שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן צג
ע"ד פועל אצל חייט שלקח בית אצבע שקורים פינגערוט של הבעה"ב ונתנו באצבע בתולה אחת ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו. וכל הפועלים שהיו בבית אז שמעו את דבריו רק לא ראו נתינת הפינגערוט באצבעה ואחד מהם אמר שראה הפינגערוט בידי הבחור אבל לא ראה היטב נתינתו באצבעה ומכ"ש שלא ראה הסרת הפינגערוס מאצבעה. והמקדש אומר שהפינגערוט היה של הבעה"ב וכיון זה לשחוק בעלמא. והיא אומרת שהיא באה לשאול מהבעה"ב פינגערוט ואמר הבחור דוד לה אפשר יהא פינגערוט זה טוב עבורך ונתנו באצבעה לראות אם הוא למדתה ואמר איזה דברים. ובראותה שאינו למדת אצבעה הסירתו וזרקתו לו על הווארסטאט. ולא ידעה כלל מהו אומר בעת נתינתו. והוא והיא מודים שהפועלים שהיו בבית היו טרודים במלאכתם. ועל זה שהטבעת הוא של הבעה"ב אין בירור רק מה שהפועל מודה בעצמו. ושני פועלים שמעו רק תיבות הרי את. ואחד אמר ששמע שקודם שאמר הרי את מקודשת אמר הבחור הלז בפינגערוט זה יכולים' ג"כ לקדש. אבל הנתינה לא ראה ואם אמר כדמו"י הוא מסופק. ואחד אומר שגם אמר כדמו"י. והעדים אומרים ששחקו הכל כששמעו הדברים מהמקדש וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה:
והנה כת"ר לא בירר בהגב"ע אם ראו אח"כ הפינגערוט באצבעה ורק בדברי אחד נזכר שלא ראה ההסרה. וג"ז אינו מבואר אם ראהו באצבעה רק לא ראה ההסרה. או שלא ראהו כלל באצבעה. וגם מה שאמר הלז שלא ראה היטב הנתינה לא בירר אם ראה שהושיטו לה רק לא ראה שנתנו באצבעה. או שמסופק אם ראה. וראיתי במכתבו שנסתפק בכוונתו. והיה לו לשאל את העד כוונת דבריו. גם לא ביאר אם הפועלים מכירים את הפינגערוט שהיה מכבר בידי המקדש למלאכתו ואם ראו אח"כ הפינגערוט ביד הבתולה. וכן אם דרך הפועלים שם לעשות מלאכתם בפינגערוט של הבעה"ב או עושים גם בשל עצמם. וכן מה הבעה"ב בצלאל אליעזר אומר אם הוא שלו או לא. וכן העד אברהם מיכל בן בצלאל אליעזר אשר כפי הנראה הוא בנו של הבעה"ב אם הוא אומר שיודע שהפינגערוט הוא של אביו או לא. כי בכל פרטים הנ"ל יש נ"מ לדינא. וכן עלה ברעיוני אולי העד חיים צבי בן יוסף והעד ישראל בן יוסף הם אחים. וכן לא ביאר אם ידעו הפועלים שבאה לשאול פינגערוט. כי נראה מדבריה שאמרה זה בפני כולם. כי לפי דבריה המקדש שמע זה ואמר לה שאולי הפינגערוט זה יהי טוב עבורה. אך באשר לענ"ד גם לפי סתימות הדברים יש ג"כ להקל בנ"ד. לזאת אשיבו תיכף כי מעכ"ת ביקש להשיבו בלי איחור:
לכאורה נראה שאין בזה חשש קדושין כיון ששום אחד מהם לא ראה הנתינה וכדקיי"ל בסי' מ"ב ס"ד ואף לשיטת המרדכי פ' האומר הובא בב"ש שם ס"ק י"ב דהיכא שמוכח הדבר שנתנו לה הוי כאלו ראו הנתינה. הנה בנ"ד אין שום הוכחה דהא נראה מדברי העדים שלא ראו מקודם הפינגערוט ביד המקדש ואח"ז ביד הבתולה שזה היתה הוכחה שנתנו לה וכדאיירי שם המרדכי בכה"ג. והעד אברהם מיכל שאמר שראהו בידו הרי אומר שלא ראה הסרתו. ומשמע מזה שלא ראהו כלל בידה. כי אם הפירוש שראהו בידה רק ההסרה לא ראה. א"כ מה אמר שהנתינה לא ראה היטב ומכ"ש שלא ראה ההסרה. דמה קו"ח הוא זה דהרי ראהו באצבעה. וע"כ צ"ל כוונתו שלא ראהו כלל באצבעה. וא"ל שראה שנתנו לה רק לא ראה אם שם באצבעה או נתן לידה. ז"א דמדאמר שכ"ש שלא ראה ההסרה מוכח שלא ראה כלל שנתנו לה. וכוונתו לומר שלא נסתכל היטב בעת אמירתו האמ"ל אם נתן לה או לא. ובאשר שראהו בידו וגם פשוט לו שנתנו לה לפי ששניהם מודים בזה. לזה אומר שהנתינה לא ראה היטב. ובזה נאמן העד גם כעת לפרש דבריו. וע' ח"מ ס' כ"ט בזה:
ואף אם יאמר עתה שראה שנתנו לידה רק לא ראה אם שמו באצבעה. נראה שלא יהי נאמן. כי לשון העד בהגב"ע. האב איך גיזעהן אז דוד האט גיהאלטין דעם פינגערוט אונ איך האב ניט אזוי גוט גיזעהן וויא ער האט דער בתולה ארוף גיזעצט דעם פינגערוט אויפין פינגער נאר איך האב גיהערט דעם גאנצין פסוק האמ"ל בטבעת זו כדמו"י. אונ דעם אראפ נעמען אודאי נישט. מוכח מזה שלא ראה שנתנו לה מדלא אמר שראה שהושיטו לה. רק אמר שראה שדוד אחז הפינגערוט. וקרוב יותר לפרש כוונתו שהנתינה מסופקת אצלו: ופשוט דכה"ג לא כלום הוא דבעינן עדות ברורה. והאומר איני יודע בגופה של עדות לאו כלום הוא. וע' באה"ע סי' ל' בח"מ סק"ח ובב"ש סק"ט ובשעה"מ פ"ט מה"א לענין אם העדים העידו על קדושי ספק. ובנ"ד נראה דכ"ע מודו דלא הוי קדושין כיון שספק לו בגוף הנתינה. משא"כ בספק קרוב לה שראו עכ"פ שזרק לה קדושין ואכמ"ל. וע' בקה"י באה"ע שם בזה. וכבר כתבו החות יאיר והמקנה והח"ס סי' ק"א וכל האחרונים בנידון דהרשב"א המובא בש"ע דגם המרדכי מודה דהא לא מוכח כלל. דאפשר שלא נתנו לה בעת האמירה רק מקודם או אח"כ וגם אפשר שלא היה בידו כלל כי לא נזכר שם שראו האתרוג מקודם ביד המקדש. וכ"כ בשו"ת הרשב"א סי' אלף קל"ג להדיא ע"ש. [ובחות יאיר כתב שמא לא נתנו לידה רק הניחו ולקחה. נראה שתפס בפשיטות דטלי מע"ג קרקע לא הוי קדושין. ובאמת היא מחלוקת גדולה כידוע והעיקר נראה דהוי קדושין. וע' אחרונים סי' כ"ז וסי' ל"]:
[והח"ס סי' ק"א כתב דבע"א לא אזלינן בתר הוכחה והביא ראיה מתוספתא דגיטין שאם נתיחד בע"א לא אמרינן שנתיחד לביאה וא"צ גט ע"ש שהקשה מזה על המרדכי. ולענ"ד שם הטעם משום דכיון שאין דרך לקדש רק בפני שני עדים. אין כאן אומדנא שבא עליה וקידשה. וכעין זה כתב הח"ס בסי' ק"א וק"ד שמזה שקידש לפני ע"א מוכח שלא כיון לשם קדושין גמורים ע"ש. וא"כ כ"ש הכא שלא שמע ולא ראה שום ענין קדושין. ואף למ"ד שחוששין לקדושי ע"א. אינו רק חשש ולא שיהו קדושין גמורים וכמ"ש המהרי"ט בחידושיו והנו"ב מ"ת סי' ע"ה ולזה אין דרך לקדש לפני ע"א. אבל בנידון דהמרדכי דאיירי ששמע העד שקידשה ולא ראה הנתינה רק ראה הטבעת מקודם בידו ואח"כ בידה בזה אמרינן אומדנא אף בע"א. וכן מסתבר דמה מקום יש לחלק באומדנא בין אחד לשנים. ולכאורה קשה בקדושין ס"ה ע"א דמייתי מהא דלנה בפונדקי ובעי לאוקמא פלוגתייהו בעד אחד. למה לא מייתי הא דמפורש בתוספתא דאיירי רק בשני עדים. וי"ל דכיון דלהתוספתא צריך ג"כ לבאר דפליגי בהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וממילא נדחה ראייתו לענין ע"א. לזה לא האריך הש"ס להביא התוספתא. ויש להאריך בזה ואכ"מ]:
ואף אם נתפוס שכוונת העד הוא שראה שנתן לה הפינגערוט רק לא ראה היטב אם שם באצבעה. מ"מ הא אומרת שתיכף הסירתו והשליכתו על הווארסטאט. וכבר בארנו בחיבורי ח"א סי' פ"ד אות י"ח שצריכים עידי קדושין לראות שעד אחר כדי דיבור אחר הקדושין החזיקה בידה הקדושין ולא דברה דבר לבטל הקדושין ולא זרקה. ובלא"ה אין עדותם שלימה דהא אפשר שאמרה שאינה רוצה בתכ"ד. וגם נראה כוונתו שלא ראה ההסרה אבל ראה שהשליכתו על הווארסטאט. ואף אם ספק לו מ"מ אינה עדות שלימה כנ"ל. וא"ל שכוונתו שלא ראה שזרקתו וממילא מוכח שלא זרקתו. דא"כ היה לו לומר בבירור שראה שלא זרקתו. וע"כ צ"ל כוונתו שלא השגיח ברגע ההוא על מעשיה אם הסירתו או לא. וא"כ כיון שאומרת שהסירתו תיכף שוב לא הוי קדושין. ואף אם היה מכחישה והיה אומר שלא הסירחו תיכף הרי קיי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ע' ר"ס מ"ב. אכן אף אם תאמר שלא זרקתו בתכ"ד. מ"מ הרי אין עדותו כלום כיון שלא ראה כל הקדושין וכמש"ל. דאף בשני עדים לא הוו קדושין בכה"ג דהא תלוי זה בדיבורה שתאמר שלא זרקתו תיכף והעד אינו יודע זה, וע' בשו"ת חמדת שלמה חאה"ע סי' מ"ז ואכמ"ל בדבריו:
ועוד דהא המקדש אומר שכיון לשחוק והיא אומרת שלא הבינה מה שהוא אומר. וכבר כתב הב"ח בסי' כ"ז שנאמנת לומר שלא הבינה. ואף שהאחרונים חלקו עליו שם היינו משום דדברים שבלב אינם דברים ואין לנו שום הוכחה על זה. וכ"כ הנו"ב במ"ק סי' נ"ט משום דלא הוי לישנא ריעא. אבל בעד אחד כ"ע מודו שנאמנת. ועוד דהיכא שיש הוכחה כתבו כל האחרונים שנאמן לומר לשחוק כוונתי. והכא יש הוכחה לזה שהרי אמר בטבעת זו. ואין זה טבעת. ואף שכתב הרשב"א הובא בש"ע סי' ל"א דהוי קדושין בכה"ג. היינו כשאומר שכיון לשם קדושין. אבל באומר שכיון לשם שחוק אין לך הוכחה גדולה מזו. וכ"כ הפ"ת בסי' כ"ז בשם השב יעקב סברא זו בכה"ג. ונראה שאף אם היה הפינגערוט פתוח מלמעלה כדרך שישנם קצתם. מ"מ לא מיקרי טבעת בלשון בנ"א. שוב מצאתי בח"ס סי' פ"ה שכתב בשם השב יעקב בכה"ג לענין מקדש בפינגערוט ואמר בטבעת זו וכתב שם הח"ס שאם היה פתוח למעלה י"ל דמיקרי טבעת. ולענד"נ כמ"ש. אכן בלא"ה י"ל דגבי אנשים פשוטים אין מזה הוכחה שכיון לשחוק כי אפשר הוא סובר שכן הוא נוסח הקדושין ואינו יודע כלל פירוש המלות בזה רק יודע שבלשון זה מקדשים אשה. וא"צ שיבינו פירוש כל מלה רק שידעו שהוא ענין קדושין. וגם אין לצדד בזה עפמ"ש האחרונים באה"ע סי' מ"ב שבקדושי ע"א כ"ע מודו שנאמן לומר לשחוק כונתי ואז גם היא מותרת אף באומרת שכיונה לקדושין יעו"ש. וכ"כ הח"ס בסי' ק"ד וסברתו שם שזו גופא הוכחה שכיון לשחוק מדקידשה בפני ע"א. דנראה שזה שייך רק היכא שאין שם אלא ע"א אבל הכא היו כמה עדים. רק שם שנזדמן שלא שמע וראה רק אחד בזה אין שום הוכחה. די"ל שהם סברו שכל הנמצאים שם ישמעו ויראו. שוב ראיתי שכ"כ הח"ס בעצמו בס"ס ק"א. ותמהני שבסי' נ"ד כתב שמוכח שכיון לשחוק ושם היו ג"כ עוד אנשים ע"ש:
ואף שאומרים שכיון לשחוק והיא אומרת שלא ידעה מהו אומר. וכתבו האחרונים בסי' מ"ב שנאמנים לומר כן נגד ע"א במגו דהכחשה. מ"מ לענ"ד הדבר צ"ע דמה שייך מיגו לענין איסור דכיון דקיי"ל שחוששין לקדושין בע"א א"כ דינו כב' עדים לענין זה דדברים שבלב אינן דברים. והו"ל כמיגו במקום עדים דהא העד מעיד שראה קדושין גמורים ומה לנו לדבריהם שבלבם. והב"ש הקשה שם מנסכא דרבי אבא ותמהו עליו האחרונים דלא דמי כלל. ונראה שכוונתו למש"ל והביא הא דנסכא בדרך דמיון דגם שם אמרינן כיון שחטף מחבירו אמרינן חזקה שכל מה שת"י אדם הוא שלו ואין נאמן להגיד שאינו שלו. וה"נ אמרינן שאדם עושה מעשיו בכונה ולא אחד בפה ואחד בלב ולהכי קיי"ל דברים שבלב אינם דברים. וכבר הקשה כן הח"מ. והח"צ תירץ בסי' קל"ה דהוי כאלו נתברר שלשחוק כיון לפי שנאמן במיגו. ואין לזה מובן כלל כיון דלא מצד נאמנות אתינן עלה. והח"ס סי' ק"ד כתב שאצלה יש אומדנא שלא כיונה לקדושין גמורים דהא היא תיאסר והוא יהא מותר כשיכחיש העד ע"ש. ולענ"ד צ"ע דאטו אשה דינא גמירא כולי האי שתדע שהוא יכול להכחיש וגם אין עולה על רעיונה שיכחיש כיון שרואה שמקדשה כעת ורוצה בה ולכאורה י"ל שכיון שמקדשה בלא עשרה ובלא שידוכים יש הוכחה שמכוונים לשחוק דהא יש להם חזקת כשרות שלא יעשו איסור. וכ"כ הח"ס שם ס"ס ק"ד להוכיח מזה שהיה זה בשבת ואין מקדשים בשבת והביא ראיה מהא דכתב המהרי"ק הובא בש"ע סי' מ"ה דבשבת אין חוששין לסבלונות משום דאין מקדשין בשבת וכן היכא שיש ח' שלא לקדש רק בפני עשרה ע"ש. וכ"כ שם הב"ש ס"ק ט"ו בשם הש"י שאם נשא אשה אין חוששין לסבלונות כי לא יעבור על חדר"ג. אכן באמת ז"א דהרי כבר כתב הח"צ סי' קל"ה שאף אם יש לו אשה ובנים חוששין לקדושין דאפשר יצרו תקפו והרבה פיתוים יש ליצר ע"ש. וראיתי בשו"ת עין יצחק סי' מ"ז שהביא דברי הח"צ וחלק עליו מכח ההיא דסבלונות דסי' מ"ה הנ"ל. ולענ"ד צדקו דברי הח"צ דהא הב"ש בעצמו כתב שם בסי' מ"ה ס"ק ט"ו דהיכא שראינו שקידשה לפנינו לא שייך כלל הך אומדנא. והסברא דכיון דחזינן שלא עשה כדרך בנ"י הכשרים לצחוק עם אשה בענין קדושין אשר זה בודאי איסור גמור לשחק עם נשים באופן כזה. ממילא הוא חשוד גם על איסור חדר"ג ועל איסור קידושין בלא שידוכים ועשרה ובשבת וכדומה וע' חיבורי ח"א ס"ס נ"ט. וגם דלאו כו"ע דינא גמירי. ולפוחזים כאלה כשחוק לכסיל עשות זימה לקדש בלא עשרה ושדוכים ובשבת וכדומה. אבל גבי סבלונות עדיין לא ראינו ממנו שום ריעותא דהרי נהג ככל ישראל שנשתדך לה ושולח לה סבלונות. ועכ"פ דברי הח"ס וע"י צ"ע לענ"ד. והעיקר לענ"ד כדברי הח"צ שאין לצרף אומדנא זו. וע' ר"ס ל"ג ברמ"א לענין חדר"ג שאין חוששין לקדושין אף שבועל בעילת זנות וע' מהרי"ט ח"ב סי' א' וע' באבני מלואים שם לענין בועל נדה אי חוששין לקדושין. וע' שו"ת רעק"א סי' קפ"ב בזה. וענין זה דורש אריכות וע' רדב"ז סי' ד' וסי' רע"ה. ועכ"פ אין לעשות מזה אומדנא בנ"ד:
ולכאורה יש לצדד בזה דהא קיי"ל בסי' מ"ב שהמקדש והמתקדשת צריך שיראו את העדים. אבל אם לא ידעו שיש עדים לא הוי קדושין. וא"כ בנ"ד שהיו טרודים במלאכתם וכמו שאמרו הוא והיא א"כ לא חשבו כלל שהפועלים רואים אותם וסברו שאין עדים בדבר. ונהי שאחד ראה זה. מ"מ הם חשבו שאין רואה. ואף שאין לנו להאמינם ע"ז מ"מ כיון דלא הוי קדושין רק בכה"ג ממילא צריך שהעדים יעידו שהוא והיא ידעו שיש עדים בדבר דבלא"ה אין עדותם שלימה ובנ"ד העדים א"י להעיד שהם חשבו שיראו אותם. והוי כקידש בלי עדים. אבל ז"א דהכא הרי אמר מקודם שגם בזה יכולים לקדש. וא"כ הרי דיבר עם אחד מהם וידע שאחד שומע ורואה והוי קדושין בע"א עכ"פ:
ולכאורה יש לדון בכל קדושין דנימא שצריך שיראו הוא והיא שהעדים משגיחים על מעשיהם. וכן העדים צריכים לראות שהוא והיא רואים איך שהעדים מביטים עליהם דבלא"ה הוי כמקדש בלי עדים דהא אפשר שחושבים שהעדים אין מביטים על מעשיהם ולא הוי קדושין כדקיי"ל בסי' מ"ב ס"ג. וכיון שאין העדים יכולים להעיד ע"ז תו לא הוי קדושין אבל באמת ז"א דא"כ כל קדושין שלנו לא ליהוי קדושין דהא מכסין פני הכלה ואינה רואה את העדים. ואף שיודעת שיש הרבה אנשים אבל הלא אינה רואה אם משגיחים על הקדושין ודוחק לומר שסומכים על שיודעת מנהג העולם שמיחדין עדים לקדושין דלא כל הבתולות יודעות זה. וכן יש להוכיח מהא דקיי"ל בגיטין דף פ"א הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה. והלא צריך שישהו ביחוד עכ"פ כדי ביאה. וא"כ הם בעת שמתיחדים אין יודעים אם שהו העדים לראות יחודם עד שיעור זה או לא. והוי כמקדש בלי עדים. ועכצ"ל שבזה סומכים על הרוב כיון שרוב אנשים רואים ושומעים כל הנעשה סמוך להם. ממילא יודעים הוא והיא שהאנשים העומדים ישמעו ויראו הקדושין וכן העדים ברור להם שהוא והיא יודעים זה. וכן בעידי יחוד כיון שראו העדים בעת כניסתם להתיחד חושבים שישהו קצת כדי לראות אם ישהו ביחודם כדי ביאה:
ועוד נראה דהנה בסי' כ"ז נתקשו האחרונים היכא שאומרת שלא הבינה לשון הקדושין למה חוששין לקדושין הא אין עדים על הקדושין דהעדים אין יודעים אם מבינה או לא ונדחקו בזה ע"ש באב"מ סק"ו. ומש"ש שעל האשה א"צ עדים הוא תמוה לענ"ד ואכמ"ל בזה. והנלע"ד בזה דהא דילפינן דבר דבר מממון הוא רק שיהא כדין ממון ובעינן שיהיו שני עדים על דבר שלם ולא על חצי דבר וכמו בממון. וכתבו הפוסקים דדבר שלם מיקרי כשראו העדים כל מה שאפשר לראות בשעת מעשה בגוף עדותם וע' ח"מ סי' ל'. וה"נ בקדושין כיון שאמר לשון קדושין וראו שנתן בידה הקדושין שפיר הוו עידי קדושין גמורים. ואין לנו לחוש למה שאפשר שלא הבינה כי זה אפשר לברר אח"כ ע"י שאלת פיה או ע"י בירור אם ידעה מקודם בלה"ק ויש להאריך בזה ולישב בזה כמה קושיות וא"כ ה"ה בנ"ד הרי ראו במעשה הקדושין מה שהיה אפשר לראות שנתיחדו ושהו שיעור ביאה. וע' נו"ב מ"ק ס"ס נ"ח שמוכח ג"כ מדבריו שא"צ שהוא והיא ישגיחו על העדים לראות אם רואים מעשיהם רק דלא נחית שם לבאר זה ע"ש. וע' רדב"ז סי' ער"ה בענין זה כשסומך אולי יש עדים רואים וראיתי בשו"ת ב"י הל' קידושין סי' י' שכתב גדול אחד שאם היו שני עדים אבל המתקדשת לא ראתה רק אחד מהם שפיר הוי קדושין. וצ"ע דמה מועיל מה שראתה אחד ואכמ"ל בזה]:
ועוד לצדד בזה דכיון שלא דיבר עמה מקודם אודות קדושין אין ראיה שנתרצתה. וכבר פסק הרמ"ה הובא להלכה בש"ע סי' כ"ח ס"ד שאם נתן לה קדושין ולא נטלתן בידה רק זרק לה לא הוי קדושין. וא"כ הכא כיון שהוא שם הפיננערוט באצבעה ולא נטלתו בעצמה מידו. אף שזרקה הפינגערוט לאחר כ"ד לא הוי קדושין. דמה שאמר לחבירו שגם בזה יכולים לקדש זה לא מיקרי שדיבר עמה אודות קדושין וגם דהא אברהם מיכל לא שמע זה כלל. ואף שיש פוסקים החולקים שם. מ"מ הוי רק ספק קדושין ע"ש באחרונים. וא"כ בעד אחד ודאי דלא חיישינן כולי האי. ובפרט שיש ס"ס שאפשר לא ראה כלל הנתינה ואפשר זרקתו תכ"ד דלא הוי קדושין לכ"ע. אך י"ל דכיון שהניחה לו לשום באצבעה הוי כנטלתו בידה. וראיתי בקהלת יעקב סי' ל' ס"ז שכתב דאמרינן בקדושין אם זרקה אח"כ שהוכיח סופו על תחילתו שלא כיונה לשם קידושין. ומשמע אף שזרקה לאחר כדי דיבור ג"כ בטלו הקדושין. ולפ"ז גם בנ"ד יש לבטל הקדושין אף שזרקה לאחר כדי דיבור. ולענ"ד ז"א דאף לרשב"ג דס"ל בב"ב דף קל"ח במתנה בשתק ולסוף צווח שהוכיח סופו על תחילתו. היינו רק בזיכה ע"י אחר דאמר כיון דלא אתי לידי אמאי אצווח. וכן גבי גט אמרינן בגיטין דף ס"ה דרק באומר מקודם כתבו אמרינן הוכיח סופו לפי שיש גם בתחילה איזה רגלים לדבר שכוונתו לזה. אבל היכא שקיבלה הקדושין בידה ואין שום הוכחה שלא נתרצתה לקדושין. בודאי נתרצתה והוי קדושי ודאי דדברים שבלב אינן דברים אף אם לא נתרצתה. ומה לנו שזרקתו לאחר כ"ד. ואפשר כוונת הקה"י דאיירי בתכ"ד. ומייתי הא דהוכיח סופו משום דבקדושין קיי"ל דתכ"ד לאו כדיבור דמי ולזה הכא כיון שלא אמרה שרצונה להתקדש י"ל שמה שזרקה תיכף לנתינה מוכיח שלקחה הקדושין כדי לזרקם בשביל כעסה על שהעיז לקדשה. ומ"ש הקה"י מהא דהוכיח סופו על תחילתו הוא רק דרך דמיון בסברא. והראיה דהא שם קיי"ל בח"מ סי' רמ"ה דהוי רק ספק ועי"ד סי' ד' בזה. ומש"ש דהוכיח סופו ע"ת הוי אף לאחר כדי דיבור כוונתו שם דכמו דשם מהני לאחר כ"ד. ה"ה בקדושין מהני תכ"ד אף דבכל קדושין לא הוי תכ"ד כדיבור יעו"ש שמבואר זה בהדיא בלשונו. כ"נ ליישב דבריו. וע' שו"ת רעק"א סי' צ"ז שכתב ג"כ דלהכי מהני זרקתו תכ"ד. וכתבתי זה באשר ראיתי בשו"ת עין יצחק סי' נ"א אות ו' שצירף סברת הקה"י להלכה שאף אחר כ"ד מהני זריקה. ודבריו תמוהים לענ"ד וכמש"ל דכיון שנתן לידה ומכ"ש אם נטלתן מידו ודאי לא שייך זה:
ובאמת נלע"ד שהקה"י במחכ"ת לא דקדק בדבריו שם כראוי. שהרי כתב שם דפליגי בחולין ל"ט בקיבל מתנה ושתק ולבסוף צווח ופירש"י בשתק בשעה שקיבל השטר ולבסוף צווח. ובמחכ"ת הא הש"ס מוקי לה שם בזיכה ע"י אחר ולא שקיבל בעצמו השטר. ומה שפירש"י בשעה שקיבל השטר. זה קאי שם אהא דקאמר שם בשתק ולבסוף צווח כ"ע מודו דקנה יעו"ש שאח"כ פירש"י הא דזיכה ע"י אחר. והרי מפורש שאם קיבל לידו ל"א הוכיח סופו ע"ת. ומבואר שהקה"י במחכ"ת חשב דאף בקיבל לידו איירי שם. ולפלא על הע"י שלא הרגיש בזה וצירף דבריו להלכה. וע' ח"ס חאה"ע ח"א סי' פ"ד שכתב ג"כ דלענין הוכיח סופו ע"ת בעינן שיהא איזה מעשה בתחילה. ולכאורה יש לדון מהא דזבחים ב' ע"ב דאמר הוכיח סע"ת בלא מעשה וכן בהא דחולין ל"ט והארכתי בזה במק"א בס"ד. וע' חיבורי ח"ב סי' פ"ה. ועכ"פ אין לצרף זה להא דנ"ד [וכעין קושייתי על הקה"י הקשה השער אפרים סי' קכ"ב ד"ה וראיתי על המהרי"ק סי' קנ"ה ע"ש. אך שם יש לדחוק שכוונת המהרי"ק שמסירת השטר ליד הזוכה בשבילו הוי מעשה ע"ש ובש"א שם ואקצר]:
והנה עוד יש לדון בנ"ד דהפינגערוט אינו שלו. ואף שהיה שאול בידו למלאכתו. מ"מ לא היה שאול לעשות בו דבר עבירה לקדש בלא ברכה ובלא שידוכין ועשרה. ועוד דהא הפועל עושה במלאכת בעה"ב ובביתו וא"כ לא היה שאול כלל להפועל רק עשה בו מלאכת בעליו. ופשוט דלא הוי קדושין רק כת"ר כתב שלא נתברר זה. והנה אם העד אברהם מיכל בנו של בעה"ב יודע שהפינגערוט הוא של אביו פשוט שאין עדותו כלום. דהא הוא שהעיד על הקדושין והוא מעיד שאינו שלו. ואף שהוא נוגע בדבר שאומר שהוא של אביו מ"מ הכא שהפועל מודה שהוא שלו וגם היא מודית שלא זכתה בו. ממילא הוא שייך להבעה"ב גם בלא עדות בנו. ושוב בנו כשר לעדות. וגם בלא"ה שפיר נאמן דלא שייך בזה פלגינן דיבורא דעכ"פ הרי אין כאן עד על הקדושין שהרי אומר שקידשה בדבר שאינו שלו. ואף אם לא שאלוהו ע"ז בשעת מעשה נראה דמהני לשאלו עתה דאין זה חוזר ומגיד דהא לא חקרוהו היטב בכל פרטי הדברים ואינו אלא רק כמפרש דבריו:
אם העדים אינם יודעים בבירור שהוא של בעה"ב מ"מ נראה שאם ידוע מנהג החייטים שם בכלל ומנהג בעה"ב הזה בפרט שהפועלים עושים מלאכתם בפינגערוט של הבעה"ב נראה דכל הפינגערוטין של הפועלים הם בחזקת הבעה"ב כיון שהם בביתו ובחזקתו. וידוע דקיי"ל שאין אדם יכול לטעון נגד המנהג. ויש להאריך בזה ובאשר לא ידעתי מנהגם לא אדון בזה כעת. ולכאורה יש לצרף דעת קצת אחרונים שהובאו בכנה"ג ר"ס כ"ח שהמקדש נאמן לומר שאינו שלו. אך זה צ"ע למה יהא נאמן. והכנה"ג הביא זה שם מהדברי ריבות סי' ר"צ ובאמת אין מבואר זה שם יעו"ש. וכן בתשובת ב"י שהביא שם ג"כ אינו מבואר. וראיתי בשו"ת עין יצחק סי' נ"א אות ד' שכתב שנאמן מפני מיגו שבידו לגרשה. ותמהני דהא ניחא לו שלא יאסר בקרובותיה. ועוד כמה סברות יש בזה:
היוצא לנו מזה שאם העדים לא ראו אחר המעשה את הפינגערוט ביד הבתולה לאה כי כבר היה מונח על הווארסטאט או ביד הבחור דוד. והעד אברהם מיכל יברר דבריו שלא ראה גוף הנתינה וגם לא ראה אח"כ הפינעערוט בידה. וכן אם ראהו רק יודע שהפינגערוט הוא של אביו אזי אין שום חשש בקדושין הללו. ואם יגיד אברהם מיכל שראה שנתן הפינגערוט לידה ממש רק שלא ראה השימה באצבעה או אף שלא ראה הנתינה ממש רק ראה אח"כ הפינגגערוט ביד הבתולה. וראה מקודם הפינגערוט ביד הבחור דוד. אזי לכאורה יש לחוש לקדושין דקיי"ל לחוש לקדושי ע"א שלא במקום עיגון וכבר כתב המרדכי הובא למעלה דכיון שיש אומדנא ברורה שבא לידה מידו הוי כראה הנתינה. וכבר בארנו דהעיקר כהמרדכי דאף בע"א אמרינן אומדנא זו. ובנו"ב מ"ק ס"ס נ"ח כתב שאם ראו שאחז הטבעת בידו ואחז את אצבעה הוי אומדנא ברורה על הנתינה אף שלא ראו גוף הנתינה. ולענ"ד צ"ע דודאי אפשר שאחז ידה ולא נתן לה כדי שלא יהיו קדושין גמורים דעביד אינש דגזים ולא עביד. ובפרט כשכיון לשחוק דודאי יעשה באופן שלא יהיו קדושין. ומכ"ש אם עתה הטבעת בידו דאמרינן כאן נמצא כאן היה ומנ"ל להחזיק שנתן לידה ואח"כ נתנה לו. ויותר מזה אמרינן בכריתות י"ב ע"ב שאם שנים אומרים שבעל שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי נאמן מיגו דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי. הרי אף שברור לנו שהערה בכ"ז אמרינן שאפשר שלא גמר ואף שיצרו תקפו. ורק לענין העראה א"צ שיראו כמכחול בשפופרת רק סגי כדרך המנאפים משום שא"א אש בנעורת שלא ידלק. אבל לענין גמר ביאה לא הוי חזקה כ"כ. והכא לענין שימה על האצבע ודאי שאין דומה לחזקה דאש בנעורת. ועוד יש סברא להיפוך כמש"ל. לזה נלע"ד דלא הוי אומדנא ברורה. ומכ"ש בעד אחד דבלא"ה הוי רק חומרא בעלמא דרוב הפוסקים מקילין לגמרי וגם המחמיר הוא רק מדרבנן. לזה נראה שיש להקל בזה אם לא ראה גוף הנתינה. ובלא"ה יש להקל מצד שאומרת שלא ידעה מהו אומר. ואף שכתבתי למעלה דבלשון ברור אינה נאמנת לומר שלא הבינה. אבל בע"א נראה שיש להאמינה בזה דלא גרע ממכחשת העד ועדיפא טפי דהא אינה מכחשתו. ואף אם אומרת שלא שמעה מהו אומר ואלו היתה שומעת היתה מבינה דבריו. ג"כ נאמנת דודאי היה מבולבל בעת מעשה ואמר בחפזון. וכן נתבאר מדברי העד חיים צבי שאמר בחפזון שלא שמע אם אמר כדמו"י. וא"כ שפיר י"ל שהיא לא שמעה כלל מהו אומר רק קול דברים. ונהי דבשני עדים נראה שאינה נאמנת בזה כיון שהדרך לשמוע מה שמדברים עמה. דאלת"ה יבטלו כל הקדושין דהא לא יוכלו העדים להעיד ששמעה והוי קדושין בלא עדים. אבל בנ"ד שנאמנת אף להכחיש העד שפיר נאמנת. וגם הא כמה אחרונים כתבו שנאמן לומר בע"א שנתכוין לשחוק. ואף שבארנו שנלע"ד העיקר שאין להאמינו. בכ"ז יש לצרף דעתם לנ"ד דבלא"ה יש כמה צדדים כנ"ל. ומותרת הבתולה לעלמא בלא גט. אכן אם העדים חיים צבי ואברהם מיכל יודעים שהפינגערוט היה ביד הבחור ואח"כ ראוהו ביד הבתולה ואין יודעים שהוא של הבעה"ב. אזי יש לחוש לקדושין דאורייתא וכנ"ל דהוי כראו הנתינה. והעדים שאומרים שלא שמעו רק הרי את אינם מכחישים אותם. רק אומרים שלא שמעו יותר כי היו טרודים במלאכתם או שישבו במרחק קצת. וצריך לקבל עדות מחדש ולחקור על כל הנ"ל ואם יפול עוד איזה ספק או יצטרכו לצרף מש"ל שהפינגערוט בחזקת הבעה"ב מצד המנהג אזי יודיעני שנית ונחכם לה אי"ה בל"נ: