שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן קיג
כבוד ידידי הרה"ג וכו' מהו' יעקב יצחק הלוי נ"י הרב דק"ק טשיזעוו:
ע"ד אשר חפץ לדעת דעתי איך לכתוב בגט במי שנקרא בפי כל ליזר הענך. ולחתום אינו יכול. ולס"ת נקרא לפעמים ליזר הענך ולפעמים אליעזר הענך. ואיך נקרא בשעת לידה אינו יודע. ורק אחד אומר שכשהוא קוראו לס"ת קוראו בשם אליעזר חנוך לפי שיודע ששם הענך הוא כינוי לחנוך. ואם לכתוב בשם הענך ויו אחר הנון או יוד כי בפולין ממשיכים ההברה כידוע. והאריך כת"ר קצת בזה. והנני להשיבו בקוצר מופלג באשר כתב כת"ר כי נחוץ הדבר תיכף. וגם כי טרדותי מרובים:
והנלע"ד דוודאי אין לנו לתפוס מסברא שעיקר שמו הוא אליעזר חנוך דאטו כ"ע ידעי ששם הענך הוא כינוי לחנוך. ושפיר אפשר שקרא אותו בשעת לידה אליעזר הענך. וגם דהא יש להענך עוד שם קודש חנן כמ"ש הט"ג בשא"ה ס"ק י"ג. וכעין זה הביא הפ"ת בסי' קכ"ט ס"ק מ"ג בשם מהרי"מ מבריסק לענין שם ישראל ליפא ע"ש. ואף שכתב כת"ר שהאיש שהמגרש נקרא על שמו היה עולה לתורה בשם אליעזר חנוך. בכ"ז אינה הוכחה גמורה. כי אולי אבי המגרש לא ידע זה. וצוה בשעת המילה לקראו אליעזר הענך או אליעזר חנן המכונה ג"כ הענך כמש"ל. ואף שמצינו בח"ס ושאר אחרונים שעשו הוכחה מזה שהמגרש נקרא על שמו. יש לחלק ואקצר. וידוע שבעת קריאת השמות מזדמנים הרבה טעיות אצל אנשים פשוטים. ועוד דאף אם נקרא אליעזר חנוך בעת לידתו. מ"מ הו"ל נשתקע כיון שלא חתם בשם זה ולא נקרא בו כלל. ואף שאחד קראו כן לפעמים לס"ת. ז"א כלום כיון שקראו כן מדעתו ולא מצד שידע שכן הוא שמו מלידה. וגם דזה היה רק דרך מקרה רחוק. ואין שייך לתפוס זה שנקרא כן. ואף שהוכחתי בתשובה שא"צ מיעוט גמור וסגי במקצת שיקראוהו בשם זה מדנקיט הש"ס בגיטין ל"ד לשון ופורתא שרה ולא ומיעוטא שרה. מ"מ כה"ג דנ"ד אף פורתא לא הוי. ובפרט שכתב כת"ר שבתנאים כתוב ג"כ אליעזר הענך. הרי ששם חנוך אין ידוע לשום אדם והוי נשתקע. ולבד זה הרי עכ"פ הוי ליזר הענך חניכה שהכל קורין בה והגט כשר עכ"פ:
ולגרש בשני גיטין אין כדאי להכניס א"ע בזה כי אולי ירגיש בזה קצת הבעל או הסופר ועדים ויהי בזה משום חשש ברירה כידוע. וכן מחשש שני ספרים. ועוד נראה דהיכא דבדיעבד כשר לכ"ע. איין שייך כלל לכתוב גט שני כיון שכבר נתגרשה בגט ראשון. ורק היכא שיש על הגט חשש אף בדיעבד. בזה שייך לומר שיכתבו מספק שני גיטין. וא"ל דכיון דאפשר לכתוב גט אחר מיקרי זה לכתחילה. דז"א דכיון שכבר ניתן לה הגט אין לך דיעבד גדול מזה. ורק בגוונא שיש להחמיר אף אם כבר ניתן בזה יש לכתוב שני גיטין. ובאמת צל"ע בזה על האחרונים בכמה מקומות שהצריכו שני גיטין אף במקום דבדיעבד כשר. וא"ל דכיון דאפשר לכתוב ב' גיטין הוי כלכתחילה. דהא צריך לכתוב אחד קודם והו"ל בדיעבד ומעיקר הדין כשר אף לכתחילה. וכ"כ בט"ג בדיני נשתנה מ"ח ס"ק י"ד בשם בגדי כהונה לכתוב הכינוי לחוד ולא לכתוב ב' גיטין ע"ש. וכ"כ בפ"ת ר"ס קכ"ט בשם הגמ"ק והשי"צ סי' ס"ה ע"ש. ואולי ימצאו באחרונים נגד מ"ש אבל דברי נכונים בע"ה ורק היכא שמפורש בפוסקים לכתוב ב' גיטין. נראה שאין שייך לומר שיהא די בדיעבד בגט אחד כיון שכן הדין לכתוב ב' גיטין אבל לא שנחמיר לכתוב ב' גיטין בכל מה שיסתפק לנו:
ואף המצריכים בנשתקע שני גיטין. מ"מ בנ"ד אפשר שמעריסה קראוהו אליעזר הענך וכמו שקורים אותו לס"ת וכמש"ל דלאו כ"ע גמירי לקרוא בשעת המילה דווקא בשם הקודש שהכינוי נצמח ממנו. ואף האחד שקראו לס"ת לפעמים בשם חנוך אינו מצד שיודע ששמו כך מעריסה. רק בשביל ששפט כן בשכלו. וגם כבר כתבו האחרונים שמה שאחד קוראו במקרה אינו מוציאו מגדר נשתקע. ובנ"ד א"צ לזה כיון שאין ידוע שהיה שמו מעריסה חנוך. ואף שכתב המהרי"ק בשורש פ"ו שידוע שכל מי שנקרא בשם של לעז בודאי קראוהו בשעת המילה בשם של קודש ע"ש לענין בלי ואליהו. זה רק היכא שאין לו כ"א שם אחד של לעז. אבל היכא שיש לו גם שם הקודש רק שהכינוי נצמח משם אחר. לאו כ"ע בקיאים בזה. וכהא דנ"ד שנקרא אליעזר הענך שיש כאן שם קודש אליעזר. וכמש"ל ממ"ש הפ"ת בשם מהרי"מ בשם ישראל ליפא שכתב שאפשר שכן נקרא מעריסה אף שליפא הוא כינוי לשם קודש אחר. וא"ל דלא הוי נשתקע מצד שידוע שהענך נצמח מחנוך וכמ"ש כמה אחרונים סברא זו ועב"י סי' קכ"ט לענין שם חיים ביבאנט. ז"א דהכא גם לחנן מכנים הענך. וא"כ א"י בבירור שנצמח מחנוך. ועוד דהאחרונים שכתבו סברא זו. היינו רק היכא שידוע שהיה לו מעריסה שם הקודש ועתה קוראים לו בכינוי שפיר אמרינן דלא הוי נשתקע. אבל בנ"ד שא"י איך נקרא מעריסה ואולי קראוהו כן אליעזר הענך כמש"ל. בזה אין לחוש לשם חנוך. ואדרבא כשיכתבו שני גיטין יש חשש לעז. כי אפשר יש מי שיודע שלא קראוהו מעריסה בשם חנוך. וכשיראה שכתבו עוד גט בשם חנוך יחשוב שהמגרש היה איש אחר שנקרא מעריסה חנוך ונשתקע. וע' ט"ג בלק"ש ס"ק ל"ד שכתב דהוי בכה"ג נשתקע והביא ראי' מהא דחיים ביבאנט המובא בב"י וחילק בין הך דמהרי"ק שהזכרנו ואקצר:
ולזה נלע"ד שיש לכתוב בגט ליזר הענך דמתקרי אליעזר הענך. ואף דקיי"ל בס"ס קכ"ט סט"ז שצריך לכתוב שם העברי תחלה אם שם הלעז יוצא ממנו אף אם נקרא בפי כל בשם הלעז ורק שעולה לתורה בשם העברי. נראה שזה היכא שעולה לתורה רק בשם העברי. אבל בנ"ד שכתב מעכ"ת שהרבה קוראים אותו לס"ת בשם ליזר הענך. א"כ הו"ל שם אליעזר הענך רק מיעוטא דמיעוטא. ושפיר מקדימין שם ליזר הענך. וכ"כ האחרונים שם שאם חותם בשם הלעז ונקרא כן בפי כל מקדימים שם הלעז. דאף שעולה לתורה בשם העברי מ"מ הוי רק מיעוטא דמיעוטא. וה"ה בנ"ד שהרבה קוראים אותו לס"ת בשם הלעז. וכבר פקפקו בלא"ה הרבה פוסקים על סברת הרמ"א דמה חילוק בין שם עברי ללעז דהא מפורש בש"ס שהכל תלוי ברוב ומיעוט. והבו דלא להוסיף עלה. ועוד דהכא שאין ידוע עיקר שמו בשעת מילה אין ראוי להקדימו כי יסברו שזהו שמו מעריסה. ואולי יש מי שיודע שקראוהו בשעת מילה באופן אחר ויסבור שהגט הוא מאיש אחר ויוציא לעז על הגט אבל כשאנו מקדימין שם ליזר הענך. הכל יודעים ששם זה יש לו שם הקודש. וגם ניכר שאין ברור ששם אליעזר הענך הוא שם העריסה ולזה לא הקדימוהו. ועוד נראה דדווקא בשם שכולו עברי ס"ל להרמ"א שיקדימוהו לפי שבלי ספק רצונו שיהי עיקר שמו בלשון הקודש וכמ"ש הג"פ ס"ק פ"א בטעם דין זה אבל כיון שהוא מורכב עם שם של לעז אין שייך זה. דכיון שיש בו שם לעז אין חילוק בין לעז לחוד לשם עברי עם לעז. ואף שבאחרונים לא משמע כן. מ"מ סברא זו נכונה לענ"ד וגם דהא דעת הג"פ סי' קכ"ט ס"ק פ"א וס"ק פ"ז שאם הכל קורים אותו בשם לעז כותבין הלעז קודם. ורק היכא דכי הדדי נינהו מקדימין העברי. וכבר האריכו האחרונים בזה. ועפמש"ל יש לישב מה שהקשה בשו"ת שואל ומשיב מ"ק ח"ב ס' נ"ו על המג"ש שכתב בהא דאיתא בגיטין דף ל"ה אנא אחא בר הדיא דמתקרי איה מרי דאיה הוא שם הקודש כמ"ש ואיה וענה. ומרי הוא שם תרגום של אדון. וכתב זה לישב דלהכי כתבו דמתקרי ולא המכונה. והקשה השו"מ דא"כ הו"ל להקדים שם הקודש אף אם הרוב קראוהו בשם הדיא. ולפמש"ל א"ש דכיון שהוא מורכב עם שם תרגום שוב אין לו דין קדימה דשם הדיא הוא ג"כ שם תרגום. ובאמת בלא"ה לק"מ דהא אפשר שהיה חותם ונקרא בפי כל בשם הדיא דבזה כ"ע מודו שכותבים שם הלעז תחילה כמבואר באחרונים ואכמ"ל:
ושם הענך נלע"ד לכתבו בלא ויו אחר הנון כיון שבהברתינו נרגש כמו פתח בנון. ואף שבב"ש כתב לכתוב בויו אחר הנון. נראה ברור שכן היתה ההברה במדינתם נוטה למלאפום או חולם. אבל אצלינו שההברה בפתח אין לנו לכתוב בויו אחר הנון. והט"ג כתב שם בשא"ה ס"ק י"ג הטעם משום שהענוך הוא כינוי לחנוך שבחנוך יש ויו אחר הנון. וטעם זה אינו שייך בנ"ד שאין ידוע כלל אם נקרא מעולם בשם חנוך. ולבד זה נלע"ד שדברי הט"ג צ"ע דהא בעצמו כתב שם שהענוך הוא כנוי ג"כ לחנן. ובכ"ז הביא שם שנכתב בויו אחר הנון והרי בחנן אין בו ויו. וע"כ צ"ל שהעיקר הוא שהברתם היתה במלאפום או בחולם כמו חנוך. וכ"כ הט"ג בשא"י ס"ק ל"ב בשם יוחנן המכונה יחנא שקורין בפתח על היוד אין כותבין ויו אחר היוד כמו בשם יוחנה. וכן מצינו בכמה מקומות שהולכים אחר הרגש ההברה ולא אחר מקור השם אם לא שחותם כן אז אזלינן בתר החתימה כמבואר בב"ש ובשארי אחרונים. ועט"ג בשנ"ד סק"ט בשם דונא ודאנא. וכ"כ הב"ש בשם נעכא שצריך לכתוב כפי המבטא וע"ש בט"ג מ"ש בזה. ועט"ג שא"מ ס"ק ט"ו שהחליט ג"כ שצריך לכתוב כפי הרגש המבטא. וכ"כ הב"ש בשם גאלדא וגולדא ובט"ג שם סק"ב שהעיקר הוא כפי המבטא במדינה. וז"ב לענ"ד דצריך לכתוב הענך בלא ויו במדינתינו שקורין הענך בפתח או בסגול. ומכ"ש בנ"ד שאין ידוע כלל אם נקרא מעולם בשם חנוך. ורק אם חותם בויו אזי ראוי לכתוב כפי שחותם:
וע"ד האשה שנקראת מושא ואמרו שקראו אותה בשם זה בשביל אחד מקרוביה שנקרא משה. ולזה נסתפק מעכ"ת אם לכתוב באלף או בהא. לדעתי צריך לכתוב באלף כי שם מושא מצוי בנשים והוא שם בפ"ע. וכעין זה יש בג"פ שם מוסא. וביומא דף ד' ע"ב איתא שם רבי מוסיא ונראה שהוא שם אחד. וזה שקראה בשביל שם משה. אין זה מצד ששינה ממשה למושא. רק בירר לה שם שנופל על לשון משה שיהי לזכרון לקרובו. אבל לא עלה על דעתו לשנות בשביל זה אופן כתיבת שם מושא. ובב"ש בשנ"מ הובא שם מעשא וכתבו ג"כ באלף. וא"ל דנכתוב בהא דבזה יצאו ידי שניהם דהא אף בשם לעז אם כתבוהו בהא כשר. ז"א דהכא יתראה כשם משה. ואף שמשה נכתב בלא ויו. בכ"ז יאמרו שנכתב בטעות מלא וראיתי באיזה תשובות מובא דרך אגב שם מושא באלף וקשה עלי החיפוש כעת. וע' בט"ג בשא"מ ס"ק כ"ג בשם מושנא מאשנא שכתב שצריך לכתוב באלף לבסוף ועמש"ל סי' קי"א. וע' בשו"מ מהדו"ק ח"ג סי' פ"ה בשם הפמ"א סי' פ"ח שאין תולים שם נקיבה בשם של זכר. וע"ל ס"ס ע"ה: