שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן קכה · י
ובהא דרוב ע"ה מעשרין י"ל דכיון דהוי מצוה לעשר. לא מיקרי תלוי במעשה. דבודאי יעשה זאת. וכעין הא דאיתא במנחות דף ק"ב דהיכא דמצוה לפדות אמרינן כל העומד לפדות כפדוי דמי ואם אין מצוה לפדות אינו כפדוי דהוי מחוסר מעשה. וכן קיי"ל בנדרים דף נ"ט דהיכא דהוי מצוה לעשות זאת כגון לשאול על הנדר מיקרי דבר שיש לו מתירין. אף דכל דשיל"מ בעינן שיבוא ההיתר ממילא. מ"מ כיון שמצוה היא. אנו תופסין כאלו הוא נעשה ממילא. וה"ה הכא במקום מצוה לא מיקרי תלוי במעשה. ובהא דרוב אריות דורסים ושוורים מתחככים י"ל דכיון דהוי דבר טבעי לא מיקרי תלוי במעשה. וכעין שכתבו התו' בבכורות דף כ' ויבמות קי"ט דאדם שממילא נזקק לאשתו לא מיקרי תלוי במעשה. משא"כ בהמה שצריך לפעמים להרביע. כוונתם נראה דבאדם הוי דבר טבעי שמזדקק לאשתו. אבל בהמה אין להם אישות מיוחדת. ואפשר שהרבה בהמות אין אצלם שורים שיזדקקו להם. וצריך לזה השתדלות בעליהם להרביעם. וזה אינו בטבע רק ברצון. אכן לתירוץ קמא שבתוס' ביבמות קי"ט ע"א שתירצו דלרבינא דבכורות ס"ל באמת דגם גבי אדם לא אזלינן בתר רובא דמתעברות ויולדות. מוכח דלא ס"ל סברא דדבר טבעי לא מיקרי תלוי במעשה וכן סברא דדבר מצוה שהזכרנו. דהא עונה הוי מצות עשה ומ"מ כתבו דמיקרי תלוי במעשה. ולכאורה מוכח גם מתירוץ שני של התוס' דלא ס"ל סברא דמצוה מדלא תירצו כן ואפשר לומר דהאמת נקטו דאף אי לא הוי מצוה. מ"מ כיון שהוא דבר טבעי לא מיקרי תלוי במעשה. אבל לתירוץ ראשון שבתוס' מוכח דלא ס"ל סברות הנ"ל: