרשת למה פטורה דהא חרש וודאי איירי בחרש מעיקרא ומכ"ש לר' יוסי דגם חרשת משמע ליה הכי כמש"ל רק דמוקי בקטנה כנ"ל. וע"ז קאמר הירושלמי דמזה לא מוכח עדיין הא דלית כן על ראשה דכיון שהיא עכשיו חרשת והיבם ג"כ חרש שניהם אינם מחוייבים במצות יבום וכמש"ל. ולא הוי רק זיקה דרבנן אף דבאה מכח קדושי תורה כנ"ל. ושפיר מידחי משום אחות אשה דקדושין דרבנן. ולזה קאמר דמוכח דלית כן על ראשה מבבא דב' אחין פקחין נשואין לב' אחיות א' חרשת וא' פקחת דכשמת פיקח בעל פקחת מוציא בעל החרשת אשתו בגט וא"א בחליצה. ואי איירי בקדושי תורה למה מוציא אשתו בגט תדחה משום אחות אשה. ולזה מוכח דרישא בבא דאחיות איירי בחרשת מעיקרא וקדושין דרבנן ולית כן על ראשה. ולזה מסיק אבל אם היה חרש בעל חרשת ופקח בעל חרשת. והיינו בבא דרישא ב' אחיות חרשות כו' שפיר י"ל דאיירי בקדושי תורה כנ"ל. והדא הוא הכל אחד הוא:

ואח"כ נלענ"ד דגרסינן מה אית כן על סופה דתנינן דבתר דבתר דבתרה. והכוונה ששואל מאיזה בבא דסיפא דנכריות הוכרחו ר' חנינא ור' יוסי לאוקמי בקדושי תורה. וע"ז קאמר מדבתר דבתר דבתרה והיינו בבא האחרונה דב' אחין א' פיקח וא' חרש נשואין לב' נכריות פקחת וחרשת וכן הא דב"א פקחין לפקחת וחרשת שכשמת בעל חרשת כונס אין חולץ לא ולזה הוצרכו לאוקמא בקדושי תורה וכדאיתא בש"ס דילן ק"י ע"א דמוקי הך בבא לרבה בפקחת ואח"כ נתחרשה ע"ש. ומבואר בס"ד הירושלמי בלי שום דוחק. ומ"ש דקאי על משנה דבתר הכי. מצינו כה"ג בירושלמי ע"ל פי"ג סוף הלי"ג בק"ע ובנוע"י שהגיהו ג"כ כה"ג. ואף דגם בפ' הנזקין הל"ו איתא ירושלמי הנ"ל אהך דחרשת ומייתי לה התם אגב גררא דגירסא דהכא וכה"ג יש בירושלמי בהרבה מקומות כידוע להוגה בו:

אבל עיקר הדין אינו נראה מהש"ס ופוסקים דודאי בקדושי תורה אף חרשת לחרש אינה יוצאה בלא כלום ופי' הירושלמי הנ"ל נראה דקאמר ר"י דלית כן על רישא. פי' שאין מועיל התירוץ של ר"ח ור"י רק אסיפא דנכריות כמש"ל. אבל ארישא דשתי אחיות חרשות דמסיק אם היו נכריות יכנוסו ואם רצו להוציא יוציאו לא יועיל תירוצם. וכמו דאיתותב מזה באמת רבה בש"ס דילן שם ק"י ע"ב דאי בפקח ולבסוף נתחרש למה אם רצה להוציא יוציא ע"ש. וע"ז קאמר מה לית כן על ראשה כשהיה חרש בעל חרשת או חרש בעל פיקחת פיקח בעל חרשת כן צ"ל. פי' דהא דקאמר אם היו נכריות וכו' אי קאי על בבא דהאחין היה בהם ג"כ חרש והאחיות היו חרשות וא"כ כמו דאינהו איירו בחרש מעיקרא ה"נ אינהי. אבל מחדא בבא לאידך בבא לא ס"ל לירושלמי להקיש כמו בש"ס דילן. ולזה רק בכה"ג ליתא דאי הוי נתחרש אח"כ א"כ למה מוציא כנ"ל. אבל אם היה פקח בעל חרשת פקח בעל חרשת הדא היא. פי' דאבבא דב' אחיות חרשות לב' אחין פקחין א"ש דקאמר אם היו נכריות יכנוסו ואם רצה להוציא יוציאו ואיירי בפקחת ואח"כ נתחרשה. ומ"מ שפיר מוציא דאשה יוצאה בע"כ. ועוד י"ל ואקצר. וא"כ נשארה הערתינו מדוע זקוקה חרשת לחרש:

אכן באמת נראה דאף שהחרשת והקטנה פטורים מן המצות מ"מ איסורא דרביע עלה מאן שקליה דהא יבמה לשוק אסורה. וא"כ אף שהיבמה היא קטנה או חרשת ואין מוטל עליה מצות יבום. מ"מ אסורה לעלמא כמו כל עריות שחייבין אף על קטנה וחרשת. ואף אם היבם ג"כ חרש וקטן מ"מ הרי היא יבמה לשוק. ורק קטן ס"ד למעוטי משום דלא הוי בר הקמת שם כמש"ל לזה אצטריך קרא לרבויי בדף קי"א. אבל לא חרש ושוטה דכיון שיש להמת אח בר הקמת שם ממילא הויא יבמה לשוק ואסורה:

והיה נראה דהחרש אף אם בא עליה אינו קונה אותה קנין גמור כיון דמצוה לא רמיא עליה א"כ במה יקנה וכ"נ מפירש"י במשנה ריש חרש שפי' שלזה אינו מוציא משום דלא אתי גט דידיה ומפקע זיקת אחיו הפיקח. אלמא דרק משום הזיקה הוא ולא משום שביאתו היה קנין גמור משום דלא בעי דעת. ואף דבקטן בעי קרא למעוטי שאינו קונה כדאיתא בקדושין י"ט ע"ש בתו'. מ"מ י"ל דילפינן מיניה גם לחרש דאינו קונה בביאתו:

אבל ז"א דהא רש"י ס"ל בקדושין י"ט דביאת בן ט' ביבמה הויא ביאה מדאורייתא ע"ש ובתו' וא"כ ה"ה חרש. וברש"י במשנה דחרש שם צ"ל הכוונה דלא מפקע נישואיו דאתו מכח זיקת אחיו פיקח. ושוב ראיתי שכ"כ התוי"ט שם בכוונת רש"י. ובתו' נ"ד ע"א ד"ה ישן כתבו להוכיח דלא בעי בן דעת לביאת יבמה מדאצטריך קרא למעוטי קטן. ולכאורה צ"ע ל"ל הוכיחו מדחרש קונה ומוכח דס"ל דחרש אין קונה וכמש"ל בדעת רש"י. וצ"ל דס"ל שמחרש אין ראיה די"ל משום דלא מפקע זיקה. ורש"י לטעמיה אזיל דס"ל בדף נ"ד דישן קונה דלא הוי בר דעת ע"ש. ודלא כהתוי"ט הנ"ל. אך ז"א וגם מ"ש רש"י שם דישן לאו בר דעת ע"כ כוונתו משום דאינו מכוין אף לביאה וכמ"ש התו' שם. דהא לשיטת רש"י קטן קונה מה"ת כמש"ל. ומהתו' מוכח דפשיטא להו דאף דלאו בר דעת קונה וא"כ ה"ה חרש קונה. וא"ל דנילף מקטן שאינו קונה ז"א דשאני קטן שאין לו קדושין בשום ענין אף שהוא בר דעת משום דשיעורין הל"מ כמ"ש הרא"ש בתשובה שזהו הל"מ שעד י"ג שנה נקרא קטן ואין זה תלוי בדעת כלל משא"כ חרש שתלוי רק בדעת וכיון שבביאת יבמה א"צ דעת שפיר קנה. וראיה מקטנה לרבנן דמתיבמת והוי קנין גמור וכן חרשת וכמפורש ר"פ חרש שמוציא בגט. ואף דבקדושין בעי גם דעת האשה בכ"מ. מ"מ גבי יבום לא בעי. וה"נ גבי חרש. ורק קטן אימעוט וכמש"ל:

וכן נראה להוכיח מגיטין ע"א ע"א דפריך אדרשב"ג דאמר בד"א בחרש מעיקרו כו' ופריך דהא כשם שכונס ברמיזה וכו'. ומשני דאיירי ביבמתו מאחיו פיקח ע"ש. ומ"מ קאמר דפיקח ונתחרש הוא כותב ואחרים חותמין ע"ש. הרי מפורש שקדושיו קדושין גמורין דאלת"ה לא מהני גיטו לאפקועי זיקת אחיו דהא לענין קדושין מודה רשב"ג דאף בפקח ואח"כ נתחדש אין קדושיו קדושין ורק שגיטו ס"ל שמועיל. ואף דלרשב"ג נראה שיש לו קדושי שטר שג"כ כתבו מוכיח יעו"ש בסוגיא. מ"מ הא ביבמה לא מהני קדושי שטר מדאורייתא רק ביאה. וביאה נראה דלא מהני דלא עדיפא מעשה ביאה ממעשה כסף כיון דאין לו מחשבתו מוכחת מתוך מעשיו כדקיי"ל בחולין י"ג ע"א. ועוד דא"כ ל"ל לאוקמא בגיטין שם ביבמתו לוקי באשתו ובקידשה בביאה:

ובאמת בירושלמי ר"פ חרש איתא להדיא אהא דכשם שכונס ברמיזה וכו' מתניתא בשקידשה בכסף אבל אם קידשה בבעילה קידושיו מעשה וגירושיו אינו מעשה הרי מפורש דהוי מעשה בביאה והובא בנ"י ובחי' הרשב"א ומשמע דס"ל כוותיה. ורק בב"י אה"ע סי' קכ"א כתב שלא הביאוהו הפוסקים להלכה וכ"כ הב"ש סי' קע"ב סקי"ד ע"ש. ומש"ש שכתב הנ"י שלא הביאוהו צ"ל הב"י. ובאמת הדבר תמוה לומר דאית ליה מעשה בביאה כיון דלרבנן דרשב"ג בגיטין שם אף בכתב אינו מועיל. ונראה דהירושלמי אזיל אליבא דרשב"ג דמועיל בכתב בגט: אלמא דמהני מעשיו אבל לרבנן לא מהני. והיינו משום דבירושלמי רפ"ק דתרומות ופ"ז דגיטין הל"א איתא אהא דרשב"ג והא מתניתא פליגא נתחרש או נשתטה אינו מוציא עולמית. ויכתוב ויקיימו אחרים כתב ידו קיימונה בשאינו יודע לכתוב ע"ש. הרי דמוקי לה כרשב"ג ולזה קאמר דאיירי רק בקדושי כסף ולא בביאה וא"כ סרה תמיהתם על שלא הביאו הירושלמי להלכה וגם צ"ע על הנ"י והרשב"א שהביאוהו. ועכ"פ נשמע דבביאה מהני לרשב"ג דלא כמש"ל והא דלא מוקי לדרשב"ג בביאה צ"ל כמ"ש המגיה במל"מ פ"ב מה"ג הלי"ז משום דלא שכיח דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה. ועוד דא"כ ליפלוג בחרש מעיקרא ע"ש. ותירוץ זה עיקר דאלת"ה אכתי תיקשי לוקמא כשקידשה בשטר דודאי מהני לרשב"ג וכמש"ל:

אבל כבר הוכיח במל"מ שם דע"כ ש"ס דילן לא ס"ל האי סברא דא"כ מאי שנא בין יבמתו מאחיו פיקח ליבמתו מאחיו חרש כיון דבביאה קני לה לגמרי. וכן הקשה שם מהא דאם היו נכריות יכנוס ואם רצה להוציא יוציא. דלמה יוציא כיון דקנה לגמרי ע"ש. ובמה"פ ר"פ חרש כתב דדעתו בביאה על זיקת יבמין ולא לקנות לגמרי. וכיון שהזיקה דרבנן שוב אינו קונה. והוא דוחק דא"כ גם בפיקח שנפלה לו יבמה מאחיו חרש נימא שאינו קונה אותה בביאתו בקנין גמור דבעלה אדעתא דזיקה שאינה רק מדרבנן. והמקדשה אח"כ צריכה גט ממנו למ"ד קדושין תופסין ביבמה והוא דבר שא"א לאומרו אך יש לחלק בפיקח דאמרינן אדם יודע שאין קדושי חרש כלום ומקדש לה לשם אישות משא"כ בחרש לא שייך לומר כן. וא"כ הו"ל כעודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו וכדאיתא ביבמות נ"ב ע"ב דמקדשה אחר חליצה במאמר יבמין לשם יבמות אינה מקודשת ע"ש. אבל ז"א דהא יש חילוק דאם אמר סתם הרי את מקודשת קנה אף דסבור דהיא יבמתו כמבואר בפוסקים ס"פ ר"ג שם ע"ש ברא"ש ובשלט"ג להדיא וכ"כ בב"ש סי' ק"ע סק"ט. ובאמת בלשון הרמב"ם פ"ה מה' יבום הלי"ג מבואר שאף בבא עליה לשם יבמות אף לאחר חליצה הוי א"א גמורה יעו"ש ודלא כהב"ש שם בדעת הרמב"ם. וענין זה דורש אריכות ואכמ"ל בזה:

ואפשר לומר כיון דבקדושין דעלמא אף שבא עליה אח"כ אמרינן ע"ד קדושין ראשונים הוא בועל כמ"ש המה"פ שם. ה"נ ביבמה הא קיי"ל בדף נ"ב דמצות יבמה מקדש ואח"כ בועל. וא"כ מקדשה תחילה במאמר והויא דרבנן כמו כל קדושיו. וממילא אמרינן אח"כ שע"ד קדושין ראשונים בועל. ודוחק. וקושית המל"מ מהא דאם רצה להוציא יוציא אפשר לישב עפמ"ש דהירושלמי בעי לאוקמא כרשב"ג וא"כ י"ל הכוונה כמ"ש התו' ק"י ע"ב ד"ה או דהכוונה שיגרשה בכתב וקמ"ל בזה שביאתו הוי קנין גמור ומועיל גיטו להפקיע זיקתו בלא חליצה. וג"ז דחוק. והיותר נלענ"ד בביאור הירושלמי דהכוונה דרק בקדושי כסף פי' בקדושין דעלמא דרובן בכסף כנ"ל. אבל בקדושי ביאה פי' כגון ביבמה שעיקר קדושיו קדושי ביאה לא מהני גיטו. והקדים זה לבאר המשנה דלא תקשה מסיפא דכונס ואינו מוציא לעולם וכנ"ל (וע' בית מאיר ס"ס קע"ב שנעלם ממנו המל"מ הנ"ל) והיינו כהא דש"ס דילן בגיטין ע"א שם דמחלק בין אשתו ליבמתו:

עכ"פ מבואר דחרש ביבמתו קונה קנין גמור והויא א"א גמורה. וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהל' יבום שהחרש כשיבם עושה אותה א"א גמורה. והיינו משום שהיא זקוקה לו ולא בעינן כוונת קנין ולא כוונת מצוה בביאתה דאף בשוגג ובע"כ קונה אותה ואף קטן קונה לשיטת רש"י כנ"ל. ולהתו' מיעטיה קרא אבל בעלמא לא בעי בר דעת כמ"ש התו' נ"ד ע"א ד"ה ישן וכמש"ל בזה וקנה קנין גמור. וצדקו דברי התוי"ט שהזכרנו. ובביאור הירושלמי ר"פ חרש שהזכרנו ע' באבני מלואים ר"ס מ"ג ובנוע"י ר"פ חרש מ"ש בזה לבארו וע' נו"ב תנינא חאה"ע סי' נ"ב נ"ד בארוכה בענין זה ואכמ"ל. ושוב ראיתי בנו"ב מ"ק חאה"ע סי' נ"ד שכתב להדיא דחרש הוי בר יבום גמור. אבל לא ירד למש"ל רק פלפל אי מועיל ייבומו אליבא דאבא שאול. וגם האריך שם בענין אי קטן בר יבומי וקדושי וההכרח לקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה