שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן קכט
בא לפני ריאה שהיתה סרוכה בסירכא רחבה לבשר שעל הצלע מן גג האומא שנגד השדרה ובעצם הצלע שם היה מקום גבוה באופן שניכר שהיה שם נשבר ונקשר. והמקום ההוא היה גבוה קצת. אבל לא היה שם עוקץ והסירכא עברה בנקל. ובדקו המקום בפושרין ולא בצבץ. רק היה תחת הסירכא קצת נגלד בשני מקומות. ומקום הנגלדים הנ"ל היה שלם ויפה ויתר מקום הסירכא היה שלם ויפה כראוי ובאשר שמעתי שיש מורים שרצו להטריף כגון זה. אמרתי לרשום את אשר עלה ברעיוני בזה:
הנה עיקר דין זה פשוט בטוש"ע סי' ל"ט סכ"ג שאם נשבר ונקשר מיקרי זה מכה בדופן ואם נסרך שם לאומא כשירה מדינא. ודעת הרבה ראשונים הובאו בטור ובב"י שאף שיש ריעותא שם בריאה כגון שהעלתה צמחים וכדומה. מ"מ תלינן בדופן וכשירה. והכי קיי"ל כמ"ש הב"י שם. ואף שהיה כאן בשר ושומן על מקום הנשבר מ"מ מיקרי זה מכה בדופן דשפיר י"ל שמחמת המכה נעשה הסירכא. ואז היתה המכה גם בבשר שעל הצלע. ורק אח"כ כשנקשר נתרפא הבשר והסירכא נשארה. והרי כמה אחרונים כתבו שאף אם יש מכה בדופן מבחוץ ג"כ תלינן הסירכא בה. ונהי שבדין זה חולקים הרבה אחרונים. אבל בנ"ד ודאי כ"ע מודו. ובפרט שאפשר שהמכה היתה גם בבשר וכנ"ל. ובפרט בנ"ד שבדקנו במקום זה ונמצא יפה. ואף למנהגינו שכתב הרמ"א בסעיף י"ח שם שלא לסמוך על קולא דמכה בדופן. מ"מ הרי עברה הסירכא במיעוך הנהוג. ולא גרע משאר סירכות האסורים מדינא דגמרא. ואף שכתב התב"ש דלמנהגינו י"ל דגרע במקום מכה ולא מהני מיעוך מפני שהמכה מרככת מקום הסירכא כדאיתא בזבחים דף צ"ד. בכ"ז כבר כתבו הגבעת שאול סי' נ"ז והח"ס סי' מ"א שיש להקל בזה. וכ"כ כמה אחרונים. ועוד נראה דבנ"ד שכבר נקשר הצלע שוב לא שייך סברא שנתרככה הסירכא מחמת מכה. כי הלא כבר נרפאה המכה. והסירכא נעשתה קודם שנרפאה. ושוב מצאתי בב"א סי' ל"ט ס"ק קפ"ד שכ"כ. וב"ה שכוונתי לדעתו הק':
ואם מצד הנגלד. הנה אף בשארי סירכות כבר צדדנו בחיבורינו ח"א סי' מ"ו להקל בנגלד וכן ראיתי אח"כ בכמה אחרונים. ומכ"ש בנ"ד דשרי מדינא אף בשיש ריעותא בריאה. ואף שהתב"ש בסי' ל"ט ס"ק פ"ח כתב להכריע כדעת הר"ן שלא הותר רק בריעותא כמו צמחים שדרכן להתהוות מחמת המכה שבדופן יעו"ש. מ"מ לענ"ד כל הראשונים חולקים על הר"ן וכמובא דבריהם בטור וב"י שסתמו לכתוב שאף שיש ריעותא בריאה כשירה. ולא חילקו בין ריעותא לריעותא. וכן מוכח מדברי הרשב"א שהביא התב"ש שם בעצמו שכתב שכל שהריעותא כשירה בפ"ע. אין לחוש לה ותלינן בדופן. וכן מוכח מדברי הפוסקים שהביא התב"ש שם ע"ש. ולפלא שתפס לחומרא כדעת יחיד. ועוד דאף הר"ן שם לא כתב זה רק לשיטת התו' שטעם איסור הסירכא הוא שסופה להתפרק וכתב שם הר"ן לפ"ז דלהכי אוסר אבימי בסרוכה לדופן אף בלא העלתה צמחים דס"ל שתולין הסירכא בריאה לפי שרגילה בסירכות. ור"נ ס"ל שמצוי יותר שהדופן ימשוך את הריאה אליו ע"ש. [ובאמת צל"ע למה להר"ן לכתוב דהריאה רגילה בסירכות. דהא אף בספק השקול אסור וכמש"ש הר"ן מקודם לשיטת הסוברים דאיסור סירכא משום נקב דטריפה מחמת ספק ע"ש וכ"כ בפ"ק דחולין להדיא. ואולי גם שם ס"ל שיותר רגיל שיהא נקב ולזה החמירו בספיקו ולא אמרינן אוקי אחזקת כשרות וכמ"ש הר"ן בפ"ק דחולין בשם רבינו יונה דהיכא דאיכא למיתלי שפיר מקילינן בספק טריפה ע"ש. וה"ה הכא איכא למיתלי סירכא זו בדופן. ועש"ך ואחרונים בסי' נ' בזה ואכמ"ל] ולזה שפיר מקשה דהיכא דכי הדדי נינהו שיש מכה בדופן וצמחים בריאה למה נתלה בדופן. ומשני שתולים הצמחים ג"כ בדופן. אבל לפמ"ש הר"ן שם לשיטת הסוברים דאיסור סירכא משום נקב שאבימי אוסר משום שסירכא הוא ודאי נקב ע"ש. א"כ אף שיש צמחים בריאה. מ"מ אין זה הוכחה על נקב. דהא צמחים בעצמם כשירים. וא"כ שפיר יש לתלות הסירכא בדופן. ואינימא שמחמת הצמחים אפשר שתתהוה סירכא. א"כ היא כשירה בלא"ה דהא אין הסירכא מחמת נקב רק מחמת הצמחים [ולכאורה יש להוכיח מזה נגד סברת התב"ש שכתב להחמיר משום שהמכה מרככת הסירכא. דא"כ לשיטת הסוברים בטעם טריפות הסירכא מפני שסופה להתפרק למה אוסרים בהעלתה צמחים. נימא שהמכה שבריאה מרככת הסירכא ולא תתפרק. וצ"ל דמ"מ גם קרום הריאה מתרכך ומתפרק בנקל ובאמת מהא דזבחים צ"ד מוכח רק שגוף הדבר שהמכה בו מתרכך ולא שהסירכא היוצאת ממנו תהי רכה ע"ש. וכן מסתבר לענ"ד. ואזדא לה ראיית התב"ש. וכדעת הפוסקים החולקים עליו בזה]:
עכ"פ לענ"ד יש להקל בנ"ד בפשיטות. ואף האוסרים בכל סירכא על נגלד. מ"מ בנ"ד מודו כיון דבלא"ה כשירה סירכא זו מדינא דגמרא וראשונים. ומה שהצלע גבוה קצת אין בזה חשש כיון שאין כאן עוקץ וכ"כ האחרונים. וכבר כתבנו בזה בס"ד בחיבורי ח"א סי' מ"ד ע"ש. ובפרט שהסירכא עברה בנקל. וגם בעתים הללו הוי הפ"מ להטריף שור גדול [ולענ"ד כעת אף מניעת הריוח מיקרי הפ"מ. ואף שכתבו האחרונים שאין לחשוב מניעת הריוח להפ"מ. נראה שזה שייך רק כשקונה סחורה להרויח. ועתה ימכרנה תיכף בלי ריוח ויסחור בסחורה אחרת. אבל בעתים הללו המוכר בשר אם לא יהי לו כעת בשר כשר לא יהי לו מה למכור היום הזה להקונים התדירים אצלו אשר מזה מקור פרנסתו. והלא הוא צריך להתפרנס מזה ביום זה עכ"פ הוא וב"ב וגם לשלם מס המוטל עליו ושכירות החנות וכדומה. ואין לך הפסד גדול מזה. ועמש"ל בזה בסי' ק' ובארנו שם דשלא להרחיק הקונים ממנו מיקרי ג"כ הפסד. ואף שבענין שבאה המעשה הנ"ל לפני לא היה שייך כ"כ טעמים הללו. בכ"ז כתבתי זה לעורר לב המורים לחוס על ממון ישראל בזה. וגם לענ"ד יש לחשוב עמלו וטרחו בזה ג"כ בחשבון הקרן. כי לא גרע משכיר בעלמא ואל זה הוא נושא נפשו. וע' חיבורי ח"א סי' מ"ז אות ט' בזה. ובלא"ה כבר כתב השבו"י ח"ב סי' ס"ד ושאר אחרונים שאצלינו כל בהמה גסה הוי הפ"מ] ולזה הוריתי להקל בנ"ד: