שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן קלא · א
הנה מקור הדין הוא ביבמות דף ע"א דאיתא שם שאם כואב לו עינו אסור למולו. וכתב הנ"י ובחידושי הריטב"א שם דרק בכאב מועט מותר למולו מיד. אבל בכאב עינים גדול שמחללין עליו את השבת צריך להמתין משיבריא ז' ימים כדין חלצתו חמה. דזה גרע מחלצתו חמה כדאמרינן בע"ז כ"ח דשוריינא דעינא בליבא תליא ע"ש. וכ"פ הרמ"א ביו"ד סי' רס"ב ס"ב. והנה בשבת קל"ז תנן קטן החולה אין מוהלים אותו עד שיבריא. ובש"ס איתא עלה אמר שמואל חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו. וקשה דהא במשנה סתמא תנן עד שיבריא ולא כל ז'. וצ"ל דהיינו דמפרש שמואל שיעורא דעד שיבריא הוא ז' ימים. והרמב"ם בפ"א מה' מילה הט"ז כתב חולה אין מלין אותו עד שיבריא ומונין לו מעת שיבריא מחוליו ז"י מעל"ע ואח"כ מלין אותו. בד"א כשחלצתו חמה וכיוצא בחולי זה אבל אם כאבו לו עיניו בעת שיפתחו עיניו וירפאו מלין אותו מיד וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ולכאורה לשונו אינו מובן שבתחילה כתב שאין מלין עד שיבריא. ומשמע שמשיבריא מלין אותו מיד. ואח"כ כתב שימתינו ז"י. וגם קשה עליו מהש"ס דמשמע ששיעור ז"י הוא השיעור עד שיבריא. ולשון הטוש"ע סי' רס"ב מתוקנים יותר שכתבו שיעור ז"י משנתרפא מחוליו וכוונתם דאף שנתרפא מהחולי מ"מ עודנו חלש וצריך להמתין עד שיתחזק ויהא בריא כראוי והשיעור בזה ז"י. וצ"ל שגם כוונת הרמב"ם כן כי לשון יבריא יש בו שני פירושים. הפירוש האחד לשון רפואה וכמו הלשון בש"ס בחולין דף מ"ג ע"ב שמא הבריא לפירוש הראשון שברש"י שם שהכוונה נתרפא ושם לא הוי בריא גמור דהא הוי רק קרום מחמת מכה שאינו קרום וכפירש"י שם. ועוד יש לפרש יבריא שיהי' בריא וחזק כאחד האדם. וע' ערוך ערך בר מ"ש בזה. וכן הלשון בשמואל ב' ג' להברותו ובש"ס מברין וסעודת הבראה. והיינו לשון חיזוק שכשהאדם רעב הוא נחלש והאכילה מחזקתו. ונראה דשמואל דייק לדינו זה מדקתני עד שיבריא דהא סגי דליתני קטן החולה אין מוהלין אותו. וממילא נדע שאין מלין קודם שיבריא דהא הוא עדיין חולה. ולזה מפרש לה שמואל שהכוונה שאף שנתרפא מהחולי מ"מ עודנו חלוש וצריך להמתין עד שיבריא ויתחזק כחו כראוי. ופירש שמואל שהשיעור לזה ז' ימים. ומזה שפיר דייקו הפוסקים דה"ה בכל חולי הכולל כל הגוף צריך להמתין ז' ימים כי הגוף נחלש מכל חולי שיארע לו. וכ"כ הטוש"ע סי' רס"ב דהיינו חולי שכולל כל הגוף. וכ"כ האשכול והאו"ז בהלכות מילה: