אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק אבן העזר › סימן קכא

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן קכא

סימן קכ

העתק הגב"ע עדות הנער אנשיל בן איצק כהן.

הנער בעריל קרא אותי מן השוק לחדר לשתות שכר ושלחנו נער קטן לקנות איזה פלעשליך שכר אצל שמואל ליב והנער לא היה בכחו לישא אותם לכן הביאה הנערה חיה בת שמואל ליב את השכר ושם היה ג"כ הנער דוד והנער בעריל והנער יחיאל. וראיתי שזה בעריל נתן לה טבעת של זהב ואמר לה האמ"ל בט"ז כדמו"י ותיכף השליכה לארץ כששמעה שצועקים מז"ט ואמרה איני רוצה וזה המעשה היה בעש"ק לערך שעה ב' או ג'. עוד העיד דוד בן אהרן הבתולה חיה בת שמואל ליב באה והביאה שכר ושאל אותה הנער בעריל אם אמה תרצה לקנות עבורה זה הטבעת. ולקחה ממנו ושם הטבעת על אצבעה ואח"כ אמר לה האמ"ל בט"ז כדמו"י. ואחר רגע א' השליכה לארץ ואמרה איני רוצה וצעקנו מז"ט. ובעריל אמר לי שאהיה עד בדבר וכן ראיתי והמעשה היה בעש"ק אחר חצות היום. עוד העיד יחיאל בן געצל בעש"ק אחר חצות היום היינו יחד והנער האופה [הוא בעריל] היה שם ואמר להילדה חיה אולי תקנה אמה את הטבעת ולקחה את הטבעת ממנו ואח"כ שם לה על אצבעה ואמר לה האמ"ל בט"ז כדמו"י וצעקנו מז"ט וכששמעה אומרים מז"ט זרקה לארץ במשך מינוט או חצי מינוט ואמרה אמי לא תרצה לקנות. בנתיים אמר זה העד שגוף הנתינה לא ראה בטוב. עוד אמר זה העד הנער האופה אמר לנו שזה הטבעת הוא שלו וקנה אותו ב"ב. ונתן עבורו שלשה רו"כ. שוב העיד מאיר כהן זה הנער דוד בן אהרן הנ"ל נשבע לשקר עלי בסאנד ששברתי את חלונותיו של ר"ש ושברתי כלי עם ששה עשר קווארט שומן. וכל אותה המעשה היה שקר והיה ניכר לכל שהוא שקר שהמעשה היה בימות הקיץ וכמעט אין בנמצא אצל בעל הבית שיהי' לו שומן מרובה ובכלי כזאת. ע"כ היה ניכר גם להשופט שהוא שקר:

העיד ר' חיים בר"י על הנער דוד ששבועתו היה נראה לכל שהוא שקר שהיה באותו פעם בסאנד והיה ידוע לכל ליהודים וא"י שזה נשבע לשקר מפני השומן. ואעפ"כ אין אני יכול לומר בתורת עדות שנשבע לשקר. אך זאת אני יכול לומר בתו"ע שכל השלשה אלו היו אצלי פעם אחת ביום השבת שקודם וטלסלו לעיני דברים של מוקצה. כששאלו הב"ד את זה הנער דוד אם אמת הדבר שנשבע לשקר השיב שהיה מוכרח לעשות כן כדי להציל את גיסו שלא ישלם קנס. ובשנה דאשתקד אמרו העדים הראשונים שהטבעת לא היתה של המקדש אלא של האשה אשת יחיאל בעקר שהיא קנתה את הטבעת כדי לקדש את הנערה. עוד אמר ר"א אפענהיים בשם אשת ר"א בלעכארז שזה הנער דוד אכל ביוהכ"פ. עוד אמרו ר"ק בשם ר"א בלעכארז ורח"ב בשם ר"י עפשטיין שזה העד דוד חלל שבת במלאכה דאו'. הילדה חיה בת רש"ל אמרה שמעולם לא שמעה קידושין ואיננה יודעת מה הם קידושין לפי שדרים בכפר ואצל חופה לא היתה מעולם ומכחשת כל המעשה לגמרי:

כבוד הרב הגאון וכו'

ע"ד הקידושין באשר אנכי עוסק ברפואות כעת והנני רפה אונים מאוד ההכרח עלי לקצר וארשום רק קוטב הדבר מה שנלע"ד בזה. ולכאורה יש לדין בנ"ד לבטל הקדושין משלשה טעמים. א' מצד שהעידו שהטבעת לא היה שלו רק של האופה. ב' מצד שהעידו על העד דוד שנשבע לשקר והודה בעצמו על זה ושחילל שבת. וא"כ הוא פסול לעדות וממילא בטלה כל העדות כדין נמצא אחד מהם פסול. ג' מצד שזרקה הקדושין ואמרה איני רוצה. אבל כד מעיינינן ליתא בהו ממשא בכל הני טעמי. דמצד שאינו שלו. הלא העידו שהאשה קנתה אותו כדי לקדש האשה וא"כ נתנה לו גמירות אדעתא דהכי. ואף אם עשתה זה בלא דעת בעלה. מנא לן שאין לה בסך כזה שהרשה לה בעלה לעשות כרצונה. וכ"כ הרמב"ן בתשובה סי' קמ"ד הובא להלכה באה"ע סי' כ"ח סי"ט. ועוד דמאי לימא לן שעשתה זה בלי ידיעת בעלה דהא העדים לא העיד זאת. ואוקמא אחזקת כשרות שלא גזלה משל בעלה ועוד יש לדון שכיון שקנתה בפירוש הטבעת לתתו להמקדש לקדש ב' וע"כ צ"ל שכיונה לתת לו במתנה כמ"ש הפוסקים באה"ע שם שהשואל לחבירו חפץ לקדש בו כוונתו שאם אין מועיל בחזרה שאלה יהי בתורת מתנה. ובנ"ד שלא הודיעה שהוא שאול ע"כ צ"ל שהיה בתורת מתנה יעו"ש בפוסקים שמתבאר כן. וא"כ כיונה לגזול המעות משל בעלה ולקנות לעצמה והרי נקנה לה הטבעת כי המוכר מקנה להקונה ולא לבעל המעות ע' ב"ק ק"ג ע"ב ובח"מ סי' קפ"ג קפ"ד ובפוסקים שם. אך י"ל דמ"מ יש רשות הבעל עליה. וגם כי המוכר לאשה י"ל שמקנה לבעלה מצד שידוע שע"פ רוב היא קונה משל בעלה ומדעתו וע' ב"ש סי' פ"ה ס"ק כ"ז כ"ח ובח"מ ס"ק כ"ט ובאחרונים ויש להאריך בכל פרט אך אין בי כח. ועכ"פ יש לחוש לקדושין כמש"ל. ובלא"ה לא נתבאר בגב"ע מהיכן ידעו העדים זה. ואם הוא מצד שהאשה הגידה להם. לאו כלום הוא דהיא א"נ ע"ז שהיא נוגעת בדבר. וע' אחרונים סי' כ"ח שנחלקו אם המקדש בעצמו נאמן לומר שאינו שלו. ובגב"ע לא נזכר מה אומר על זה. ואקצר בזה אחרי שלא נתבאר בגב"ע מניין ידעו יתר העדים מזה. וגם אולי קנתה האשה במעות של המקדש שנתן לה לקנות. או שקנתה על חשבון שכר פעולה שלו כי כפי הנראה מהענין המקדש עושה במלאכה אצל יחיאל האופה. ובכל אלה לא דקדקו מקבלי העדות לברר הדבר כראוי. ועוד יש לדון מצד דבר שמינו מצוי בשוק לקנות ואקצר:

ומה שהעידו שנשבע לשקר. בשביל זה לא נפסל דהא הגיד שהיה מוכרח להציל גיסו. וי"ל שהיה סבור שמותר לעשות כן והוי רק כשוגג. ודמי להא דהנהו קבוראי. ולא נפסל כדקיי"ל בח"מ סי' ל"ד ס"ד. ויש לדון בנ"ד עוד מצד שבועה דלהבא ע"ש סעיף ה' אך א"צ לזה. ובלא"ה בנ"ד אין שני עדים ע"ז. וגם האחד הוא נוגע בדבר שאפשר רוצה לתבעו שישלם לו מה שגרם לו היזק ע"י עדותו ואקצר. וכן על החילול שבת אין כאן עדים. ורק על בדרבנן יש ע"א וידוע דלא מהני. וגם הגיד העד שהיה זה בשבת הקודם ולא נתברר אם שקודם הקדושין אי שקודם הגדתו כי מלשונו נראה שהיה בשבת שקודם הגדתו. וזה היה אחר הקדושין כי הקדושין הי' בע"ש. ובע"ש לא גבו העדות:

אכן מצד מה שזרקה הטבעת יש מקום להקל בזה. דהנה העד אנשיל העיד שתיכף השליכה הטבעת לארץ ואמרה איני רוצה משמע שהשליכה תיכף ממש בלי שום שהייה. ואף שאמר כששמעה שצועקים מזל טוב. מ"מ נראה שבשעה שצעקו מז"ט השליכה ולא אח"כ. מדלא אמר שתיכף אחר שצעקו מז"ט השליכה. ועכ"פ הוי תכ"ד. והעד דוד העיד שאחר רגע אחת השליכה לארץ ואמרה איני רוצה וצעקו מז"ט. משמע מזה שהשליכה קודם שצעקו מז"ט. ועכ"פ גם הוא אומר שהשליכה תיכף. ורגע אף שבלשון בנ"א י"ל שרגע הוי מינוט דהוי הרבה יותר מכדי דיבור. מ"מ יותר נראה לפרש דבריו רגע כמימרא כדי שלא יכחיש דברי העד אנשיל וכדקיי"ל בפסחים דף י"א וסנהדרין מ"א שכל מה שאפשר להשוות דברי העדים מפרשין דבריהם כן. וגם כי העד יחיאל אומר אחר מינוט והעד דוד לא הזכיר מינוט רק רגע משמע שכוונתו ממש רגע כמימרא. ומה שאמר שצעקו מז"ט נראה ג"כ שזה לא היה אחר השלכתה רק בשעת השלכתה והיה בבת אחת שבשעה שצעקו השליכה. ומה שהזכיר את הצעקה אחר ההשלכה י"ל דהיינו משום שא"א לומר שני דברים כאחד והוכרח להקדים בהגדתו אחד לחברו וכעין הא דתנן בתמורה כ"ד. כן יש לפרש דברי העד שלא יכחיש דברי העד אנשיל. ולכאורה יש עדיין הכחשה ביניהם בזה כי בדברי אנשיל מבואר שהשליכה כששמעה שצועקים מז"ט הרי מפורש שהתחילו לצעוק קודם ההשלכה. ובדברי דוד מבואר שעכ"פ היו ההשלכה והצעקה ברגע אחד דבלא"ה הו"ל להקדים הצעקה לההשלכה. ואי"ל שהצעקה מז"ט אינו מענין הקדושין כלל והוי הכחשה בבדיקות דהעדות קיימת וזה הוי עוד פחות מבדיקות כגון מנה שחור או לבן. דהכא אינו מהקדושין כלל דז"א דקדושין דינו כדיני נפשות שפסולים אף בהוכחשו בבדיקות וכ"כ המהרי"ט ח"ב סי' ל"ח וסי' מ"ג. ועוד דהכא נ"מ טובא דאם השליכה כשצעקו י"ל שמקודם לא הבינה שהוא עסק קדושין לזה שתקה רק כשצעקו מז"ט הרגישה שהוא ענין קדושין לזה השליכה. אבל אם הצעקה וההשלכה היו בבת אחת ומכ"ש אם הצעקה היתה אחר ההשלכה. הרי מוכח שהבינה בשעה שקידשה שהוא עסק קדושין. וא"כ למה לא השליכה תיכף רק אחר רגע. ומוכח מזה שנתרצתה ואח"כ נמלכה וחזרה בה. ובכה"ג א"י לחזור בה דבקדושין קיי"ל בנדרים פ"ז דליכא דין דתכ"ד וכ"מ בח"צ סי' קט"ו. ואף שכתב הרעק"א סי' צ"ז שאף שאומרת שנתרצתה בלבה יכולה לחזור תכ"ד וכ"כ בס"ד בחיבורי ח"א סי' פ"ד. וא"כ אין נ"מ לדינא בהכחשתם. מ"מ הוי הכחשה בחקירות בזמן גילוי דעתה שאינה רוצה שזהו עיקר הדבר. אך י"ל דאינם מכחישים זא"ז. רק דוד מספר דבר בפ"ע שצעקו מז"ט ולא פירש אימתי. וממילא מוכח שצעקו תיכף אחר שאמר לשון קדושין ולא אחר ההשלכה כי למה ימתינו מלצעוק עד שהשליכה. ולא סיפר כסדר באשר רצה להגיד מקודם גוף ענין הקדושין שע"ז נשאל בב"ד. וע' מהרי"ט סי' ל"ח שכתב לתרץ דברי העדים בדוחק גדול ויש שם סברא כעין הא דנ"ד. ומה שמכחישים זא"ז שזה אמר שתיכף השליכה וזה אמר אחר רגע. י"ל דלא הוי הכחשה שכן קוראים בנ"א תיכף אף שהיה הפסק רגע. וכן מצינו בש"ס וכמה לאלתר בגיטין כ"ז ע"ב ע"ש בתד"ה איזהו וע' ירושלמי רפ"ב דברכות ופ"ז דדמאי ה"ו כמה על אתר כדי דיבור. ובנדה ט"ו פירש"י על אותיום מיד. וע' ר"ש פ"י דטהרות מ"ד דאיכא תנאי דס"ל דכל היום מיקרי מיד. וביאור לזה דורש אריכות ואכ"מ. וכן גבי תיכף לסמיכה שחיטה כתבו התוס' בסוטה ל"ט שיש הפסק מהלך כ"ב אמה וכ"כ הפוסקים לענין תיכף לנט"י ברכה. ואף שאין לדמות לשון בנ"א ללשון הש"ס. מ"מ ידוע שאין בנ"א מדקדקים כ"כ בלשונם ובפרט בנ"ד שצריך לפרש לשון העדים שלא יכחישו זא"ז. וגם דמוכח כן מדבריו שכבר התחילו לצעוק מז"ט. ובאמת לא דקדקו הב"ד מקבלי העדות כראוי. כי היה להם לחקור מהעדים על כל פרט מפרטים הנ"ל ולהעמיד הדבר על בוריו:

עכ"פ לדברי שני העדים השליכתו תכ"ד. ואף אי נימא שכבר גמרו לצעוק מז"ט. מ"מ הוי תכ"ד דהא תכ"ד קיי"ל דהוי כדי שאילת תלמיד לרב. ואין לנו לחוש שהיה הפסק קצת בין הקריאה לההשלכה כיון דמדברי העדים מוכח שלא היה הפסק ואדרבא משמע קצת שבעוד שצעקו השליכה. [ומז"ט נראה דהוי כתיבה אחת ולא כשתי תיבות דהא בשלום עליך יש חמשה הברות עם תנועות ובמז"ט יש רק שלש כמו בתיבת עליך. וגם ההמונים אומרים אותו ביחד כמו תיבה אחת בלי שום הפסק בין תיבת מזל לתיבת טוב וא"כ אף אם היה הפסק כדיבור תיבה אחת בין המז"ט לההשלכה ג"כ הוי תכ"ד] וכבר כתב הח"צ סי' קט"ו דהא דלא מהני בקדושין חזרה בתכ"ד היינו רק שידוע שנתרצתה מתחילה. אבל היכא שקיבלה סתם וזרקה תכ"ד הוי זה כגילוי דעת שלא נתרצתה מעולם להתקדש ולא הוי קדושין. ויותר מזה בארנו בחיבורי ח"א סי' פ"ד שאף שאומרת שנתרצתה בשעה שקבלה מ"מ לא הוי קידושין אם זרקה תכ"ד דהוי קידושין בלא עדים וכ"מ ברעק"א סי' צ"ז וא"כ אין ממשות בקדושין הללו:

אבל עדיין יש להסתפק בדברי העדים אולי היה הפסק בין הקדושין להזריקה יותר מתכ"ד כיון שהדיינים שקבלו העדות לא דקדקו היטב לדרוש מהעדים על זה. וכמש"ל שלשון תיכף י"ל גם על הפסק של מהלך כ"ב אמה. וכעין זה כתב הרעק"א ס"ס צ"ז שיש להסתפק בלשון העדים אם באלד ותיכף הוא תכ"ד או לא ע"ש. ויותר מזה כתב הח"ס בסי' ק"א שא"א להעמיד על דברי העדים לענין תכ"ד שהוא שיעור מועט. ונהי שאם היו העדים מעידים בפירוש שהיה תכ"ד יש להאמינם דהיכן מצינו שלא נאמין לעדים בכגון זה. וע' בחיבורי ח"א סי' מ"ג שבארנו דבעדים לא שייך סברא מילתא דלא רמיא אם מעידים שיודעים בבירור. אבל אכמ"ל בזה דבנ"ד שלא הגידו בפירוש שהיה תכ"ד ודאי יש לחוש שמא היה לאחר כ"ד כיון שהב"ד שגבו העדות לא דקדקו בזה. ואין לומר דנוקמא בחזקת פנויה. דכיון דאפשר לברר עתה לשאול שנית את העדים לא שייך זה. ואף אם יאמרו העדים שאינם זוכרים נראה דהוי ספק קדושין כיון דעכ"פ היה כאן עסק קדושין ואיתרע חזקת פנויה וכמבואר סברא זו ברשב"א רפ"ב דנדה ובכמה ראשונים ובתו' כתובות דף כ"ג ע"א. וצריכה גט עכ"פ מדרבנן כדין תרי ותרי שצריכה גט לכ"ע רק יש מחלוקת אי דאורייתא או דרבנן. ולכאורה י"ל דהכא עדיף טפי דהא הי' קדושין רק יש ספק אם חזרה תכ"ד. אבל ז"א דבאמת בכה"ג לא מיקרי גמר קדושין עד שיראו העדים שלא השליכה תכ"ד וכמ"ש הרעק"א בסי' צ"ז. וגם א"ל דכיון שאינם יודעים אי הוי תכ"ד או לא הוי כקדושין בלא עדים. דז"א דהא בשעת מעשה ראו מתי זרקה רק עתה אין זוכרים. והוי ספק קדושין. ולדעת הרשב"א אף אם היה ספק להעדים בשעת מעשה הוי ג"כ ספק קדושין ע' נו"ב מ"ק סי' נ"ח:

ואין לדון מצד מ"ש הקהלת יעקב דנימא הוכיח סופו על תחילתו אף לאחר כ"ד דז"א וכבר בארנו למעלה בסי' צ"ג] שהעיקר דרק בתכ"ד מהני ושאפשר גם כוונת הקה"י הוא כן. ומ"ש המרדכי בפ' האומר סימן תקל"א דנימא בקדושין הוכיח סופו על תחילתו ומדזרקה מוכח שלא נתרצתה לקדושין ושם איירי אחר כ"ד ע"ש. שאני התם שבשעת נתינה לא אמר לה שום לשון קדושין. ורק אחר הנתינה אמר להעדים הוו עלי עדים שקדשתיה. ואז אמר לה אחד מהעדים השליכי כי לקדושין נתן לך והשליכה. וא"כ עיקר החשש הוא מצד שאמר הוו עדים שקדשתיה. ויש לחוש שהבינה שנתן לה לשם קדושין והוי כאומדנא דמוכח. וכמ"ש במרדכי שם לבסוף דדנין בקדושין ע"פ אומדנא כהא דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. ולזה מהני הוכחה דלבסוף שמקודם לא הבינה שנותן לשם קדושין שהרי כשהגיד לה שהוא ענין קדושין השליכה. והיינו רק כשהשליכה תיכף כששמעה שהוא ענין קדושין. אבל בנ"ד הרי לדברי העד יחיאל השליכה אחר כ"ד מאמירת מז"ט ובארנו שיש לצדד שגם כוונת העד דוד הוא כן. וא"כ נראה דודאי ל"א הוכיח סופו בכה"ג וכ"כ הח"ס בסי' פ"ב שאין לומר גבי קדושין הוכיח סופו ע"ת רק בתכ"ד. ובנ"ד בלא"ה נראה דלא שייך סברא דהוכיח סופו ע"ת דהא אמרה איני רוצה משמעותו שעכשיו אינה רוצית ולא למפרע. ורק בתכ"ד הוי כמו אמרה בשעת מעשה ממש. והקה"י איירי שזרקה סתם או שאמרה לשון דמשמע למפרע:

אבל העיקר בנ"ד להקל מצד דהא לדברי העד דוד קבלה מקודם הטבעת להראותו לאמה שתקנהו. ואח"כ שם אותו על אצבעה וא"כ הוי שתיקה לאחר מתן מעות לשם פקדון דקי"ל בקדושין י"ב ובאה"ע סי' כ"ח ס"ד דלא הוי קדושין דשליחות הוי כפקדון דהא כל שליח הוי שומר חנם עכ"פ ומלשון העד נראה שאמר שתקנה אותו עבור הבתולה. וא"כ הוי לה הנאה בזה ודמי לסרסור דהוי שומר שכר. ואף אי נימא דמה שאמר העד ששם אותו על אצבעה הוא פירוש למה שאמר מקודם שלקחה ממנו. מ"מ הרי אמר בפירוש שאח"כ אמר לה האמ"ל. הרי שנטלתו מקודם בתורת פקדון ובדברי העד יחיאל מפורש שקבלתו מקודם ואח"כ שם על אצבעה. משמע שכשהיה כבר בידה שמהו על אצבעה וצריך לפרש כן גם דברי העד דוד כדי שלא יכחישו זא"ז וכמש"ל. ואין לדמות זה להא דהמהרי"ט סי' ל"ח ורעק"א סי' צ"ז כששניהם אדוקים בחפץ דלא מיקרי שנתן לה לשם פקדון. דהכא שאני שכבר נתן לה ואח"כ שם על אצבעה ומשמע שבנתינתו הקודם סילק ידו לגמרי ועוד דבנ"ד משמע מדברי העדים שאמר האמ"ל אחר ששם באצבעה כי כן אמר העד דוד בפירוש ויש לפרש כן דברי העד יחיאל ג"כ. וא"כ הוי ממש כי הא דנותן לשם פקדון וחזר ואמר האמ"ל דלא הוי קדושין אף שלא זרקה כלל. ואף דשם הוי הטעם משום דלא זרקה בשביל שחשבה שתתחייב באחריותה. והכא חזינן שאח"כ זרקה ולא חששה לכך. מ"מ י"ל שאפשר שנמלכה בדעתה שכדאי לה לסבול אחריות הטבעת אם יאבד כדי שלא להתבזות ע"י שיוציאו עליה קול קדושין. ועוד דהכא אף אי נימא שאמר האמ"ל בעת ששם על אצבעה. מ"מ לא דמי להא דשניהם אדוקין דשם כתב המהרי"ט הסברא שהיה לה להרפות ידה ממנו וממילא היה נשאר בידו לבד. אבל הכא לא שייך זה כי אם היתה מוציאה ידה מידו קרוב יותר שהיה הטבעת נופל לארץ כיון שכבר התחיל להשימו על אצבעה ובקדושין י"ב ע"ב אהא דאיתא שם באומר כנסי בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מ"מ לא רצתה אינה מקודשת פירשו רש"י ור"ן דשעת מ"מ היינו קודם אם אמר התקדשי קודם שקבלתן דכי קבילתיה אדעתא דקדושין קבילתיה. ונראה מזה שאם אמר התקדשי ממש בשעת נתינה כיון שהתחיל לתת לה בתורת פקדון אמרינן שקבלה לפקדון ולא לקדושין אם לא שנתרצתה בפירוש. ונראה הטעם דאפשר היא סבורה שכיון שהתחילה לקבל בתורת פקדון מחוייבת היא באחריותו אם תחזור בה מלקבלו וכמ"ש הרמב"ן ושאר ראשונים שם שהיא טועה בדין וחושבת שתהא חייבת אף שבאמת אינה חייבת. ואף דדיוקא דסיפא לאחר מ"מ אינה מקודשת משמע דווקא לאחר מ"מ אבל בשעת מ"מ מקודשת. צ"ל דרש"י ור"ן מפרשים לאחר התחלת מתן מעות. ונראה שהוכיחו זה מהא דדף י"ג ע"א גבי כנסי סלע שאני חייב לך דשם בשעת מתן מעות בע"כ הכוונה קודם מ"מ וכמפורש ברמב"ם וטוש"ע סי' כ"ח ס"ג. וע' באה"ע סי' מ"ב ס"ג ברמ"א שאם התחיל לתת וזה אינו שייך להא דנ"ד כמובן למעיין שם ואקצר וראיתי בשו"ת מבי"ט סי' רצ"א שכתב שאם מנה לה מעות ובאמצע אמר לה האמ"ל מיקרי אחר מתן מעות לפי שמונה והולך על דעת התחלת מנינו. וזה ראיה לדברינו. ואף שדבריו שם צ"ע לענ"ד וגם דשם לא איירי שנתן לה בתורת פקדון ולא היה לה לקבל ממנו את מותר המעות. דהא דלא מהני שתיקה לאחר מ"מ הוא משום דאמרינן שלא נתרצתה רק לא חשה להשיבו ובנטלה הוי קבלתה ראיה שנתרצתה וכמבואר בפוסקים בס', כ"ח וסי' ל'. והכא הוי קבלתה שאר המעות הוכחה שנתרצתה. אכן בנ"ד שנתן לה הטבעת בתורת פקדון רק שהוא אחוז בו קצת שעוסק להשימו על אצבעה שפיר י"ל שלא חששה להסירו תיכף מאצבעה וגם כי חשבה שע"י שיפול לארץ תתחייב באחריותו ורק אח"כ כששמעה שצעקו מז"ט וסוברים דהוי קדושין נמלכה שיותר טוב לה ליכנס בספק אחריות מלסבול חרפה שיסברו שנתקדשה וכמש"ל:

שוב ראיתי בח"ס סי' פ"ד שכתב דהיכא ששהתה קצת ואח"כ זרקה אמרינן מדזרקה מוכח שאינה חוששת לאחריות ומוכח שנתרצתה בקדושין מדלא זרקה תיכף. ולענ"ד י"ל כמש"ל וכן קיי"ל בב"ב קל"ח ובח"מ ס' רמ"ה גבי זיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח שלא זכה דאמרינן דאמר כיון דלא אתא לידי אמאי אצווח ופרשב"ם שם שגנאי הוא לו לצווח מקודם. ומשמע אף כשצווח קודם שרצה למסרו לידו מ"מ אמרינן סברא זו. ואף שהרשב"ם בב"ב שם פירש שצווח כשרצה לתתו לידו. מ"מ לשון הרמב"ם וטוש"ע סי' רמ"ה משמע שאף אם צווח בעודו ביד הזוכה אמרינן שלא צווח מקודם מפני שגנאי הוא לצווח מקמי דאתא לידו. ואח"כ נמלך לצווח ונתרצה בגנאי זה כדי שלא יסברו שנתרצה במתנתו ואלת"ה הו"ל להפוסקים לפרושי דכשצוח קודם שרצה למסור לו אמרינן שנתרצה מתחילה מדלא צווח תיכף. ועכצ"ל כמש"ל דבכל גוונא אמרינן שנמלך עתה לצווח אף שעדיין ביד הזוכה. ומתחילה ג"כ לא נתרצה רק לא איכפת לו כיון דלא מטא לידו והיה גנאי לו כנ"ל. ואף דבש"ס ורי"ף ורא"ש י"ל שזה מוכח מלשון ולבסוף צווח דמשמע בסוף המעשה דהיינו בשעה שרצה הזוכה למסור לו וכפירשב"ם. אכן ברמב"ם ושו"ע הלשון ואח"כ צווח. ונראה ששינו הלשון כדי להורות דלאו דווקא לבסוף. וכן יש להוכיח מהא דב"מ דף ו' גבי שתק ולבסוף צווח דמשמע ג"כ דאיירי בכל גוונא ואף אם צווח בעודו בידו ע"ש. ויש להאריך בזה מהא דב"מ שם לענין שיטת הפוסקים ס"ס רמ"ה שמחלקים בין שכ"מ לבריא ואכ"מ. וכן יש להעיר בזה בכמה דוכתי בש"ס בכה"ג היכא דאמרינן איזה אמתלא וראינו אח"כ שלא הקפיד בדבר זה. וכן בב"ב דף ל"ו דניר לא הוי חזקה דאמר כל שיבא דכרבא ליעול בארעא משמע אף אם רואים שבקרקע אחרת מחה על מי שחרשה או בקרקע זו אחר ג' שנים. בכ"ז אמרינן דלא הוי חזקה דהא לא מצינו חילוק בזה וההכרח לקצר. ובנ"ד נראה דאף לסברת הח"ס א"ש. דהא העיד דכשזרקה אמרה שלא תרצה אמה לקנותו. ונראה דהא גבי כנסי לפקדון דאמרינן שלא זרקה כדי שלא תתחייב באחריות הקשו הראשונים דהא תוכל לומר לו הרי שלך לפניך ולחזור בה משמירתה ותרצו דטועה היא בדין וסוברת שתתחייב. וזה שייך רק בנתן לפקדון שסוברת שמחוייבת לשמרו עד שידרוש המפקיד ממנה. אבל בנ"ד שנתן להוליך לאמה שתקנהו הנה עכשיו שהתבוננה שלא תקנהו אחרי שהעיז לקדשה בו. ושפיר יודעת שאינה חייבת להוליכו לאמה ולזה חזרה בה משליחותה לפי שאין תועלת בזה. ושהתה איזה רגעים אחר הקדושין כי התבוננה שאמה לא תקנהו. ובאמת גם בהא דהח"ס י"ל כן שלזה זרקה אח"כ לפי שמקודם חשבה שתתחייב באחריות ואח"כ התבוננה והחליטה שתוכל לחזור בה מחיוב שמירתה. ולפ"ז גם לפי דברי העד דוד אין הזריקה מוכחת שאין חוששת לחיוב אחריות ועוד נראה דאף שלדברי דוד אמרה סתם איני רוצה. מ"מ י"ל שכוונתה היתה שאינה רוצה להוליך לאמה לפי שעכשיו לא תרצה לקנות כשתשמע מענין הקדושין. וכ"נ להדיא בנו"ב מ"ק סי' נ"ט שאף אם זרקה לאחר כ"ד אמרינן שלא זרקה תיכף משום חשש אחריות וכדומה ע"ש:

ועוד נראה דהנה צריך לבאר בהא דאמרינן בקדושין י"ג שלזה לא זרקה לפי שיראה שתתחייב באחריותן איך הדין אם אומרת לפנינו דשלא בשביל זה לא זרקה אותן. וגם איך הדין כשאומרת שנתרצתה בלבה. ועו"ק למה לא הזכירו הרמב"ם וש"פ הסברא דלהכי לא זרקה משום אחריות דהא נ"מ אם אמרה שלא חששה לכך. וכן נ"מ אם אחר כ"ד זרקה וחזינן דלא קפדה על זה וכסברת הח"ס וכן נ"מ כשידענו שיודעת הדין שפטורה מאחריות. ונראה ברור שאף אם הגידה אח"כ שנתרצתה בשעת מעשה אינן קדושין דדברים שבלב אינן דברים וגם דהוי כקדושין בלא עדים דהא לפי ראות עיני העדים לא היה כאן קדושין ומה לנו מה שהגידה אח"כ ומשנה מפורשת היא בקדושין דף מ"ט דבאומרת בלבי היה להתקדש לא מהני. וע' אב"מ סי' כ"ז סק"ו ובחיבורי ח"א סי' פ"ו דאף כשאינו ההיפוך מדיבורו לא מהני בדברים שבלב דהוי קדושין בלא עדים. ומצאתי מפורש בכנה"ג סי' כ"ח בהגב"י אות ל"ד דאף שאומרת שנתרצתה לא הוי קדושין. והטעם כמש"ל דהוי קדושין בלא עדים ולא מהני הודאתה. וגם דהוי דברים שבלב כיון שאין מוכח לכל העולם שנתרצתה וכמ"ש התו' בגיטין ל"ב ע"א. וממילא דה"ה כשאומרת שידעה שלא תתחייב באחריות ג"כ לא מהני. ואף אם אנו יודעים שידעה דין זה. מ"מ י"ל כיון שאין ידוע בבירור מחשבתה אם נתרצתה ויש מקום לעדים לחשוב שלא נתרצתה ורק ששכחה הדין בשעת מעשה מרוב ההתפעלות וחשבה שתתחייב באחריות. ממילא ליכא עדים על הקדושין וגם הוי דברים שבלב. ולפ"ז אף אם זרקה אחר כ"ד אין זה הוכחה שמקודם נתרצתה כיון שאפשר לומר שאח"כ התבוננה שלא תתחייב באחריות או שנמלכה כי טוב לה אף להתחייב באחריות כדי לבזות אותו ולהשליך קדושיו בפניו וע' כתובות דף ל"ג ע"א. ממילא לא הוי עדים על הקדושין. ואף אם האמת שנתרצתה בלבה וגם תודה ע"ז מ"מ הוי רק דברים שבלב וגם ליכא עדים כיון שאין מוכח לכל העולם וכנ"ל. ולא שייך בזה אנן סהדי ממה שעשתה אח"כ ולא ידענו טעמה ומכ"ש אם אומרת שלא נתרצתה מקודם ושלא זרקה תיכף היה מפני שנתבהלה ולא ידעה מה לעשות או שלא התבוננה עדיין אם היה ענין קדושין או לא. שע"פ רוב כן הדרך בדבר כזה הנעשה פתאום. בודאי אינו קדושין וא"צ שתאמר דווקא שחששה שתתחייב באחריות. ובזה מיושב הא שלא הביאו הפוסקים סברא שלא זרקה בשביל חיוב אחריות. כיון דאין נ"מ לדינא. והש"ס נקיט רק סברא שאפשר לתלות ומה שלא זרקה וממילא אין עדים על הקדושין וגם הוי דברים שבלב כנ"ל:

עוד כתב הח"ס שם שאם שם על אצבעה ולא הסירה תיכף אמרינן שנתרצתה דאי לא זרקה מצד שחששה שתתחייב באחריות הוי לה עכ"פ להסירו מאצבעה שלא תתקשט בטבעת שלו שהוא על אפה וחמתה ולהחזיקו בתוך ידה. ולענ"ד קשה לחדש סברא כזו. ואדרבא בידה קשה לשמור כראוי ועל אצבעה בנקל לשמרו. וכן דרך לישא טבעת. וכעין הא דאיתא בשבת דף ס"ב שהמוליך טבעת לאומן לתקנו מניחה באצבעו עד שמגיע אצל האומן. אף שאין דרך איש ללבוש טבעת מ"מ נושאו באופן זה שיותר נקל לשמרו. וכן איתא שם באשה גזברית שנושאת טבעת שיש עליו חותם והוי דרך הוצאה בכך ע"ש. וע' ר"ן ר"פ במה אשה מ"ש על הירושלמי בהא דר"ג יצא במפתח של זהב בידו וצריך לחלק בין טבעת למפתח ואכמ"ל בזה:

ועוד דהא העדים מכחישים זא"ז כי הלא אנשיל לא הזכיר שנתן לה להוליכו לאמה לקנותו. ודוד ויחיאל אמרו שנתן לה להוליכו לאמה והויא הכחשה בחקירות בגוף העדות וע"א בהכחשה ודאי לאו כלום הוא. ואף שכתב המהריב"ל ח"ג סי' פ"ד לדון בהכחשה אי הוי לאחר מתן מעות שלא תינשא לכתחילה. היינו רק שם דאיירי בנתן לה סתם. ולזה יש לחוש דטעי בזה ע"ש. אבל בנ"ד שלפי דברי דוד ויחיאל אמר לה בפירוש שנותן לשם פקדון. לא שייך סברא זו. ובלא"ה הסכימו האחרונים בנידון המהריב"ל שתנשא לכתחילה ע' רשד"ם סי' י"א ובכנה"ג סי' כ"ח בזה. וגם דהכא הוי שני עדים. וגם בין העד דוד להעד יחיאל יש הכחשה שדוד אמר שאחר רגע אחת מהקדושין השליכתו. ויחיאל אמר שאחר מינוט או חצי אחר צעקת מז"ט השליכתו. וכבר הוכחנו דע"כ מה שאמר דוד רגע הוא פחות מחצי מינוט ממה שדקדקו מקבלי העדות לכתוב כאן רגע אחד וכאן מינוט או חצי מינוט. וגם דאם היה הפסק גדול כ"כ בין צעקת המז"ט לההשלכה לא היה דוד מזכיר המז"ט אחר ההשלכה ועוד יש הכחשה דלדברי אנשיל ודוד אמרה סתם איני רוצה ומשמע שאין רצונה בקדושין וכ"נ יותר מדברי אנשיל שאמרה זה כששמעה צעקת מז"ט. ויחיאל אמר שאמרה אמי לא תרצה לקנות. ונ"מ טובא בזה. כי לדברי אנשיל ודוד מוכח שהבינה שקידשה. ולדברי יחיאל מיוח שלא הבינה שקידשה. וכיון שהעדים מכחישים זא"ז א"כ אין ממש בקדושין הללו ואין לומר דכיון שיחיאל אמר שלא ראה הנתינה כראוי אינו עד קדושין ואין נ"מ לנו במה שאמר שזרקה אחר כ"ד. דז"א דכיון שראה מקודם את הטבעת ביד המקדש ואח"כ ראה שזרקתו הוי אומדנא דמוכח שמידו באה לידה וכמ"ש הפוסקים בסי' מ"ב דבאומדנא גמורה אזלינן בתר ידיעה בלא ראיה ועוד דנראה שלא ראה רק את ראשית הנתינה אבל שפיר ראה כששם לה על אצבעה דהרי העיד שלקחה הטבעת ואח"כ שם לה על אצבעה ואיך יגיד אח"כ שלא ראה הנתינה ומכחיש א"ע. ועכצ"ל לפרש דבריו שגוף הנתינה לא ראה רק אח"כ ראה ששם לה על אצבעה והיה נראה לו מתנועת גופו שמקודם נתנו לה ואח"כ שם על אצבעה. וכ"כ בחמדת שלמה סי' מ"ח. וא"כ הרי ראה ששם על אצבעה. ועכ"פ כיון שמכחישים זא"ז בטלה העדות. ובפרט להפוסקים דס"ל דעידי קדושין בעי דרישה וחקירה. וגם דיש לתפוס ענין כזה לדין מרומה דבעי לכ"ע דו"ח דהא יש בזה מעשה רשע לקדש בתולה:

ולכאורה יש לדון גם מצד שיטת הפוסקים והובאו בסי' כ"ח ס"ד וסי' ל' ס"ו שאם לא דברו אודות קדושין וגם לא אמרה הן וזרק לה קדושין לא הוי קדושין אף אם לא זרקתן. ואף המחמירים שם הוא רק מצד ספק דאמרינן בש"ס דף י"ג חושו לה. אך נראה דמה ששם על אצבעה והיא הניחתו זה מיקרי קבלה ממש שא"א שלא תסייע קצת בשעת מעשה ולא גרע מניקף ומקיף דאמרינן במכות דף כ' שעושה קצת מעשה. ועכ"פ היתה יכולה שלא להניחו לשום על אצבעה. וע"כ צריך לדון מצד שנתן לה בפקדון וכנ"ל. רק אם אמר האמ"ל אחר שכבר נתן לה הטבעת בזה יש לדון מצד שתיקה לאחר מתן מעות דהוי רק ספק קדושין לדעת הרבה פוסקים. ובנ"ד נראה שאמר לה אחר נתינה שכן העידו דוד ויחיאל וכדי שלא יכחישו זא"ז צריך לפרש כן גם את דברי אנשיל וא"כ הוי ס"ס ספק שמא זרקה תכ"ד ולא הוי קדושין לכ"ע ואף אם זרקה אחר כ"ד שמא לא הוי קדושין בשתיקה לאחר מתן מעות:

ועוד יש לדון בזה מצד שאומרת שלא הבינה שהוא לשון קדושין. ואף דמדברי העד אנשיל נראה שהבינה. שהרי זרקה ואמרה איני רוצה. אבל לפי דברי יחיאל שאמרה שאמה לא תרצה לקנות שפיר י"ל שלא הבינה. ואף שבארנו שלזה אמרה שלא תרצה בשביל שקידש אותה בו. מ"מ י"ל שלא הבינה שהוא קידשה רק כיון שצעקו מז"ט חשבה שמה שנתן לה הטבעת יש בזה איזה ענין קדושין. וסברא זו י"ל גם לדברי אנשיל. ועוד דבאמת אין זה מוכרח רק י"ל שבלעדי זאת התבוננה שלא תחפוץ אמה לקנותו. וגם י"ל שמקודם לא הבינה רק כשצעקו מז"ט התבוננה מה זאת ועלה ברעיונה שאפשר אמר ענין קדושין ולזה זרקתו. וכבר כתב הנו"ב סי' נ"ט שהעיקר שנאמנת לומר שלא הבינה ועמש"ל סי' צ"ב בזה ועכ"פ הוי ספק דהא העדים אינם יודעים אם הבינה והוי ס"ס שמא לא הבינה ואף אם הבינה שמא זרקה תכ"ד ואף אם זרקה לאחר כ"ד שמא אמר האמ"ל אחר שכבר נתן לה בתורת פקדון. ולבד כל זה הרי העדים מכחישים זא"ז וכמ"ש המהרי"ט ס' ל"ח וסי' מ"ג והח"ס סי' פ"ד להתיר בשביל טעם זה לבד ומכ"ש בנ"ד שיש כל הנהו טעמי להתירא. ונלענ"ד להסכים עם הדר"ג להתיר הבתולה בלי גט. וכן ראוי לצדד להתירא שלא יהיו בנות ישראל כהפקר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה